התניא אומר שהקדוש ברוך הוא הוא למעלה משכל, ולכן אין ביכולת האדם להבין אותו. תארו לעצמכם שניקח את כל השכל שקיים בעולם, כל האינשטיינים, כל הפילוסופים, כל הממציאים, הכלכלנים, היוצרים והחוקרים שהיו ושיהיו, אפילו אם נוסיף לזה, להבדיל, את כל גדולי ישראל, כל האדמו"רים וכל הגאונים, ראשונים ואחרונים, את כל המוחות הגאוניים האלה נחדיר לתוך ראש אחד ואפילו את חכמת שלמה המלך ניתן לו – וואוווו! הוא יהיה גאון מטורף! את הגאון החד פעמי הזה נעלה על במה יחד עם אדם לא חכם בכלל ונשאל מי משניהם מבין יותר את הקדוש ברוך הוא? התשובה הנכונה היא: אף אחד. שניהם לא מבינים כלום. הגאון לא מסוגל, בדיוק כמו הטיפש.
יש אנשים שאומרים: זה נכון, איני יכול להבין את ה' רק מפני שהשכל שלי מוגבל. אבל אם השכל שלי היה רחב יותר, הרבה יותר, הייתי מבין אותו. זה לא נכון. אתה לא יכול להבין את ה'. אפילו היה לך שכל בלי גבול, שיכול להבין הכל, כל חכמה שהיתה בעבר ושתהיה בעתיד. ברגע שזה נקרא שכל, הוא כבר מוגבל. שכל יכול אולי להבין מתמטיקה מורכבת, אך הוא לא יכול להבין שאחד ועוד אחד הם שלוש. הרי זה בניגוד לשכל! וה' הוא סוג מציאות אחר שאין לה גבול ואין לה 'בלתי אפשרי', לכן שכל לא יכול להבין אותו. כתוב "לית מחשבה תפיסה ביה כלל" ומוסבר בחסידות שאין הכונה שאין אנו מבינים את ה' ודרכיו בגלל קוצר שכלנו אלא כיון שה' יתברך הוא ענין אחר ולמעלה לגמרי מבחינת השכל.
יש כאלה שחושבים שאיפשהו למעלה נמצא הטעם. זו טעות, אין טעם! ה"טעם" הסיבה לתורה ומצות – הוא רצון ה', כל היגיון שיהיה, הוא נברא של ה'. ה' יצר את ההיגיון ולכן מגוחך לחשוב שרצונותיו נובעים מאיזשהו היגיון נסתר. מדוע ה' ציווה אותנו להניח תפילין? למה הן שחורות? מרובעות? כי ככה הוא רצה, לעולם לא נוכל להבין למה כיון שאין למה… ה' הוא בלי גבול אין דבר שמגביל אותו ואין דבר מעליו שמכריח אותו. באם יש סיבה וטעם למה ה' רצה כך או כך הרי ברגע הזה הוא הופך למוגבל. כאילו שיש טעם וסיבה אובייקטיביים, מעליו, שהם המחייבים אותו שהתפילין יהיו דווקא מרובעות.
אנחנו אומרים בהלל, "למה – יאמרו הגויים". רק הגויים שואלים – למה?, לא־יהודי מוכן לעשות גם כשהוא לא מבין אך בתנאי שהוא יודע שיש אצל מישהו בעולם הסבר. אבל אנו היהודים עושים בלי הסבר. בלי "למה", כי ככה ה' "רצה". גם במצוות שבהן לכאורה יש סיבה, באמת אין סיבה.
הספרים העוסקים בטעמי המצוות, מוסיפים טעם למצווה כמו תבלין לתבשיל, אך אינם מביאים את הסיבה למצווה. קחו למשל את ספר החינוך, הוא מסביר למה ה' ציווה על שמירת שבת – בשביל המנוחה. אך זו לא הסיבה, הסיבה האמתית היא שכך הוא רצה, ורק לאחר מכן הוא הלביש את זה בשכל. השכל נועד לאפשר גם לנו להבין ולהזדהות, גם אם לא זו הסיבה הפנימית והמלאה.
יש בתורה חוקים, עדות ומשפטים. חוקים הם ללא טעם, עדות הן מצוות שהשכל לא היה מחייב, אך לאחר שנימקו אותן גם השכל השתכנע, ומשפטים הם מצוות עם טעם. שואל על כך בעל התניא – למה נאמר ש"זאת חוקת התורה"? כביכול התורה כולה היא חוקה… כן! דע לך שכל התורה היא חוק. בפנימיות שלה, הכל עצם. בלי סיבה! ה' לא אמר שאסור לגנוב כי זה לא מוסרי ולא יפה. הוא קבע שאסור לגנוב, ואחר כך הכניס ברגשות שלנו תחושה שזה לא יפה.
