ר' מענדל פוטרפס ישב פעם בהתוועדות ולקח "משקה". בשלב מסוים הוא שאל את זה שישב מולו: "מהו המקום הקדוש ביותר?", וההוא ענה: "בית המקדש, קודש הקודשים". "ומיהו האדם החשוב ביותר?" המשיך ר' מענדל, והנוכחים ענו "משה רבנו". ר' מענדל לא הרפה: "מהו הזמן היקר ביותר בחיים?". אחד ענה שהזמן שהוא נוסע לרבי הוא הזמן היקר בחייו, מישהו אחר אמר שיום כיפור הוא הזמן החשוב ביותר ואדם שלישי הציע את שמחת תורה.
ואז פנה ר' מענדל לכל הנוכחים ואמר: "המקום הקדוש ביותר בשבילך הוא המקום שאתה דורך עליו ברגע זה. וכשאני אומר 'מקום' – הכוונה איננה רק למקום הפיזי. הכוונה היא גם למצב שבו אתה נמצא. 'המקום אשר אתה עומד עליו – אדמת קודש הוא!', כן, אל תתפלאו. המצב שלנו, התכונות והמידות שלנו, הניסיונות שלנו – הם הם העבודה שלנו. המצב הנוכחי הוא ה'מקום' המקודש ביותר שלנו!
"האדם החשוב ביותר", המשיך ר' מענדל להפתיע, "הוא אתה! הקדוש ברוך הוא אומר לכל אחד מאיתנו: 'בראתי עולם, לעולם הזה יש תכלית ושלמות, ובלעדיך הוא לא יהיה כמו שאני רוצה שהוא יהיה. אף אחד לא יוכל להחליף אותך. הנחת התפילין שלך, התפילה שלך – אף אחד לא יכול לעשות אותה באותה הצורה, באותה הדרך, באותה הכוונה ובאותה ההרגשה כמוך… 'נתאווה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים', לא יכול להתממש ולהתגשם בלעדיך!
"לא היה ולא יהיה לעולם עוד מישהו כמוך – עם אותן פנים, מבנה אישיות, מידות ותכונות אופי. את טביעות האצבע הייחודיות שלך רק אתה יכול להטביע. הקדוש ברוך הוא נתן לך, בעשר האצבעות שלך, את כוח הבחירה ואת השליחות המיוחדת להפוך את עצמך ואת העולם, ולעשותם 'כלי' לאלוקות.
"האמת היא", סיים ר' מענדל, "שהזמן היקר ביותר הוא הרגע הזה. עכשיו. אם הרגע לא משמש לתכלית האמיתית שלו הוא מוחמץ. ואם נפסיד את הרגע, בסופו של דבר נחמיץ גם את מחר וגם את כל העתיד".
התוועדות יכולה להדליק אור. כל זמן שאתה הולך בחושך, גם אם יש לך את הדברים הכי נפלאים, בעצם אין לך כלום. רק כשהאור נדלק אתה מגלה לפתע את האוצרות שהיו לידך כל הזמן.
כולם יודעים שקולומבוס גילה את אמריקה. אמריקה הייתה שם מאז ומעולם, אלא שאף אחד לא ידע עליה עד שהגיע קולומבוס, מצא אותה וגילה עולם חדש. האדם הוא עולם קטן, גם הוא "מיני גלובוס". גם בנו יש ארצות, יבשות ומקומות עצומים, ולפעמים אדם יכול לחיות חיים שלמים בתוך חלקיק קטן מנפשו בלי להיות מודע למרחב העצום שקיים בעולם הגדול שבתוכו. הוא חי מאה ועשרים שנה בכפר נידח בלי לגלות ארצות חדשות שנמצאות בו ומחכות שיחשוף אותן.
לפעמים מתנוצץ בך ניצוץ שמגיע מאותה מדינה רחוקה. זה יכול לקרות באמצע תפילה או ניגון. משהו חדש נפתח בך. אתה מתוודע לכוחות חדשים שפורצים בך, אור חדש ולא מוכר ממלא אותך. אבל לעתים די קרובות, כעבור זמן קצר התריס הכבד של ההרגל והשגרה סותם את החלון שנפתח וחוסם את האור.
ההתוועדות פותחת את החלון, היא מגלה לך את עצמך! אומרים "לחיים", שומעים דברי התעוררות של חסידים – וזה מקלף מאיתנו, לפחות לרגע, את הקליפות, ומסיר את המחסומים. נותנים לנו הזדמנות נדירה לגלות מקומות חדשים, להגיע לאזורים חדשים, ולחיות את החיים האמיתיים.
זה היה בשנים הראשונות של כהונתו של הרבי מליובאוויטש. ר' שמשון סטאק היה אז בחור צעיר, הוא הכיר את הרבי עוד לפני ההסתלקות של הרבי הקודם והייתה לו קרבה מיוחדת לרבי, ואפילו ידידות. יום אחד הוא קיבל את פניו של אחד מהחברים שלו, שהגיע עם הילד שלו, נער לקראת בר מצווה. הוא הכניס אותם ל-770, לתוך החדר של הרבי. חב"ד הייתה אז קטנה מאוד, הכל היה אז הרבה יותר פשוט, גם הכניסה לחדר של הרבי.
