אנשים רבים חווים לפעמים תחושת תקיעות כללית, כאילו איזשהו גורם עלום עומד בדרכם וחוצץ בינם לבין ההצלחה והאושר. הנה, הם כבר היו ממש במרחק נגיעה מהגשמת חלומם ו…בום, ההתנפצות הגיעה בדקה התשעים. כבר היה נראה שהם יתקבלו לעבודה הנחשקת, אבל אז הגיע ה'לא רלוונטי' שגנז את העניין. המאזן הכספי שלהם סוף סוף החל להתאזן, ואז נחתה עליהם הוצאה לא צפויה ששוב החזירה אותם לטריטוריה בעייתית…
העיניים שלהם צועקות בשאלה שנלווה לה ייאוש: מהיכן, למען ה', לוקחים קצת מזל? מה אנחנו עושים לא נכון? איך נוכל להתחבר לצינורות של שפע וברכה, ולגרום להצלחה להתדפק על דלתותינו?
פרשת בהר מתחילה במצוות שמיטת הקרקעות בשנה השביעית ואומרת: "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, ושבתה הארץ שבת לה'. שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה; ובשנה השביעית – שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה'". בפסוקים אלו מצווה התורה על הפסקה מוחלטת של כל מלאכה שמטרתה השבחת הקרקע והצמחת התבואה והפירות בשנת השמיטה.
ואם ישאלו החקלאים: וכי כיצד נתפרנס אם במשך שנה שלמה נזנח את מטה לחמנו ולא נעבוד באדמתנו? התורה לא מתעלמת מהשאלה ומציגה אותה בעצמה: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית" כאשר "לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו" – דעו כי לא תהיה לכם כל בעיה לצלוח את שנת השמיטה בכבוד, שכן "ציוויתי לכם את ברכתי בשנה השישית ועשת את התבואה לשלוש השנים"! ערב שנת השמיטה תהיה שנה עם יבול מבורך כל כך, שיהיה בו די והותר עד השנה השמינית, כלומר – השנה שאחרי שנת השמיטה!
התורה לא מסיימת בעזיבת עבודת האדמה בשנת השמיטה, ומצווה על החקלאים אף להפקיר את השדות, הכרמים והפרדסים ולאפשר לכל החפץ ליהנות מהם ולאכול את תוצרתם! "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה. לך ולעבדך ולאמתך, ולשכירך ולתושבך הגרים עמך, ולבהמתך ולחיה אשר בארצך – תהיה כל תבואתה לאכול"!
אם בציווי התורה על הימנעות מעשיית מלאכה בקרקע, היא מבקשת לשרש את התחושה ש"גורלנו בידינו" ופרנסתנו תלויה אך ורק ביגיע כפינו, הרי שבציווי שלה על הפקרת הקרקע לכל, היא כמו מערערת על תחושת הבעלות הבסיסית על הקרקע ואומרת: "לה' הארץ ומלואה!". וכדברי הגמרא: "אמר הקב"ה לישראל: זרעו שש והשמיטו שבע, כדי שתדעו שהארץ שלי היא".
רבי אלימלך מליז'נסק, בספרו הנודע ה'נועם אלימלך', מביא משמו של אחיו ר' זושא מאניפולי שאלה סגנונית על דברי הכתוב בעניין השמיטה:
כאמור, לאחר שהתורה מצווה על השמיטה היא מציגה את השאלה שהגיוני שתעלה: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית", ומשיבה על כך: "וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית". שואל ר' זושא: מדוע התורה כאן, שלא כדרכה בדרך כלל, מביאה את דבריה בדרך של שאלה ותשובה ("וכי תאמרו מה נאכל", דעו כי "וציוויתי"). לכאורה, יכולה הייתה התורה להשמיט את השאלה "מה נאכל", ופשוט לספר שתהיה ברכה מיוחדת ביבול של ערב שנת השמיטה שיגדל פי שלושה מבשאר השנים, וממילא הייתה נשללת השאלה – "מה נאכל".
ברור, אם כן, שישנה סיבה כלשהי שמצדיקה את הבאת השאלה "מה נאכל", אבל מהי?
