בס"ד

קרוב אליך ברשת

לא נשתוק. נידום

לא נשתוק. נידום

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב print

האסון שהתרחש בל"ג בעומר במירון זעזע את כל עם ישראל, בארץ ובעולם. מצד אחד, מרגש לראות איך האסון הנורא גרם
להתעוררות עצומה של אנשים לעשות חסד, אלפי תרומות דם, אוכל ממסעדות למשפחות שנפגעו ותרומת כרטיסי טיסה למשפחות שהיו צריכות להגיע מחו"ל ללוויות. מצד שני, השאלה הגדולה היא: איך מתמודדים עם זה? מבחינה אמונית ורוחנית, איך אנחנו מתייצבים מול הקדוש ברוך הוא אחרי ארבעים וחמש לוויות?!

אחרי חטא העגל, הגזירה על כל עם ישראל, תפילותיו של משה והסליחה שהתבטאה בהקמת המשכן והשראת השכינה, השיא הגיע כשמשה ואהרן נכנסו להתפלל וכשיצאו החוצה בירכו את העם ואמרו: "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם", ואכן – "ותצא אש מלפני ה', ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים, וירא כל העם וירונו וייפלו על פניהם". הייתה שמחה עצומה מההתגלות של הקדוש ברוך הוא במשכן, שיא הקשר הרוחני המחודש של עם ישראל עם הקדוש ברוך הוא. אבל דווקא אז קרתה טרגדיה נוראה.
שני בני אהרן נכנסו אל הקודש והקריבו אש זרה, ואש יצאה מן השמים ושרפה אותם.
התורה מספרת שמשה אומר לאהרן: "הוא אשר דיבר השם לאמור: בקרובי אקדש… וידום אהרן". התגובה של אהרן הכוהן לכאב
הנורא, של שני הילדים שלו שנספו, היא שתיקה מוחלטת. רש"י מביא את המדרש "וידום אהרן – וקבל שכר על שתיקתו. ומה שכר קיבל? שנתייחד עמו הדיבור". מסביר המהר"ל שזו לא הייתה סתם שתיקה, אלא דממה – שזו שתיקה עם משמעות עמוקה הרבה יותר. מה באמת הסוד של השתיקה של אהרן? מה המשמעות של "וידום", שהוא מעבר לתגובה אנושית ותחושה שאין מה לומר במצבים נוראים כאלה?

בספרים הקדושים כתוב שה"וידום" נבע מהתגלות של מידת ההוד, וזה מחבר אותנו לטרגדיה של אסון מירון, שהתרחש בליל "הוד שבהוד" של ספירת העומר, ליל ל"ג בעומר. המפתח להבין וללמוד מה האירוע הזה אומר לנו נמצא במידת ההוד. ולפני
שנבין מהו הוד, נדבר על הנצח – שזו המידה המקבילה בדיוק למידת ההוד.
המילה "נצח" אומרת לנו ניצחון. נצח הוא התכונה הנפשית של התמדה, עקביות, החלטיות, דבקות במטרה ונחישות ללכת עד
הסוף בכל מחיר.
אבל כמו בכל מידה, זה עניין של מידה – המינון והשימוש קובעים האם המידה הזו נכונה וטובה, או להפך.
מצד אחד, בנצח יש משהו חיובי כי הוא מחולל כוח עצום. כל המהפכנים הגדולים שעושים דברים נפלאים בעולם, הם התגלמות
של הנצח – כי הם יעשו הכול כדי להגיע למטרה. אבל מצד שני, יש כאלה שהנצחנות הזו גורמת להם להיות נוקשים וחסרי גמישות.
בגלל הנצח הם דורשים מעצמם וגם מהאנשים שסביבם הרבה יותר ממה שהם מסוגלים והם נהיים שתלטנים – כי הדבר היחיד
שיש להם מול העיניים הוא המטרה, ובשביל זה הם ישתמשו גם באמצעים לא נכונים ולא טובים ולהוביל לאסונות נוראים. אפשר לקחת את היטלר, יימח שמו וזכרו, כדוגמה. הוא נלחם בכל החזיתות, נגד עמדת ראשי הצבא שלו, וזה מה שהפיל אותו בסוף. והוא עצמו כתב בספרו שהוא לא יעשה את הטעות שעשו במלחמת העולם הראשונה, שנשארו להילחם בכל החזיתות. וכל זה למה? בגלל התשוקה של אדם לנצח ולהצליח בכל מחיר.
עם ישראל מתאפיין מאד במידת הנצח. אחרי שבני ישראל חטאו בחטא העגל, אומר משה לקדוש ברוך הוא: "כי עם קשה עורף הוא, וסלחת לעווננו". האם זה שעם ישראל הוא "עם קשה עורף" זו סיבה לסלוח?
לכאורה, זה בדיוק להפך! מסבירים הרבי בעל התניא והצמח צדק: בעם ישראל טבועה מידת הנצח, הם הולכים עד הסוף – וזו הסיבה לסלוח להם, כי ברגע שהם יתהפכו בחזרה וישובו אל ה' מכל הלב, הם יחזרו הכי חזק והכי עמוק שיש. הנחישות והדבקות במטרה, הם שמעניקים לעם ישראל את הנצחיות, שזו עוד משמעות של ה"נצח" –
עם הנצח הוא כזה בזכות הדבקות העצומה שלו במטרה. העוצמה הזו של יהודים להישאר תמיד מאמינים ודבוקים בקדוש
ברוך הוא – זו מידת הנצח היהודית.
שלמה אבן וירגה, יהודי ממגורשי ספרד, מספר על משפחה אחת של יהודים שלא רצתה להתנצר וגורשה מהמדינה.
בזמן המסע באונייה הרבה מהנוסעים חלו, ורב החובל הוריד אותם באי נידח בלי אוכל ובלי מים ורבים נפטרו. אבי המשפחה ירד
לאי עם אשתו ושני הבנים שלו, אשתו נפטרה והוא לקח בשתי ידיו את שני בניו. בדרך הוא התעלף מרוב צמא וחולשה וכשהתעורר הוא ראה את שני הילדים שלו מתים. הוא הרים את העיניים לשמים ואמר: "ריבונו של עולם. דע לך שאתה עושה הרבה דברים כדי שאני אטוש את האמונה שלי. אבל על כורחם של כל יושבי שמים, יהודי אני ויהודי אהיה לעולם!".

