הפרופסור שדאג להשקות את הגינה בשפע מים נפל באותה טעות של האבא שחינך את שבע הבנות שלו בחינוך זהה > החוצפה שלהם כבר עוברת כל גבול, חשב המלך לעצמו; לקחת לי את הילדים?! עופו לי מהעיניים עכשיו! > הרגע מול הקבר של אמא אחרי שנודע לו הסוד הנורא, היה גם הרגע שבו הנער האמריקני הבין: אני יושב על שורשים
לחיים, לחיים ולברכה!
מסופר על שני שכנים, האחד גנן במקצועו והשני פרופסור למתמטיקה, שטיפחו גינות צמחים בחצרות בתיהם. הפרופסור היה מפרגן לצמחים שפע של מים מתוך אהבתו אליהם, ואילו הגנן נתן להם מים במשורה – דבר שהתמיה את הפרופסור. גם כשהשווה הפרופסור בין הצמחים בגינתו לעמיתיהם בגינת שכנו, הוא ראה שנהג נכון בכך שנתן להם מים בנדיבות, שכן הצמחים שלו גדלו יפה יותר.
אבל… ביום לא בהיר אחד, לאחר לילה סוער של רוחות חזקות וגשמים עזים, גילה הפרופסור למגינת ליבו שכל הצמחים שטיפח בעמל רב נעקרו מן הקרקע. כשליבו מכווץ מצער הוא הציץ לראות מה עלה בגורל הגינה של ידידו הגנן, ולתדהמתו ראה שהצמחים שם שידרו עסקים כרגיל ולא ניכר שעבר עליהם לילה סוער…
"איך זה יכול להיות?" שאל את הגנן בעצב, "הרי אני השקעתי בצמחים שלי רבות והשקיתי אותם היטב! איך ייתכן שדווקא הצמחים שלך, שקיבלו מעט מים, שרדו את הסופה?"
חייך הגנן ואמר: "אין ספק, פינקת אותם, נתת להם המון מים והם צמחו יפה מאוד! רק מה… עשית להם חיים קלים. הם קיבלו כל כך הרבה מים, שהם לא היו צריכים לחפש אחר מקור מים נוסף. לעומת זאת, הצמחים שלי קיבלו ממני מים רק כדי הצורך, אבל זה לא הרווה אותם לגמרי. משום כך, הם נאלצו לעבוד קשה, להעמיק שורשים ולהרוות את עצמם בכוחות עצמם… בסופו של דבר, השורשים שהם העמיקו כדי להגיע למים נוספים – הם שעמדו להם במזג האוויר הסוער אמש!…"
אחיי ורעיי, הסיפור־משל הזה הוא בעל מסר חשוב מאוד בחינוך הילדים; "לפעמים היותר הוא פחות", כפי שאומרים. מצד אחד עלינו לסלק מכשולים שונים מדרכם של ילדינו ומחונכינו, אבל מאידך גיסא צריך לזכור שריפוד יתר של דרכם עלול להיות בעוכריהם בחיים עצמם. ילדי סוכר יתקשו להתמודד עם קשיי החיים וסערות הזמן. אי לכך, עלינו לאפשר להם גדילה טובה, ובד בבד לעודד אותם להעמיק שורשים…
ניב מוכר אומר ש"ילד יתום הוא כזה שאין לו הורים, ואילו עם יתום הוא עם שאין לו בנים". כולם יודעים ששרידותה של אומה תלויה ביכולת שלה להעמיד דור חדש שימשיך ויישא את הלפיד; שיצעד בגאון בנתיב שסללו אבותיו. ואכן, לפחות כשמדובר בעם ישראל, חינוך הילדים וחיבורם לדרך ישראל סבא הוא אולי העיקר הגדול של היהדות! לא לחינם "בנינו ערֵבים בעדנו" היה התנאי לקבלת התורה, וקיום העולם אינו אלא "בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן".