בטרם נגיע אל תשובת ה'נועם אלימלך' על שאלה זו, תשובה שתציג לנו את הדרך לפתיחת והבאת צינורות של שפע אל חיינו, נקדים תחילה הקדמה חשובה:
חיי האדם, כל אדם – גם אם בעצימות שונה – רצופים עליות ומורדות, גאות ושפל, הצלחות וכישלונות, בהירות וספקות, 'מאניה' ו'דפרסיה'. ישנם זמנים שהעולם כולו מחייך אלינו, השמש מאירה לנו פנים והתחושה הכללית היא ש'הכל דבש'. ויש גם זמנים אחרים…
לפעמים הכול נהיר ובהיר לנו, דרכנו סלולה והמטרה ברורה, ולפעמים אנחנו מתהלכים כסומים באפלה, מגששים את דרכנו ומנסים להבין לאן בדיוק להשים את פעמינו. ברגעים אלה אנחנו תוהים למה הקב"ה משאיר אותנו להתנהל כך במבוך החיים לבדנו? מדוע הוא לא נכנס לרגע לתמונה ומורה לנו באצבע: "לכו לשם! זו הדרך הנכונה".
מה אתם אומרים? האם התסבוכים והאתגרים בחיינו הם בשל מעלתנו או חסרוננו?
חכמינו ז"ל בגמרא ובמדרש עונים ששתי התשובות נכונות. או מדויק יותר, שתיהן אפשריות.
הגמרא בסנהדרין שואלת מפני מה האדם נברא בערב שבת, לאחר כל הנבראים, ומשיבה: "שאם תזוח דעתו עליו אומרים לו יתוש קדמך במעשה בראשית… דבר אחר: כדי שייכנס לסעודה מיד". התשובה הראשונה אומרת שאיחור בריאתו של האדם לשאר הנבראים, ואפילו נחותים כמו היתוש, הוא משום חסרונו ופחיתות ערכו! ומשום כך, אם רק יחשוב על זה, מיד ייצא לו האוויר מהמפרשים וגאוותו תיפגע.
לעומת זאת לפי ההסבר השני ("כדי שייכנס מיד לסעודה"), ההבנה היא שהאדם נברא רק לבסוף משום שהוא-הוא נזר הבריאה ותפארתה, ועל כן לקראת בריאתו דאג הקב"ה שבריאת העולם כולו תושלם והוא ימצא בעולם את כל הדרוש לו. משל למלך שבונים לו ארמון מפואר, תחילה בונים את הארמון על כל טרקליניו וחדריו. בשלב הבא מרהטים אותו במיטב הרהיטים ומאבזרים אותו בפרטי נוי ואמנות לרוב, ורק כשהמלאכה כולה הושלמה או-אז נכנס המלך בשעריו.
והאמת, ששניהם אמת! האדם הוא הנברא היחידי בעולם שניתנה לו בחירה חופשית כיצד להתנהג ובאיזו דרך חיים לבחור. כאשר הוא מנצל את אותו חופש בחירה לטוב, אזי הוא "למעלה ממלאכי השרת" במעלתו! אבל כאשר הוא חלילה בוחר ברע ומקלקל את אורחותיו, אזי אפילו "יתוש קדמך"… הוא נעשה נחות מכל שאר ברואי תבל שכולם, בשונה ממנו, "אינם יכולים לעבור כלל על רצונו יתברך" (כלשון התניא פרק כד) ו"עושים באימה וביראה רצון קונם".
המורכבות שיש בתוכנו ונמצאת בכל צעד ושעל בחיינו, אותה מורכבות שאנחנו לפעמים מלינים עליה, היא זו שהופכת את חיינו לבעלי עניין ומשמעות אמיתית. אכן יש משהו נוח באורח החיים של הפרפר והנמלה שאצלם הכול נהיר וברור, אבל ערך אמיתי יש דווקא לחיים שבהם האדם נדרש להקרבה. דווקא בחיים שיש בהם בחירה! רק אנחנו יכולים להשלים את הכוונה העליונה בבריאת העולם.
עכשיו תשאלו שוב: אם האדם נברא באחרונה בשביל שיימצא הכול ערוך ומוכן לסעודה, מדוע בפועל הוא זה שעמל הכי קשה לפרנסתו? הלוא מתבקש היה שהוא יחיה כאותו מלך שהכול סביב נועד לשרתו? ואמנם המהר"ל אומר שכך היה בתחילה וכותב: "אל יחשוב האדם כי נברא בטבע שיהא עמל ועושה מלאכה, שאין זה כך. וכשנברא האדם, לא נבראת עמו מלאכה בתיקון בגדיו ובניין בתיו… רק בגן עדן היו ללא דברים אלו! ואם כן, אין זה [ההתעסקות המפרכת במלאכה לשם השגת הפרנסה] פעולת האדם מצד שלמותו. ולא נמצא בבעלי חיים מאלו הפעולות, והם מתפרנסים בלא דברים אלו. אם כן, פעולות אלו הן לאדם מצד החיסרון שלו, שחטא וקיפח פרנסתו. ולולא זה, לא היה צריך לדברים אלו".
