לפני כמה שנים טסתי לרבי, ובדרכי לניו יורק עצרתי בהולנד. בשדה התעופה באמסטרדם תרתי אחר פנים יהודיות בשביל להציע ליהודים להניח תפילין. לאחר כמה דקות ראיתי בחורצ'יק עם תרמיל על גבו שתווי פניו החשידוהו כיהודי…
בשביל לברר האם אכן הזיהוי שלי היה מוצדק, פניתי אליו בעברית ושאלתי האם הוא רוצה להניח תפילין. הוא השיב לי בקול תמה: "כאן, מול כל האנשים?!" ניסיתי לומר שאפשר לעשות זאת במקום צדדי יותר, אך הוא עמד בסירובו והלך לו.
התיישבתי ולמדתי משהו, אך כעבור זמן חשתי לפתע ביד האוחזת בכתפי. הרמתי את עיניי לראות במי מדובר והנה אני רואה את התרמילאי ההוא על ידי והוא מבקש בקול המביע דחיפות: "כבוד הרב, אני צריך את התפילין, תן לי אותן". מסרתי בידיו את התפילין ועקבתי במבטי אחריו. הוא הלך למרכז האולם, שם ראיתי קבוצת מוסלמים שהתכנסה לתפילה, הוא נעמד מולם, הניח תפילין וקרא בקול: "שמע ישראל, ה' אלוקינו ה' אחד". חלק מן הקהל שנכח במקום הרים גבה, היו שהתעלמו והיו גם כמה שמחאו כפיים…
הוא חזר כעבור כמה רגעים ואמר לי: "תקשיב, כשראיתי את המוסלמים האלה פורסים שטיחים במרכז הטרמינל ומשתחווים, פתאום חשתי בושה שרגע קודם אני התביישתי בדת שלי ודחיתי אותך בשתי ידיים. אני, שאבות אבותיי מסרו נפשם על תפילין בספרד, אינני מעז להניח תפילין מול כמה גויים, והמוסלמים הם הגאים בדתם? מיד הלכתי לחפש אותך והלכתי לקרוא קריאת שמע מולם!"
הסיפור הזה המחיש לי מה זו נשמה יהודיה, ואילו עוצמות פנימיות חבויות בה. לכן לא צריכים להתרשם מדי ממשברים. הם קורים. ממש כמו בפן הכלכלי בו לעיתים אנו מצויים בתקופת גאות ולעיתים בשפל, כך גם בפן הרוחני – עליות וירידות הן חלק בלתי נפרד ממנו. יש זמנים בהם האדם מתעלה ומרגיש מחובר לקב"ה ולמצוות, ויש זמנים בהם הוא נראה לעצמו כעץ יבש שאין בו אפילו עקבות של לחלוחית מצווה וחיבור לקדושה. אבל העיקר שנזכור כמה כוח יש בתוכנו פנימה. מכאן אפשר רק לעלות.
בואו נדבר על זה קצת: איך ניתן לצאת מחוזקים לאחר משבר רוחני, ואיך הופכים את השפל הרוחני לגאות גדולה.
בפרשת השבוע מספרת התורה על השתלשלות האירועים עד לחטא העגל, ועל שבירת הלוחות בידי משה "כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל". שבירת הלוחות מעוררת אצל רבים מהמפרשים את השאלה – לשם מה? לשם מה היה לו למשה לנהוג בלוחות בביזיון, להשליך אותם מידיו ולשברם? מדוע לא פשוט לגנוז אותם עד שישראל ישובו להיות ראויים להם? נתאר לעצמנו אבא שביקש להעניק לבנו מתנה יקרת ערך וזה האחרון סרח, הרי האבא לא ישבור חלילה את המתנה אלא יניח אותה למשמרת עד שהבן 'יחזור לעצמו'. כך לכאורה היה למשה לנהוג בלוחות הברית שניתנו לו מידי הקב"ה בכבודו ובעצמו!
השאלה מתחזקת כשחושבים על כך שהקב"ה עצמו מסר למשה את הלוחות אחרי שחטאו ישראל בעגל, שהרי עם נתינתם הוא אמר לו "לך רד כי שיחת עמך". אם כן, מתברר שהקב"ה עצמו רצה שישראל יקבלו את הלוחות למרות החטא, ומדוע אפוא החליט משה לשבור אותם?