הגישה החסידית והפנימית למצוות היא לא לעשות אותן כי זה טוב, כי זה נכון, כי יוצא מזה משהו. אתה עושה את כל המצוות לא בשביל עצמך, לך לא אכפת מה טוב לך או מה רע לך, תעשה את זה כי ה' רצה. בכך אתה אומר לקדוש ברוך הוא: אני כולי שלך.
אדם מבקש מהבן שלו לסדר את השולחן יפה, והבן אכן מסדר. אחרי שעה־שעתיים הוא מבקש ממנו: תדפוק בבקשה על הקיר עשר פעמים ביד שמאל, ואחר כך עשר פעמים ביד ימין. הבן לא מבין אבל אם אבא אומר אז הוא עושה. מתי מתבטא יותר הקשר של הבן לאביו, כשהוא מסדר או כשהוא ניגש ודופק בקיר? ברור שבדפיקה בקיר. את סידור השולחן הוא מבין, מגיעים אורחים, המטרה ברורה. גם אם מישהו אחר היה מבקש הייתי עושה את זה, אבל למה לדפוק על הקיר? הסיבה היחידה והברורה היא עצם הקשר לאבא, לא ההיגיון. כאשר הוא דופק על הקיר בליבו יש רק הרגשה אחת "קשר פנימי לאבא".
יש סיפור שאי אפשר להבין בלי להגיד לחיים, אז לחיים!
היתה פעם התוועדות עם ר' החסיד הידוע ר' זלמן משה. השתתף שם חסיד אחד שהיה עמקן ומשכיל גדול בתורת החסידות. בסוף ההתועדות כאשר הלבבות והמוחות נפתחו שואל ר' זלמן משה את אותו חסיד : אתה הרי כ"כ משכיל גדול אולי תוכל להסביר לנו קצת את ה'". אותו יהודי חסיד אמר "מה פתאום, אי אפשר, הרי כתוב 'כי לא מחשבותיי מחשבותיכם'". ר' זלמן משה לא מרפה, "נו, בכל זאת תסביר לנו". והחסיד בשלו: אי אפשר. אחרי שר' זלמן משה המשיך ללחוץ, בסוף הוא אמר: "טוב, אני אחשוב רגע". וכעבור כמה דקות פתח את הפה ורצה לומר משהו. אך ברגע שהוא פתח את הפה לדבר, עוד לפני המילה הראשונה, ר' זלמן משה נתן לו סטירה חברית, ואמר: "בנוגע לקדוש ברוך הוא, לא רק שאי אפשר להסביר, אי אפשר אפילו לפתוח את הפה…". כשאתה פותח את הפה לדבר, זה כאילו אתה אומר שיש משהו שבכל זאת אפשר לחשוב …
הבעיה שלנו היא האגו שלנו. אנחנו רוצים שכל דבר יתאים למציאות שלנו. אנחנו רוצים להבין את ה' כיון שכך זה מתאים למציאות שלי. כשאני רואה אדם מסוים, למשל את הבן שלי, אני לעולם לא רואה אותו כמו שהוא, אלא כמו שהוא נראה לי. כל דבר נקלט לפי המציאות שלי, ולכן החסידות אומרת: כשאתה רוצה להתקשר עם "הקדוש ברוך הוא האמיתי" צא מהמציאות שלך. אני לא מניח תפילין כי משהו בהם נראה לי מתאים לי, אני מניח תפילין כי הקדוש ברוך הוא אמר!
יהודי אחד שעבר את כל השואה נכנס פעם לרבי ואמר לרבי: אחרי השואה הפסקתי לשמור תורה ומצות. איני מסוגל לעבוד את ה' אחרי שואה כזאת. אני לא מסוגל לעבוד את ה' שאי אפשר להבין אותו! איך אפשר להבין את השואה? למה ה' עשה את זה?
הרבי ענה לו: אדרבא אני עובד רק את ה' שאיני מבין אותו. אם היינו מבינים את ה' הוא לא היה ה'. הוא היה נברא כמוני רק יותר חכם ותו לא! אלוקים שהוא מובן אינו אלוקים. אם אתה מחפש הבנה בדרכי ה' לא תגיע לעולם לאלוקים האמיתי אלא לדמיונות שווא.
בשיתוף מכון 'קול מבשר' צפת