הרבי לחץ להם יד חמה ומעודדת, והציע להם לשבת. הוא בירך את הנער במילים קצרות, איחל לו שיגדל להיות מקור של גאווה למשפחה ולכל העם היהודי. כשהם פנו לצאת מהחדר, הרבי הפתיע אותם כששאל את הנער האמריקאי: "אתה חובב בייסבול?". הנער הנהן בחיוב. "איזו קבוצה אתה אוהד?" התעניין הרבי, והנער ענה: "הדאג'רס". "אבא לוקח אותך למשחקים של הקבוצה?", והנער ענה: "כן, מדי פעם אבא לוקח אותי למשחק. רק לפני חודש צפינו במשחק". "נו, ואיך היה המשחק?", המשיך הרבי לפליאת כולם. "האמת, היה מאכזב", ענה הנער, "בשלב מסוים הקבוצה 'שלי' הייתה בפיגור של שבע נקודות והחלטתי לעזוב באמצע".
הרבי לא הסתפק בזה, והמשיך לשאול: "כשאתם עזבתם את האצטדיון גם השחקנים של הקבוצה נטשו את המשחק?", "רבי, השחקנים לא יכולים לעזוב את המגרש באמצע המשחק!", ענה הנער בחוסר סבלנות. "למה לא? ספר לי על זה קצת", ביקש הרבי, והנער הסביר: "בכל משחק יש שחקנים ויש צופים. הצופים יכולים ללכת מתי שהם רוצים. הם לא חלק מהמשחק. אבל השחקנים חייבים לעשות הכל כדי לנצח, עד לרגע האחרון". ואז חייך הרבי ואמר: "בדיוק ככה זה ביהדות. כל אחד יכול לבחור איזה מין חיים הוא יחיה כאן בעולם, האם הוא יהיה צופה או שחקן. תהיה שחקן!".
איך זה קשור להתוועדות? ההתוועדות לא רק מראה לך מי אתה, היא גם פנס רב עוצמה שנותן לך מבט אמיתי על העולם. יש אנשים שכל חייהם הם רק צופים. הם לא משחקים את המשחק אלא רק משקיפים מהצד. הם כל הזמן מתאימים את עצמם לאחרים – הם מתנהגים, מתלבשים וחיים בהתאם לדעות ולמוסכמות של החברה ושל הנפש הבהמית. הם לא שחקנים אלא מסתפקים בלחיות חיים של אחרים. כאן נכנסת לתמונה ההתוועדות. היא מאירה אותך, היא מרימה אותך לראות מי אתה באמת. היא נותנת לך להבין מה אתה יכול, לאן אתה שייך. היא מגלה לך שכבות וארצות שמצויות
בך אך לא ביקרת בהן מעולם.
היא הופכת אותך לשחקן.
מהפנט אחד הגיע להופעה מול ציבור ענק, וביקש מתנדב שיעלה לבמה ויסכים לעבור אצלו היפנוזה, כאן ועכשיו. "אני מבטיח להפנט את מי שיעלה לבמה, ולגרום לו לשכוח כל מה שקרה לו בחצי השנה האחרונה. הכל יימחק". אחד מהקהל התנדב, וניגש לבמה. אחד מהצופים נעמד והתחיל לצעוק בקול רם: "אל תיקח אותו בשום אופן! בבקשה, קח את מי שאתה רוצה, רק לא אותו". "למה?", שאל המהפנט בחוסר הבנה, ואותו אדם ענה: "לפני חודש הלוויתי לו עשרת אלפים דולר…".
הנפש הבהמית מומחית בהיפנוזה. העולם הזה מהפנט אותנו. התאוות חודרות לנו לתוך הלב ומבלבלות סדרי בראשית. "הנחות העולם" וטרדות הפרנסה עושות לנו היפנוזה, הן רוצות להשכיח מאיתנו את "מאין באת ולאן אתה הולך".
אדם שלא משתדל לשמוע מה הנשמה שלו אומרת לו, ולא מתבונן בחיות האלוקית שמהווה את העולם – דומה לאותו אחד שהולך סהרורי מתוך שינה. אנחנו מתרוצצים, הרגליים מוליכות אותנו לכאן ולשם, אבל בלי ראש, בלי לדעת לאן אנחנו הולכים ולמה אנחנו רצים.
אחרי התוועדות אפשר להרגיש שהנפש האלוקית קצת משפיעה עלינו. במקום להיכנס הביתה ולהשתיק את הקול הפנימי עם משהו מהמקרר, במקום להתהפנט שוב, צריך לומר "לחיים" ומיד להחליט החלטות טובות למעשה.
וטיפ אחרון: בהתוועדות אסור לצפות מהצד. חייבים לקפוץ פנימה, אל תוך המגרש, להיות חלק מההתוועדות ולהרגיש את הדברים. לנאום על דברים שלא באמת "אוחזים" בהם זה לא מועיל לכלום. ר' מענדל סיפר על זה משל: יהודי אחד היה שחקן בתיאטרון יהודי. אחרי מאה ועשרים הוא הגיע לבית דין של מעלה, שפסקו את דינו לגיהינום. השחקן טען שהוא שיחק את עקידת יצחק, את מכירת יוסף ועוד הרבה דרמות מהתורה. "גרמתי ליהודים להתרגש ולהזיל דמעה, מגיע לי גן עדן", הוא אמר.
אחרי דין ודברים, פסקו בבית דין של מעלה שהשחקן יישב וימתין בפתח גן עדן, וכשיגיע מישהו שהתעורר בתשובה בגלל ההצגות שלו, יכניסו אותו פנימה. "ועד היום", סיים ר' מענדל, "הוא יושב על פתח גן עדן ומחכה…".
עובד ונערך מתוך הספר "לחיים ולברכה"