מאיפה הכוח העצום

מאיפה הכח העצום הזה שיש לתכונת הנצח? בספרי חסידות מוסבר שהכוח של הנצח בא מ"הכתר" – שהוא גבוה יותר מכל עשר הספירות.
ה"כתר" הוא כוח אלוקי אינסופי ובלתי מוגבל, ומשם האנרגיה החזקה כל כך של הנצח. אם ננתח את הדברים בצורה פרטנית יותר, נראה שתכונת הנצח חריגה ושונה מכל שאר המידות – בשני פרטים עיקריים: הדבר הראשון, מידת הנצח יכולה להתגבר על כל שאר המידות. כשאדם רוצה מאד להצליח במשהו והוא נתקל באתגרים וקשיים בדרך, הוא מרגיש חצוי. השכל שלו אומר לו שחבל על הזמן ועדיף לוותר וכל מידה מנסה למשוך אותו אחורה מהכיוון שלה ולהרפות, אבל לנצח יש כוח עצום, איזה מנוע פנימי שמתגבר על הכול ומביא אותו להחלטה נחושה להמשיך ולדבוק במטרה עד הסוף.
גם בעבודת השם זה ככה. קורה שאנחנו מרגישים מחסום פנימי, כאילו כל האנרגיה והרגש נחסמו והתייבשנו לגמרי מבחינה
רוחנית. אבל אז אנחנו צריכים לעורר בנו את מידת הנצח. וכאשר מידת הנצח מתעוררת בנו אפשר להרגיש את הנחישות הפנימית שגורמת לנו להחליט שלא משנה מה, אנחנו ממשיכים לעשות מה שהקדוש ברוך הוא רוצה מאתנו.
למידת הנצח יש עוד פירוש: "נצחיות". זה אומר שמידת נצח תמיד נמצאת בנו ותמיד אפשר לעורר אותה גם בזמן שאין לנו חיות והתלהבות לעשות דברים חשובים.

ויש עוד דבר מיוחד בנצח: התכונה הזו יכולה להדליק ולהצית את כל שאר המידות. בחסידות מביאים לזה דוגמה מעניינת. אבא שרוצה ללמד את הבן שלו, אבל הבן לא ממש קולט ולא מבין. הנטייה של אנשים היא להיכנע ולהשלים עם זה שזה כבר לא יקרה. אבל אם באב מתעוררת תכונת הנצח, הכול מתהפך. פתאום מתעוררים כוחות נסתרים והאבא מקבל אנרגיות כמעט לא אנושיות, הוא הופך את העולם ומנסה בכל דרך ללמד את בנו, ובסוף הוא מצליח. הגמרא מספרת על רבי פרידא שהיה צריך להסביר לתלמיד שלו כל דבר תורה ארבע מאות פעמים! כל אחד מבין שלהסביר ענין מסוים לתלמיד קשה-הבנה ארבע מאות פעמים בארבע מאות צורות שונות, זו עבודה עצומה. אך זה כוחה של מידת הנצח שעוררה ברבי פרידא את מידת החסד להסביר לתלמיד. מה שקורה כאן זה שהנצח סוחף אחריו את כל האישיות של האדם ומכניס אותו לתוך העניין עד שבסוף זה באמת מצליח.