מלאכת החינוך מעלה אצל כולנו דילמות, לבטים ותהיות בלי סוף. אנחנו אוהבים את ילדינו אהבה אין קץ ושואפים לגדל ילדים מאושרים ומחונכים, אבל לא פעם אנחנו נבוכים לגבי הדרך הנכונה להשיג זאת. לאפשר או להגביל? להקל או להחמיר? לחנך למצוינות והישגיות לימודית או להתמקד ביחסי אנוש ו'עבודת המידות'? – אלה הן רק חלק מהשאלות המעסיקות את המחנך, הביולוגי והפורמלי, תדיר.
לא רק פרקטיקות חינוכיות מעסיקות אותנו; לפעמים עולה בליבנו גם תהייה לגבי עצם עבודת החינוך ומהות היחס שלנו וההשקפה של היהדות לגבי הילדים: האם בניית משפחה והבאת ילדים לעולם זהו סיפוק צורך טבעי שלנו בלבד, או שיש כאן משהו עמוק יותר? האם הילדות היא בעלת ערך עצמי, או שאינה אלא תקופת הכשרה והכנה "לחיים האמיתיים"? האם הילד שלי הוא 'שלי' במלוא המובן, או שמא עליי לראות בו ולהתייחס אליו כפיקדון שניתן לי מאת הבורא?
בדו־שיח קצר בין משה רבנו לפרעה המובא בפרשה מתגלות תפיסות שונות ומנוגדות לחינוך הילדים, וניתוח שלהן יכול לעזור לנו לענות לפחות על חלק מהשאלות האמורות.
רק כשהתבשרו על מכת הארבה הממשמשת לבוא, סוף־סוף נפל האסימון לעבדי פרעה. "עד מתי יהיה זה לנו למוקש?" הם צעקו בהיסטריה באוזני המלך, "שלח את האנשים!", שילכו להם לדרכם! פרעה נראה כמי שנכנע לצעקת עבדיו, והוא שולח שליח להביא את משה ואהרן אליו. כשהגיעו, הוא אומר להם: "לכו עבדו את ה' אלוקיכם", אלא שהוא מיד מוסיף ושואל: "מי ומי ההולכים"?
"ויאמר משה: בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותינו… כי חג ה' לנו!" פרעה שומע את רשימת ההולכים ומתנגד בתוקף לעסקה: "לא כן, לכו נא הגברים ועבדו את ה', כי אותה אתם מבקשים!" אבל משה לא מקבל את ההסתייגות של פרעה ומסרב לתנאי שהעמיד. פרעה כועס, והוא משלח את משה ואהרן מארמונו בזעם – "ויגרש אותם מאת פני פרעה".
האמוציות שהתעוררו בפרעה בעקבות הדו־שיח הקצר בינו למשה, מעוררות מחשבה. על מה זה 'ישב'? מה בדיוק טמון בדרישה של משה שהילדים והזקנים יצאו גם הם ממצרים לעבוד את ה', ומדוע הדבר גירה את עצביו הרופפים של פרעה עד להתפרצות הזעם שלו?
פרעה לא היה סתם מלך נרגן ורודן; האיש היה פיקח וערמומי. הוא ידע יותר ממשהו על העם היהודי, והמלחמה שלו בעם ישראל לא הייתה רק מלחמה פיזית. למעשה, הוא רצה לעקור את האמונה והקשר של עם ישראל לה' ולשעבד אותם אליו לחלוטין. פרעה תפס שסוד כוחו של עמנו טמון ברוחנו ואמונתנו, ולפיכך פעל כדי לעקור אותן מן השורש. הוא ידע שמה שעלול לייצר את ההבדל שבין אימפריות אדירות שנותרו נחלת ההיסטוריה בלבד לבין עם נצח כישראל – איננו כוח צבאי או יציבות כלכלית, אלא שאר רוח, אמונה ומורשת.