בשביל להבין את זה נציג בכמה משפטים את השורש לחטא העגל: המוטיבציה של העם ליצור עגל זהב החלה כשמשה רבנו בושש לבוא, והם ביקשו למצוא אלטרנטיבה למשה שהיה להם למנהיג ואשר שימש כצינור דרכו עבר השפע האלוקי לעולם. המצדדים בעשיית עגל הזהב טענו בלהט שיש צורך ביצירת איזה דבר גשמי שיגשר ויחבר בינם לקב"ה, ולראיה הם הביאו את משה רבנו ששימש כמגשר ביניהם.
אבל הם שגו שגגה גדולה. הם טעו לחשוב שיש ביכולתם ביוזמה אישית שלהם להפוך עגל זהב למתווך ראוי בינם לקב"ה ולצינור להורדת השפע האלוקי לעולם, ולא הבחינו בהבדל התהומי שבין משה שהתמנה על ידי הקב"ה לרועה ישראל לבין עגל מעשה ידיהם.
כאשר משה ירד וראה שישראל בתשוקתם לממוצע גשמי עשו באיוולתם עגל זהב, הוא רצה לזעזע אותם ולהבהיר להם את הטעות האיומה, ולכן שבר לנגד עיניהם את הלוחות. באקט הזה הוא כמו אמר להם: אתם לא ראויים להם, אתם עוד עלולים לעשות גם את הלוחות עצמם מעין עבודה זרה. רצונכם העז ב'ממוצע גשמי' שיחבר ביניכם לה' העביר אתכם על דעתכם ועל דעת קונכם! ראו עד היכן הידרדרתם!
בכוונת מכוון לא גנז משה את הלוחות אלא שבר אותם בפומבי – במטרה לעורר בישראל בושה וכלימה על חטאם.
בבושה יש שני סוגים – חיצונית ופנימית. הבושה החיצונית היא מפני הסביבה, בבחינת "שלא יראני אדם" ('לא נעים לי ממנו'; 'איזה בושות'). הבושה הפנימית איננה תולדה של מפגש מבייש עם הזולת, אלא נובעת ממפגש של האדם עם עצמו. האדם תופס באיזו דיוטא הוא נמצא וליבו מתמלא בושה. הוא מתבייש מעצמו. בושה פנימית מסוגלת לחולל תפנית חדה בחייו של האדם ולהעלות אותו ממעמקי האדמה אל 'פסגות ההימלאיה'. אין דבר שמעלה את האדם יותר מהרגע בו הוא תופס שמעידותיו אינן מעידות על מי שהוא באמת, והוא יודע בבירור שהאני האמיתי שלו נמצא במקום שונה וטוב בהרבה מהמקום בו הוא נמצא כעת.
אני מכיר סוחרים גדולים שאומרים "אני מחפש אנשים רעבים", כלומר כאלה שמצבם בהווה לא מביא אותם על סיפוקם. מניסיונם יודעים הסוחרים, שכשאדם רוצה לעצמו יותר ממה שיש לו בהווה, הוא נותן את כל כולו למילוי משימתו ויעדיו.
זו הבושה שמשה רצה ליצור בעם ישראל. בושה פנימית על מצבם, בושה שתוביל אותם לשינוי ולתשובה אמיתית על חטאם ותעמיק את הקשר שלהם לה'.
לחיים.
יש אמרה יפה האומרת שכשביצה נשברת על ידי כוח חיצוני – החיים מסתיימים, ולעומת זאת אם הביצה נבקעת על ידי כוח פנימי – החיים מתחילים ודברים מדהימים מתחילים להיווצר! כשמעידה של אדם מתפרסמת בציבור והוא מתבייש להראות את פניו ברחוב, זו שבירה חיצונית העלולה לסיים חיים חלילה; אך כשהבושה היא פנימית, היא פועלת בקיעה של הקליפה המכסה, כלומר מסירה חסמים ועכבות ומתחילה דף חדש בחייו של האדם.
עד לחטא העגל ושבירת הלוחות, הקשר בין ה' וישראל היה חלק ומובן מאליו. הקב"ה קרע את הים, דאג לכל מחסורם וביקש לתת להם את התורה, וגם ישראל מצידם שמחו לקבל עליהם את מלכותו ואמרו "נעשה ונשמע". אך לאחר חטא העגל שגילה צד פחות חיובי ומואר בישראל, אז יכול היה להתחיל קשר עמוק יותר בין ישראל לקב"ה.