עכשיו נוכל להבין מהי מידת ההוד – שהיא תמונת המראה ההפוכה בדיוק לנצח.
נצח נחשב למידה של "התפשטות" – כשמשהו עומד מולי, אני מתייצב מולו. כשיש מולי מכשול, אני מנסה להתווכח, לשבור,
להתנצח. הוד זה בדיוק הפוך: הוד מלשון הודיה וביטול. זה עבודה עם עצמי ולא עם השני. אני מחליט שלא מפריע לי שהשני חושב אחרת. לא פוגע בי גם אם השני פגע בי או אמר לי מילה פוגעת, אני מחליט שאני מעל זה. זה לא מזיז לי. כשנתקלים בעמדה מנוגדת, כשנוצר ויכוח עם מישהו אחר, "הוד" זה לעבוד על עצמך ולהמשיך הלאה בחיים. במקום להיכנס למאבק עם הבעיה, אני עוקף אותה ומשלים עם המצב.

שלא תהיה טעות. הוד זו לא חולשה. במצבים מסוימים זו דווקא הדרך הנכונה ביותר להצליח ולפתור את הבעיות. במצבים כאלה, זו שגיאה להפעיל את תכונת הנצח וזה לא בא ממקום ענייני אלא רק מאגואיזם ומרצון לנצח בכל מחיר. בסיטואציות האלה, דווקא ההוד הוא הטקטיקה הנכונה, וכשבוחרים לא להילחם, פתאום הבעיה נפתרת מאליה. כל כך הרבה סכסוכים ומריבות הסתיימו בהחלטה של רגע לשים את כל המשקעים בצד ולהשלים – וזו התנהגות של הוד, כי זו בחירה להתעלות מעל הבעיה במקום לנהל מלחמת חפירות.

כמובן, בדיוק כמו שצריך לדעת מתי ואיך להפעיל את הנצח, כך גם בהוד. צריך להיזהר לא להשתמש ב'הוד' בצורה לא נכונה. אם זה מגביל ועוצר אותי מלעשות מה שצריך כי נתקלתי בקושי מסוים, אם זה גורם לי להתקפל ולוותר על עקרונות וערכים חשובים, אם זה גורם לי להיות מופנם ומובדל מהחברה, או שזה גורם לי להיות אדיש וניטרלי – זו הפעלה שגויה של הוד.

מאפיין אחד של הוד זה הודאה, במובן של להודות בטעות. העוצמות הכי גדולות של בנאדם נחשפות כשהוא מודה בחולשות
ובטעויות שלו. יהודה זכה במלוכה בזכות זה שהוא הודה במעשה תמר; דוד המלך הודה במעשה בת שבע – והם האנשים הגדולים ביותר. כשאדם אוזר את האומץ והכוח להודות שהוא נפל, שגה או טעה – זה המנוע הכי גדול לצמיחה. אדם חזק באמת מסוגל לקום ולהודות על החולשות שלו.

מאפיין שני של הוד הוא הודיה, במשמעות של להודות למי שעשה עבורנו טובה. לאנשים קשה להודות למי שעשה להם משהו טוב, כי ברגע שאתה מודה למישהו אחר זה גורם לך להרגיש חייב כלפיו, כאילו עכשיו יש לו עליונות עליך. זה ההסבר לעובדה התמוהה שהסכסוכים הקשים ביותר נוצרים דווקא בין אנשים שעשו דבר או שניים אחד בשביל השני – כי באיזשהו מקום אף אחד לא רוצה להרגיש חייב, ומהצד השני מי שעשה את הטובה פגוע מאד כי הוא לא קיבל את ההערכה והתודה שמגיעות לו.
מלטש יהלומים אחד לימד מתמחה שלו את כל סודות המקצוע במשך שנה וחצי, ובסיום הקורס הוא נתן למתלמד במתנה
קופסה יפה עם אבני חצץ קטנות. המתלמד התפלא מאד ושאל: הזו בכלל?", והאיש ענה: "יבוא זמן ותרצה לזרוק עליי אבנים, אז לפחות תזרוק עליי את האבנים הקטנות האלה…".