כיצד, אפוא, נוכל להחזיר את הגלגל לאחור ולחיות בדוגמת האדם בגן עדן? איך אפשר להחזיר אלינו את צינורות השפע והברכה שיעניקו לנו את כל מחסורנו בקלות ובהרחבה? כאן נשוב ונתחבר לדברי הנועם אלימלך ונפצח את השיטה ל'פתיחת הצינורות'.
כל זמן שהיהודי זוכר ומרגיש בכל עצמותו את אהבת ה' אליו כאהבת אב לבנו יחידו, וכל אימת שהוא משליך יהבו ושם מבטחו בה' שיכלכל אותו וייתן לו את פרנסתו בכבוד, כל צינורות השפע פתוחים לפניו והוא יראה ברכה גדולה בכל אשר יפנה. כל עוד אנחנו בוטחים בה' ובטוחים בישועתו, הוא לא יאכזב אותנו! אנחנו נראה בעינינו את חסדו וברכתו.
אבל זה מותנה בכך, מחדד הנועם אלימלך, שהאדם מרגיש את אותו קשר לקב"ה ומבסס עליו את ביטחונו. "אך כאשר הוא נופל ממדרגה זו וכבר אין בו ביטחון שלם בבורא שהוא המשגיח האמיתי, הזן ומפרנס ברווח בלי הפסקה, אז הפגם שפגם האדם במחשבה מתיש את כוחה של פמליה של מעלה", פוגם בצינורות השפע ואז הוא נעצר. וכדי להשפיע לו שפע לאחר שנפסק, צריך הקב"ה לצוות על השפעת שפע חדש.
זו הסיבה שהתורה מציגה תחילה את השאלה: "וכי תאמרו מה נאכל", וממשיכה – "וציוויתי את ברכתי". השאלה מה נאכל שקודמת להבטחת ה' "וציוויתי", איננה עניין סגנוני והעדפת הצגת הדברים כדיאלוג. לא. מדובר כאן בשאלה שהתוצאה שלה היא "וציוויתי". כלומר: התורה אומרת ש"אם תאמרו מה נאכל", דהיינו, אם לא יהיה לכם ביטחון שאני אספק לכם את כל צורככם בשנת השמיטה, התוצאה האוטומטית של זה תהיה הפסקת השפעת השפע אליכם (בשל חסרון האמונה והביטחון שלכם). ומשכך, לא יהיה מנוס מלצוות על השפעת שפע חדש – "וציוויתי את ברכתי".
אלא שאם בחסרון אמונה עסקינן – שהוא הגורם לשאלה בדוגמת "מה נאכל" – מדוע באמת הקב"ה יצווה להם את ברכתו? בזכות מה הם ראויים לה? הרי הארכנו להסביר שהאמונה היא הגורמת את השפעת השפע, וכאן הרי יש בה חלישות?
התשובה לכך טמונה בניסוח התורה – "וכי תאמרו" תחת הניסוח המתבקש יותר – "וכי תשאלו". כשהתורה מציגה את דברי החקלאי כ'אמירה' "מה נאכל" ולא כשאלה, היא רומזת לנו שלא מדובר בחקלאי שאין בליבו אמונה, אלא בכזה שהאמונה אצלו איננה מספיק איתנה. הוא לא באמת 'שואל' "מה נאכל?" אלא רק 'אומר'… יש בו איזשהו חשש בנושא.
לכן, כשהוא מחליט לקיים את מצוות השמיטה, הרי שגם אם חסר לו משהו באמונה, זה מספיק בשביל שהקב"ה ימשיך לו שפע חדש.
אחיי ורעיי, מה עולה מהדברים הללו? – הדרך לפתוח בחיינו צינורות של שפע, היא על ידי אמונה ומחשבה טובה, "חשוב טוב – יהיה טוב!". כל זמן שאנחנו בוטחים בקב"ה, אין מה שיפריע להשפעת השפע אלינו. רק כשהספק מכרסם ומתחילות לצוץ תהיות לגבי "מה נאכל", רק אז הם עלולים להיסתם וזקוקים להמשכה חדשה – "וציוותי את ברכתי".
בפן הנפשי, מחשבה טובה מכניסה בנו אנרגיות חיוביות, משרה עלינו ביטחון ושמחה ומעניקה לנו חיות, רעננות וכוחות. ובפן הסגולי-רוחני, 'מחשבה טובה' שמשמעה ביטחון שהקב"ה יראנו בישועתו ובטוב נראה ונגלה, היא המפתח לכך שאכן יהיה טוב!
לחיים, לחיים ולברכה!