כחלק מהמערכה שניהל פרעה כנגד הרוח היהודית, הוא ביקש להנחיל את תפיסתו המעוותת לפיה עיקר החיים הוא פרודוקטיביות חומרית. כשכוחך במותניך ואתה יצרני, יעיל ומקדם את המשק – אתה חי באמת. לעומת זאת, כאשר אתה ילד שרק מתחיל להכיר את העולם והינך תלותי ובלתי מועיל, או כשאתה מבוגר שכבר תש כוחו, אתה לא באמת "חי". כילד, לתפיסת פרעה, אתה רק צועד לקראת חיים עתידיים, ואילו כמבוגר אתה אדם שכבר עבר את החיים וחי רק מכוח זה שמערכות הנשימה עודן פעילות והדופק מתקתק…
לכן, סבר פרעה, על הנערים והזקנים להישאר כאן. אתם רוצים לחגוג לאלוקיכם? ניחא, אבל "לכו נא הגברים". אל תסחבו אתכם גם את בני הנוער והילדים שנכון לשלב זה, הם לא באמת חלק מהחיים ואין חשיבות למעשים שלהם. תפסיקו להתעקש להתייחס אליהם כאילו יש משמעות גדולה לאורח חייהם בהווה וכאילו ישנו ערך לכל פעולה קטנה שלהם. די עם הקשקוש הזה, הטיח פרעה בכעס!
אלא שבניגוד גמור לשיטתו הזדונית של פרעה, תפיסת היהדות היא שכל שלב ושלב בחיים, כולל שלב הילדות והנערות, הם בעלי ערך ושליחות בפני עצמם. טעות היא לראות בהם רק מכשירים וטפלים לשלב הבא. ממש כשם שלמבוגר יש שליחות אלוקית ייחודית אותה עליו לבצע בכל יום, כך גם לילד והנער היהודיים ישנה שליחות אלוקית משלהם; שליחות שאינה נופלת בחשיבותה ונחיצותה ביחס לזו של המבוגר.
מסופר שרבי זושא מאניפולי התבטא פעם שלמרות הכרתו בקטנותו ומיעוט ערכו, אילו יציעו לו להפוך לאברהם אבינו – הוא לא יסכים לכך. והוא הסביר: אם אני אהיה אברהם אבינו, ואברהם אבינו ייכנס במקומי להיות זושא, הרי שהקב"ה לא ירוויח מזה שום דבר. אחרי הכל, יהיו לו עדיין אברהם אבינו אחד וזושא אחד, אז לשם מה כל העניין…
למרות שרבי זושא זרק רעיון היפותטי בלבד, הוא לא דן באופציה אחרת שבה הוא אמנם יהפוך לאברהם אבינו, אך לא יהיה זה במקום אברהם אבינו (שיהפוך לזושא) אלא לצד אברהם אבינו (ואז הקב"ה ירוויח עוד 'אברהם אבינו' על חשבון 'זושא'…). רעיון כזה אפילו לא היה בבחינת "קא סלקא דעתך" אצלו, שכן היה לו ברור שבשביל "בירור" ותיקון מלא של העולם, הקב"ה צריך גם אברהם אבינו וגם זושא…
אכן, לא מספיק שאנשי מדרגה מ"דור דעה" יבנו בליבם משכן לשכינת ה', אלא צריך שגם אנשים כערכנו יעשו זאת ויפעלו במרץ לחנך גם את הדור הבא שימשיך בכך.
אולי המוטו המפורסם ביותר של העבודה החינוכית הוא: "חנוך לנער על פי דרכו". ההבנה הפשוטה של הפסוק הזה אומרת שיש להתאים את רמת הדרישות שלנו ליכולותיו של הנער, אבל משמעות עמוקה יותר היא שיש לחנך את הנער בהתאם לדרכו ושליחות חייו הייחודית. עלינו לנסות ולזהות – ככל שהדבר בידינו – את הדרך בה נכון שיצעד, ולצייד אותו בכלים הנכונים בשביל שיוכל להגשים את משימת חייו.