אם עד לחטא העגל היו ישראל במעין 'אופוריה מתמשכת' על נישואיהם עם הקב"ה והכל נראה היה זורם, עכשיו הם נפגשו בחלקים המאתגרים שבקשר והמחויבות ההדדית שביניהם, וזו למעשה הזדמנות לקשר מסוג אחר לגמרי. כשמשה שבר את הלוחות לעיניהם וגרם להם להתבייש במעשה שלהם, הוא הצליח להחזיר אותם לעצמם ואז בני ישראל חידשו ואימצו את הקשר לה', כשהפעם הם מכניסים אל הקשר הזה גם את הצדדים המאתגרים שבהם, והופכים בכך את הקשר לחזק ועמוק יותר – קשר של קיימא.
שבירת הלוחות אכן התבררה כמעשה נכון והיא הפכה את המצב ממשבר לצמיחה, וכפי שמתאר המדרש שלאחר שמשה השליך מידיו את הלוחות, "התחיל להצטער על ששבר הלוחות. אמר לו הקב"ה: אל תצטער, שכן בלוחות הראשונים נתתי רק עשרת הדברות, ובלוחות השניים אני נותן לך הלכות מדרש ואגדות". כמו אותה אישה ה"יושבת על המשבר" ומתוך כך מביאה חיים לעולם, כך גם שבירת הלוחות על ידי משה התחילה עידן חדש בקשר של ישראל והקב"ה, ונתנה לנו את הלוחות השניים שעמם ניתנה גם התורה שבעל פה – "כפליים לתושייה".
יש הרבה אנשים שהבושה נתפסת אצלם כחולשה. הביישן בעיניהם הוא אדם שבורח מהחיים, חסר ביטחון עצמי וכזה שאינו מנצל את הפוטנציאל שלו. אבל האמת היא כמו שדיברנו – יש בושה שיכולה לגלות באדם עוצמות וכוחות אדירים.
לגבי אופיו של עם ישראל בכל הנוגע לבושה אל מול עזות, אנחנו מוצאים לכאורה סתירה ברורה בין מאמרי חז"ל שונים. מצד אחד הגמרא אומרת שישראל הם "עזים שבאומות", ומנמקת בכך את נתינת התורה דווקא לנו: "מפני מה ניתנה תורה לישראל? מפני שהם עזים". מאידך, במקום אחר אומרים חז"ל שלישראל יש שלושה סימני היכר: "רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים". איך הדברים מתיישבים אלה עם אלה? כיצד ניתן לומר על עם ישראל שהוא "עז שבאומות" ובד בבד ביישן?
כאן מגיע המבט של היהדות על הבושה.
בושה היא פונקציה של דעת. ילד קטן שאיננו בר דעת, גם איננו בעל רגש בושה. אדם הראשון קודם האכילה מעץ הדעת הסתובב במערומיו, אך לא התבייש בכך וכפי שמעידה התורה :"ולא יתבוששו". רק לאחר האכילה מעץ הדעת, אז "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם, ויתפרו עלה תאנה". הדעת היא אפוא שגרמה לו את הבושה.
לפני החטא היה אדם הראשון מזוכך, ללא אגו וללא כל משיכה לרע. משום כך החטא שלו לא בא מתוכו, אלא על ידי גורם חיצוני (הנחש שפיתה את חווה שפיתתה את אדם). אך מעת שאכל מעץ הדעת, קיבל אדם הראשון את ידיעת הטוב והרע, כלומר החל לחוש משיכה לרע, וכפועל יוצא מכך יכול היה להבחין בפחיתותו של הרע ולהתבייש בו. מאותו הרגע ואילך, הפך האדם והפכו כל צאצאיו ליצורים מורכבים המחזיקים בתוכם נפש בהמית מחד ונפש אלוקית מאידך. נפש אחת נמשכת לפיצה טובה ונפש אחרת נמשכת לתפילה טובה. התנועות הכל כך רחוקות האלה, מצליחות לבלבל גם את האדם עצמו, שרגע אחד נמצא בגובה רוחני ומוסרי וברגע הבא יכול למצוא עצמו במחוזות אחרים לגמרי…
הבדיחה מספרת על ילד סקרן ששאל את אביו: אבא, מהיכן הגענו כולנו? והאבא משיב לילדו ש"זה מורכב מאוד, אבל במשפט אחד – הגענו מהקופים והתפתחנו מאוד עד שהפכנו לחכמים ומתקדמים כפי שאנחנו כיום". הילד ביקש לדעת האם גם אימו חושבת כך ושאל גם אותה: אמא, איך נוצר האדם? "זה פשוט מאוד, ילדי, אלוקים ברא עולם עם המון חיות, צמחים, כוכבים וימים והוא ברא בו גם את האדם".