מכל זה אנחנו מבינים שהיסוד של תכונת ההוד הוא ההתבטלות העצמית, כשאדם שם את עצמו בצד. לכן אנחנו פותחים את הבוקר דווקא עם "מודה אני" – כי משפט הפתיחה הזה הוא היסוד של הקשר שלנו עם הקדוש ברוך
הוא. אנחנו פוקחים את העיניים ואומרים תודה לקדוש ברוך הוא, אבל הרבה מעבר לזה: אני נותן לו את עצמי ואת כולי. אני מאמין בו לחלוטין, עד הסוף, ולא משנה מה אני עובר וחווה ומרגיש.

כשעומדים מול אסון גדול, כל ההסברים נגמרים. במצב הזה יש רק שתי ברירות: או לרדת או לעלות. יש כאלו שהמשא הזה כבד להם מדי והם עוזבים הכל ויורדים מהדרך. ויש כאלה שבוחרים להמשיך לצעוד ואפילו להתעלות מזה. ובאמת כאן מתחילה האמונה האמיתית, ללכת אחרי הקדוש ברוך הוא למרות הכול ובלי תנאים. האמונה בה' לא מותנית אם האגו שלי מבין או
לא. האמונה שלי מעל כל דבר. וכמו שאנו לא מבינים מהיכן מגיעים החיים לא נוכל להבין גם מהיכן מגיעים "היפך החיים" – וזו האמונה האמיתית.
לפני כמה שנים הייתי צריך לעבור ניתוח. השכיבו אותי על מיטה מאד צרה, נתנו לי זריקת הרדמה והובילו אותי לחדר הניתוח. נכנסנו לפרוזדור ארוך ובאמצע הדרך, הרופאים שליוו אותי קיבלו קריאה פתאומית לטפל במקרה חירום. הם עזבו אותי ורצו לחדר הניתוח, ואני הרגשתי שאני עומד להירדם וליפול מהמיטה, ניסיתי לצעוק לעזרה אבל אף אחד לא היה מסביב ולא שמע אותי.
הרגשתי חרדה גדולה, ואז אמרתי לקדוש ברוך הוא בלב: "ריבונו של עולם, הנה אני בידיים שלך כמו תינוק בידיים של אמא שלו. תעשה בי מה שאתה רוצה". ופתאום הרגשתי רוגע ושלווה נפלאה, זה היה רגע מיוחד של אמונה, ועד הים מדי פעם אני מנסה לשחזר אותו בחיים ולקבל ממנו כוח. זה מגיע ממידת ההוד.
לקבל, להשלים, להתקשר לקב"ה בצורה פנימית ועמוקה ולהתבטל לרצונו של ה'. כעת אנחנו יכולים להבין מה משמעות השתיקה העמוקה של "וידום אהרן" והקשר שלה למידת ההוד, וממנה אנחנו יכולים ללמוד מהאסון במירון.
שתיקה יכולה להגיע ממקום של שיתוק, חולשה ורפיון. כשאין מה לומר, כשההלם גדול כל כך – אין מילים ושותקים. אבל השתיקה של אהרן לא הגיעה מחולשה אלא מחוזקה עצומה. זו הייתה שתיקה של "הוד", של התבטלות והרכנת ראש מול הקדוש ברוך הוא.

זו הייתה עוצמה של אמונה וקשר פנימי בהנהגה של הקדוש ברוך הוא ובכך שלא רק מעשיו ופעליו של האדם הם המכריעים את גורלו, אלא שיד ההשגחה והרצון האלוקי מנווטים את דרכו של האדם בעולמו. הכול נעשה בהשגחה פרטית, כל דבר שקורה הוא מכוון וזהו הרצון האלוקי. הדממה הגיעה מעומק הקשר שלו עם הקדוש ברוך הוא, קשר פנימי ונצחי שלא תלוי בשום דבר ובשום אירוע כזה או אחר.

רבי שמעון בר יוחאי גם הוא מייצג את אותה התחברות פנימית ועמוקה אל הקדוש ברוך הוא, "הוד שבהוד". מדובר על רמת קשר עמוקה כל כך, שלא נתפסת במילים, כי היא אינסופית ולמעלה מכל המגבלות.
זה מלמד אותנו משהו עמוק מאד על עבודת השם ועל החיים שלנו. אנחנו צריכים להפעיל את ה"הוד" שבנו. כשזוכים להרגיש את הקשר העמוק הזה עם הקדוש ברוך הוא – הכול נראה אחרת. פתאום מתמלאים בשלוות נפש,
בביטחון ובחוסן איתן שהקדוש ברוך הוא איתנו בכל רגע ובכל מצב. תפילתנו שהשם ישלח רפואה שלמה לכל הפצועים ונחמה אמיתית לכל המשפחות האבלות, ושנזכה בקרוב ממש לחזות בתחיית המתים בביאת משיח.

אהבת את המאמר? שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב print

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן