עיקר נקודת החסידות, במיוחד בחסידות חב"ד, היא ביטול. זהו המודד לקדושה, לכל דבר טוב במציאות. בעל התניא מסביר שקדושה מופיעה כאשר הקדוש ברוך הוא שורה במקום מסוים, ואין הקדוש ברוך הוא שורה אלא בדבר שבטל אליו. כלומר ביטול איננו 'דבר נוסף' שצריך שיהיה לך בין שאר המידות – תהיה חכם, תהיה צדיק, תהיה בביטול – אלא עניין בפני עצמו, והמרכזי ביותר שעליו הכל עומד. האדם צריך להיות מבוטל לאור האינסוף שמלובש בו.
החסידות אומרת שכל דבר שאינו בטל לקדושה נקרא "סטרא אחרא" – הצד האחר, זה שאיננו קדושה. מי שרוצה להיות "יש ודבר בפני עצמו" מגיע להיפך הגמור מקדושה, כמו הכלבים שנובחים 'הב הב' (תביא תביא).
לפני שנים ביקשו ממני ללמוד חסידות עם קבוצת תלמידים של הרב הוטנר, שהיה ראש ישיבה ליטאית, מהחשובות באמריקה. למיטב ידיעתי, הוא עצמו למד חסידות ותניא. למדתי עם הקבוצה הזו כל מיני ספרי חסידות. הם היו כולם תלמידי חכמים מובהקים, ופעם אחת אמרו לי: "אנחנו רוצים להגיד לך משהו. כל מה שאנחנו לומדים איתך, כבר תקופה די ארוכה, הכל מסתובב סביב ביטול. אבל אצלנו מקובל אחרת. השיטה שאנחנו למדנו בעבודת ה' היא שהאדם צריך לדמות צורה ליוצרה".
שמעתם פעם כאלו מילים? "לדמות צורה ליוצרה", זו הנקודה הפנימית שלהם.
בהתחלה הייתי ממש המום. הם ידעו בבירור שיש שיטה שונה מביטול. מה הפירוש לדמות צורה ליוצרה? ששלמות האדם היא להידמות לקדוש ברוך הוא. הרעיון הזה מופיע לכאורה במפורש בדברי חז"ל – "מה הוא רחום, אף אתה רחום. מה הוא חנון, אף אתה חנון". "אדמה לעליון", להתנהג ולפעול כמו הקדוש ברוך הוא – זו הנקודה, ולא ביטול. אדרבה, ככל שתהיה 'יש' יותר מובחר, יותר תדמה צורה ליוצרה. כך הם אמרו לי.
לקח לי קצת זמן להבין למה הם מתכוונים. לא בגלל שלא הבנתי, אלא שהדברים שלמדתי שנים רבות בחסידות – שהכל תלוי בביטול – היו לי כל כך ברורים, עד שלא עלה בדעתי שיש שיטה אחרת בעבודת ה'. אבל הם אמרו שככל שתהיה יותר בשלימות ויותר דומה לקדוש ברוך הוא, זה מה שיכניס אותך לרשות הקדושה.
מה ההבדל בין שתי השיטות?
לדמות צורה ליוצרה פירושו שהאדם מאוד חשוב מפני שהוא דומה לקדוש ברוך הוא, אבל אין זה אומר שהוא מתאחד עם הקדוש ברוך הוא. להיות רחום זו מעלה גדולה, ואם גם אתה רחום, ויש לך את המעלה הזו כמו שיש לו, זה נקרא להידמות לעליון.
אבל החסידות אומרת ממש אחרת, ומדייקת מאוד במילים של חז"ל. שימו לב שלא כתוב שלהיות רחום זו מעלה, ולכן צריך להיות כזה. לא ולא. המשפט אומר: הסיבה שאתה צריך להיות רחום אינה בגלל שזו מעלה, אלא בגלל שהוא רחום. אתה צריך להיות כזה רק בגלל שה' רחום והוא ציווה עליך להיות כזה, אבל לא מפני שרחום עצמו זה מדרגה.