מסופר שאב לשבע בנות הביע את תסכולו באוזני רבו לנוכח עזיבתה של אחת מבנותיו את דרך התורה. "מה מבדיל בינה לאחיותיה שדווקא היא בחרה לעזוב? כל בנותיי גדלו באותו בית, הענקתי להן אותה אהבה והן זכו לחינוך זהה! אז למה היא עזבה, למה?" קונן האב הנסער. אמר לו הרב: "היא הנותנת, נתת לכולן חינוך זהה…" ילדים הם לא רובוטים היוצאים מפס הייצור. יש כאלה הצריכים הרבה אהבה, ויש כאלה ש'אוֹבר' אהבה חונק אותם. יש כאלה שצריכים ומחכים שיעמידו אותם במקום, ויש חבר'ה רגישים שאיתם צריכים להיות מאוד זהירים…
החינוך הוא ללא ספק עניין מאתגר. הוא אינדיבידואלי, מלא מורכבויות וגם… הרה גורל. זה דורש אכן השקעה רבה, אבל ההשקעה בעזרת ה' משתלמת, והפירות הם צאצאים "זרע ברך ה'", המרווים את הוריהם בנחת רוח יהודית אמיתית.
את הסיפור הבא שמעתי מהרב חזן ממנצ'סטר: לפני שנים חיו להם בארצות הברית בעל ואישה, יהודים כשרים, שבמשך זמן רב לא זכו לפרי בטן חרף טיפולים שונים שעברו. כעבור שנים ארוכות ומלאות דמעות וציפייה, התבשרו סוף־סוף בני הזוג שהאישה בהריון. הם היו מלאי אושר ושמחה, אלא ששמחתם לא ארכה זמן רב מאחר שבבדיקת מעקב שגרתית גילה הרופא שההיריון ככל הנראה לא מתפתח במקום הנכון והמשך התפתחותו יהווה סכנה עבור האישה…
"אין ברירה", אמר הבעל לאשתו לאחר האבחנה והמסקנה החד־משמעית של הרופא, "אנחנו צריכים לעשות הפלה. החיים שלך חשובים יותר". אך האישה לא הייתה מוכנה לשמוע על הפלה. "לא, אחרי שנים של טיפולים וניסיונות, סוף־סוף הריתי וכעת אעבור הפלה?! בשום אופן לא אוותר!". החלטתה הנחושה גברה על דעת הרופא והחשש לחייה. היא המשיכה בהיריון שבסופו נולד ילד בריא, אולם היא עצמה נפטרה בלידה…
כשעצב ויגון עמוקים אצורים בתוכו על לכתה של רעייתו גידל האב את בנו יחידו באהבה ומסירות, כשמעולם לא שיתף אותו באירוע שמאחורי פטירת אימו. הוא לא רצה שירבצו על בנו רגשות אשם כבדים כתוצאה מכך שבבואו לעולם הוא גרם בעקיפין למות אימו.
עברו השנים, הילד גדל והיה לנער בוגר והחל לימודים באוניברסיטה. יום אחד חזר לבית אביו ובפיו בשורה: "אבא, מצאתי את מי שתהיה אשתי לחיים!". "וואו", הגיב האב, "זה כל כך משמח! נהדר. מותר לשאול איך קוראים לה?"
הבן שמח לשתף את אביו בשמה של הנערה, ובבת אחת השתנו פניו. "קרה משהו?" שאל הבן. "אה… פשוט השם שלה לא יהודי", אמר האב בקול מהוסס. "נכון, היא לא יהודייה, אז מה?!" התפלא הבן, "ממתי זה משנה לנו? הרי אנחנו אף פעם לא שמרנו שבת או משהו כזה, ותמיד אתה אומר שמבחינתך כל בני האדם שווים ונבראו בצלם! אז למה זה משנה פתאום?"… האב ניסה להצדיק את התנגדותו, אולם עד מהרה הבין שזה חסר סיכוי ובנו יחידו עומד להתחתן עם גויה…
שבועיים ימים לפני יום החתונה, האב קרא לבנו והציע לו שייסעו יחד לאמא… כלומר, לקברה. הבן הסכים, ובדרכם לבית הקברות שיתף האב את בנו בפעם הראשונה בסיפור ההיריון והלידה שלו. נפשו של הבן סערה עליו ונשימתו נעתקה ממנו. אין זה קל לשמוע שאימך מסרה את חייה רק בשביל שתגיע לעולם… ואז האב פרץ בבכי ואמר: "אני רוצה להגיד לך משהו. לאמא היה חלום! החלום של אמא היה שאתה תתחתן עם אישה יהודייה, כך שנכדיה וניניה יהיו גם הם יהודים, וימשיכו מסורת בת 3,000 שנה".
הבן שתק ולא אמר מאומה. הם התקרבו לבית הקברות, ואז הבן כמו התנער ממחשבותיו ואמר לאביו: "אבא, אני מבקש שתישאר פה. אני רוצה להיכנס לבד".
בפסיעות מדודות צעד הילד מהמכונית אל קבר אימו, כשנראה היה שהעולם כולו מונח על כתפיו. האב, שהיה נסער גם הוא, המתין ברכב וכשעברה חצי שעה והבן עוד לא שב, יצא מהרכב והחל מתקרב אל הקבר. הוא ראה את בנו עומד על יד המצבה של אימו, כשהוא נשפך בדמעות תוך כדי דיבור. ממקום עומדו שמע האב את בנו אומר בקול חנוק מבכי: "אמא, אני מבטיח לך שהחלום שלך לא יתנפץ. הוא לא יהיה לשווא. הנכדים שלך יהיו יהודים!"
בהתרגשות אדירה סב האב על עקבותיו וחזר להמתין לבנו ברכב כאילו כלל לא יצא ממנו. כשחזר הבן, הוא טלפן לידידתו הגויה ואמר לה: "תשמעי… אני אשלם לך את כל ההוצאות שהשקעת, אבל לצערי לא נוכל להתחתן. הבנתי שעליי להמשיך את השושלת של משפחתי. להעביר את הלפיד הלאה. אני צריך להתחתן עם יהודייה"!
מי שנתן לו את תעצומות הנפש האדירות הדרושות לצעד שכזה – היו השורשים שלו. פתאום הוא הרגיש את אימו, הכיר בשורשים מהם הוא יונק וידע – אני חייב להישאר מחובר אליהם. אסור לי להתנתק מהשושלת הארוכה של משפחתי, משפחת עם ישראל ומורשתה המפוארת. אסור לי לגדוע את כל זה. הוא הרגיש באותו רגע את היותו חלק אחד בפאזל עמנו לדורותיו.
חינוך הילדים הוא היסוד הגדול שעליו עומד בניין היהדות. "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו בה תינוקות של בית רבן", אמרו חז"ל. כשהדור הבא לא מצליח להתחבר למעיין החי של תורתנו ומחפש לעצמו בורות נשברים, כשמיטב בנינו מסתובבים בשיממון רוחני מוחלט ורועים בשדות זרים – זהו חורבן ירושלים. זוהי קטיעת שרשרת הדורות. אנחנו צריכים לא לוותר עליהם. עלינו לחיות לאור הדרישה של משה: "בנערינו ובזקננו נלך!" להתעקש על הילדים, ולא להשאיר אף אחד מאחור.
כשסוף־סוף הגיע זמן הגאולה ועם ישראל יוצא ממצרים לאחר 210 שנות עבדות, משה רבנו נושא דברים באוזני העם. אולי היה מצופה שברגע כביר כזה יהיה זה נאום על החלום שמתגשם, על התודה שיש להביע לה', אולי להזכיר את אלה שלא זכו להגיע אל הרגע הנכסף הזה… אבל לא, משה לא מתכוון לתת כעת נאום לפנתיאון, הוא מוטרד מעניין אחר – העברת המורשת אל הדורות הבאים.
"והיה כי יאמרו אליכם בניכם: מה העבודה הזאת לכם?!", קורא משה. אתם יודעים מה תענו להם? "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור: בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים…". "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמור: מה זאת?! ואמרת אליו…" תחשבו על הילדים! תשיבו לשאלות שלהם! תחברו אותם לגאולת הנצח שלנו ותחנכו אותם על ברכי המורשת שלנו!
חינוך ילדינו ונערינו הוא פרויקט החיים שלנו. בואו נתגייס למשימה – נבנה את קומתם הרוחנית, נרומם אותם, נשקיע בהם, ונזכה בקרוב לגאולה שלמה, כולנו יחד – "בנערינו ובזקנינו, בבנינו ובבנותינו"!