הילד המבולבל הקשה על אימו ואמר: את אומרת כך, אבל אבא אמר לי שבאנו מהקופים! אז את לא מסכימה עם אבא? "לא, אין לי שום ויכוח עם אבא", הרגיעה האם את ילדה, "פשוט הוא אמר לך מהיכן הגיעה משפחתו ואני סיפרתי על מקורה של משפחתי…"
יש בבדיחה הזו גם קצת אמת. לכל אחד מאתנו יש בתוכו הן תכונות ומאוויים הנדמים לאלה של הקוף, והן נפש אלוקית – קדושה וטהורה, המחוברת עם בוראה ומאצילה.
ובחזרה לעניין הבושה: כפי שדיברנו, הבושה היא תולדה של דעת. ברגע שאדם שנכשל בעבירה ומתלכלך בחטא מתבייש במצבו, ברור שהחלק המתבייש הוא חלקה של נפשו האלוקית. היא זו שמציפה אותו בושה לנוכח המעשה. היא שמבקשת ממנו לחדול ממנו ולחזור לעצמו, וכפי שאומר אדמו"ר הצמח־צדק ש"בושה" אותיות "שובה" – "שובה ישראל עד ה' אלוקיך".
הבושה, אם כן, איננה סימן לחולשה אלא אדרבה, היא אות לכך שהנשמה האלוקית שלנו עדיין מסוגלת להשמיע את קולה! הבושה היא המגלה בנו שוב את נשמתנו ובכך נותנת לנו את תעצומות הכוח לעזוב את חטאינו ולשוב אל דרך המלך, "מלכו של עולם".
לכן ישראל הם גם ביישנים וגם "עזין". הבושה היא שנותנת להם עזות ותוקף של קדושה.
זה מסביר לנו עוד משהו: כשמשה מבקש מה' למחול לעם ישראל על חטא העגל הוא אומר: "אם נא מצאתי חן בעיניך ה', ילך נא ה' בקרבנו כי עם קשה עורף הוא וסלחת לעווננו ולחטאתנו ונחלתנו". מדברי משה מובן שלדידו היותו של עם ישראל "עם קשה עורף", זו סיבה לסלוח להם על עוונם, וזה מוזר: האם כשמשה מבקש סליחה ומחילה לישראל נכון להדגיש את היותם קשי עורף? לכאורה הדגש צריך להיות על חולשתם לעמוד בניסיון וכדומה ולא על העזות וקשיות העורף שלהם!?
ובכלל, כיצד ניתן לומר שבני ישראל היו רגע אחרי מתן תורה "עם קשה עורף", כאשר על פי דברי הגמרא מתן תורה פעל על ישראל "בושת פנים", עד שניתן לקבוע ש"מי שאין לו בושת פנים – בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני"!?
אבל לפי מה שדיברנו הכל מובן: משה מבקש מה' לסלוח לישראל, ואכן מנמק "כי עם קשה עורף הוא!" – זהו עם שיש בו החוזק והעוצמה הדרושים בשביל לשוב ולתקן את פגמיו. דווקא בגלל בושת הפנים שקיבלו במתן תורה ובשל הבושה בה התמלאו עם שבירת הלוחות לעיניהם, הם תמיד ימצאו בעצמם הכוח לשוב ולתקן את דרכם.
זוכרים את הבחורצ'יק משדה התעופה באמסטרדם? נדמה לי שהמקרה שלו ממחיש היטב כיצד הבושה הפנימית היא שיוצרת לעיתים את ה"עזות דקדושה".
לחיים, לחיים ולברכה.