הדגש בלהידמות ליוצר הוא שאני דומה לו. לפי המהלך הזה, ההתקרבות לקדוש ברוך הוא היא קרבה של דמיון. מה שאין כן העניין של ביטול הוא קירוב של דבקות, כי דבקות וביטול הולכים יחד.
שני דברים שכל אחד מהם חושב שהוא מציאות בפני עצמו, לא יכולים להידבק. בכדי שיידבקו יש צורך שלפחות אחד מהם יהיה בטל במציאות, כלומר טפל, ואז הוא נדבק.
מתוך הדברים עולה שהדבקות בקדוש ברוך הוא היא בכך שאני טפל לו. לא שאני דומה לו במעלותיו – שהרי מי אני בכלל? – אלא ככל שאני יותר תופס שאני בעצם 'כלום', כך אני יותר בטל לקדוש ברוך הוא, וממילא יותר קרוב אליו. כמה שאתעלה ואשתנה, המעלות של הקדוש ברוך הוא לא יעברו אלי. האמת היא שמצד עצמי אני תמיד כלום, אלא שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם כך ש'כלום' יכול להידבק ולהתאחד עם המציאות האמתית ואינסופית.
הרב החסיד רבי שלמה לייב אליעזרוב היה רב בחברון לפני מאה ועשרים שנה בערך. באותם ימים ישבו בחברון ובטבריה בעיקר צאצאי תלמידי הבעל שם טוב שעלו לארץ, בעוד שבירושלים התרכזו צאצאי תלמידי הגר"א. באחד הימים הרב אליעזרוב נפגש עם מישהו מגדולי הארץ, הם כבר היו שניהם בזקנותם ושוחחו ארוכות. הרב השני התלונן בפני ה'חברונער רב': "אני כבר יהודי זקן, כל ימי אני עובד ומתייגע, ועדיין הכל לא… לא הגעתי למה שרציתי". ענה לו הרב אליעזרוב: "גם אצלי זה ככה. אני עובד ועובד כל חיי, ועדיין הכל כן…".
הראשון עבד בשביל להיות 'כן', והרגיש שהוא עדיין 'לא'. ה'חברונ'ער רב' אמר על עצמו שהוא עובד כל ימיו להיות 'לא', והוא עדיין 'כן'. זה כל ההבדל.
פעם חשבתי שלרצות להיות 'כן', להיות 'משהו', זו טיפשות. היום אני מבין שזו לא טיפשות – זו שיטה. אז חשבתי שמי שרוצה להתגאות בלימוד, בתפילה שלו, זה תרתי דסתרי – אתה רוצה להיות יותר עבד ה'?? אבל לפי השיטה שהדגש אינו על ביטול אלא להידמות, הדבר מובן: ככל שאתה יותר מציאות, כך אתה יותר נדמה לעליון. ולהפך, ככל שאתה פחות מציאות, אתה פחות נדמה לו. אבל השיא שתוכל להגיע אליו הוא להיות הכי כן…
אל קוצק הגיע יהודי בעל ייחוס גדול, ונעשה רעש גדול ב'עולם'. חסידי קוצק, הידועים בחריפותם, ראו שכולם מחשיבים ומכבדים אותו, ושאלו – "מדוע אתם כל כך מכבדים אותו? האם הוא תלמיד חכם גדול?". אמרו להם – "לא". "האם הוא צדיק גדול?" – "לא". "בעל מידות גדול?" – "לא". "אז למה אתם מחשיבים אותו כל כך?". ענו להם: "כי הוא ענו גדול". אמרו החסידים: "נו, מה החידוש שהוא ענו? אם הוא לא תלמיד חכם, לא צדיק גדול, ואין לו מידות מיוחדות, אז למה שלא יהיה ענו?…"
מה הפשט? אנחנו תופסים ענווה בתור מידה טובה למי שיש לו מעלות, ובכל זאת נשאר ענו ולא מתגאה. ענווה ב'עולם' היא סוג של מדרגה – כמו שלהיות חכם זו מעלה, כך יש מעלה להיות ענו. אבל אצל חסידים לא חיפשו מעלות כלל. חיפשו דבקות בה'.
מה ההבדל בין מעלות לדבקות? במעלות יש ישות. אמנם ישות של קדושה, אבל ישות, והיא מפריעה להידבק בה'. הביטול הוא דבר אחר לגמרי. החסידות אומרת שהכל הוא אלוקות, והדבר היחיד שמפריע להיות בדבקות עם האינסוף זו הישות העצמית. בעולם שלנו יש צמצומים והסתר, וכך נוצרה מציאות שבה האדם יכול לחשוב על עצמו שהוא דבר ממשי. ברגע שהוא מוריד את הישות אזי מתגלה האמת, והאמת היא שהכל אלוקות.
על פי שיטת החסידות, המעלה אינה מעלה שלי אלא מעלה של הקדוש ברוך הוא. אני רק צריך להתבטל – לא להפריע לדבקות. כמו דבק מגע שלא נדבק טוב אם יש עליו קצת לכלוך או אבק. ככל שאני יותר בביטול, יותר נקי מלכלוך ותחושת ישות, כך אני יותר נדבק. אני לא צריך להיות בעל מעלה מצד עצמי.
לאחר שהרבי הריי"צ הסתלק, הרבי מלובביץ' לא הסכים במשך שנה שלמה לקבל על עצמו את הנשיאות. הפעילו עליו לחצים, ביקשו, אבל הוא חזר ואמר שהוא בכלל לא שייך לזה. יש מכתבים בכתב ידו שכך הוא כותב, זה היה ממש פלא.
ר' יוסל ווינברג היה יהודי חכם ותלמיד חכם גדול. הוא היה מאלו שהכירו את הרבי עוד לפני הנשיאות, אפשר אפילו לומר שהיה מידידיו, והוא ניסה מאוד שהרבי ייקח על עצמו את הנשיאות. באחד מניסיונות השכנוע הוא בא אליו ומעשה בפיו: כשביקשו מה'צמח צדק' להיות רבי, הוא סירב. אבל כשהפצירו בו הוא אמר – "אם החסידים רוצים ומפצירים כל כך, אי אפשר לעמוד מנגד". ר' יוסל סיפר את זה לרבי בתקווה שגם הוא יקבל את הנשיאות על עצמו. הרבי הקשיב ואמר לו: "און וואס מיט דער האלבע מעשה?" – ומה עם החלק השני של הסיפור?
מה היה החלק השני? הצמח צדק אמר שאם החסידים מפצירים, הם צריכים לקבל רבי. אבל לפני כן צריך להיות הרבי בטל במציאות. ר' יוסל ווינברג סיפר שהוא הרגיש באמירתו של הרבי שלכך הרבי מחכה – להיות בטל במציאות. שהוא יהיה מוכן לקבל את הנשיאות רק כשיגיע לתכלית הביטול.
יש סיפור דומה על הנכד של ה'צאנזע'ר רב', שהיו מכנים אותו ה'טשינובער'. הטשינובער היה אדמו"ר צעיר יחסית, ונדבקו אליו חסידים מאוד גדולים. הרבה נסעו אליו, והוא נחשב לרבי חשוב. יום אחד ישבו החסידים בינם ובין עצמם והתחילו לחשוב: במה אנחנו מתבטלים לרבי? היו ביניהם כמה שהיו גאונים גדולים, צדיקים גדולים. לבסוף הם החליטו להיכנס לרבי ולשאול אותו בעצמו. כשהם רק נכנסו, לפני שהם הספיקו לפתוח את הפה, הרבי אמר להם: "יש ביניכם יהודים שהם הרבה יותר גדולים ממני בתורה ובעבודה, אבל אם יתנו להם קצת כבוד הם יאבדו לגמרי. אני מסוגל לקבל את הכבוד, ולכן אני הרבי". אולי יש עוד אנשים שיש להם ביטול גבוה, אבל רבי אמיתי הוא רק זה שיש לו ביטול ודבקות בהתגלות.
לחיים לחיים!
בס"ד
יום שישי, 7 פברואר, 2025
הכי עדכני