אני אשאל שאלה: ט"ו בשבט זה ראש השנה לאילנות – אז שהאילנות יעשו חגיגה, למה אנחנו חוגגים?

סיפרתי לכם פעם שהיה יהודי אחד, אני חושב שהייתה לו חנות במחנה יהודה, והוא היה מקפיד כל שנה בט"ו בשבט לאסוף מאה מיני פירות. זה היה פעם, עכשיו זה הרבה יותר קל. יהודי ישב וטרח, אני לא יודע מאיפה הוא השיג אותם, אבל כל השנה הוא היה עובד על זה. בשביל מה זה?

בעצם העניין, האמת היא שהחגיגה לכבוד ט"ו בשבט לא נזכרה במשנה ולא בגמרא ולא בספרים אחרים, ולא נזכר שאין אומרים תחנון. כתוב שט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות (על פי משנה ראש השנה א, א) – מהי הכוונה? זה כמו שהאחד בינואר הוא ראש שנת הכספים… זה תאריך שהוא לא בבחינת חג. אז למה הוא נהיה חג? מה יש ביום הזה שבעצם לא יגידו בו תחנון? ומה יש ביום הזה שעושים בו חגיגה? 

לדעתי, העניין שעשו את ט"ו בשבט לחג הגיע מהגולה. כשהיו יהודים בארץ ישראל וישבו פחות או יותר על אדמתם, ושהיה נפקא מינה אם זה ט"ו בשבט או לא ט"ו בשבט, אז לא עשו חגיגה. חלק ניכר מהחג הזה קשור באיזו כמיהה לארץ ישראל, כמיהה שהיום אולי היו קוראים לה ציונות, אבל מצד האמת היא משהו הרבה יותר רחב מהציונות במובן השגור של המילה. העניין שיהודים רוצים לחזור לארץ ישראל, זה לא קשור בציונות. כל זמן שיהודים יתפללו כל יום ויברכו ברכת המזון ויעשו את שאר הדברים, אז העניין הזה של לבוא לארץ ישראל יישאר דבר שיהודים רוצים אותו, בלי קשר לשאלה האם מקימים מדינה וכל כיוצא בזה.

זה חלק מהמורשת שלנו בפשטות, זה מה שאנחנו אומרים בתפילות, ולא משנה אם זו תפילה של חול או תפילה של שבת. אנחנו מדברים על זה שאנחנו רוצים לשוב לארצנו, שנחזור ונעשה את הכל בחזרה. יהודים מתגעגעים לארץ ישראל; הם אפילו מתגעגעים לדבר שרוב האנשים לא התעסקו בו: הם מתגעגעים לזה שהם יוכלו לעבוד את האדמה. והעניין הזה, הגעגועים האלה, הם חלק מהעניין. 

יהודי סוחר?! חקלאי!

אומר לכם דבר שלא ראיתי אותו בספרי סוציולוגיה אבל ראיתי אותו מתוך הסתכלות: אני פוגש כל מיני אנשים בחוץ לארץ. עשירים, עניים ועשירים מופלגים. יש כאלה שיש להם לא רק בתים יפים אלא גם נחלות שלמות, ואחד הדברים שכמעט לא קורה בחוץ לארץ הוא שהיהודים שותלים עצים. מקסימום ורדים, שיחים, אבל לא עצים. אבל כאשר הם מגיעים לארץ, אותם אנשים, הם שותלים עצים.

אני חושב שההבדל הוא שאנשים מרגישים באופן לא מודע, במחשבה, שכשיהודי בחוץ לארץ הוא לא נמצא במקום קבוע. הוא נווד, ונווד לא שותל עצים אלא הולך ממקום למקום. תפוחי אדמה הוא יכול לשתול, אבל לא עצים. עץ זה דבר כזה שנשאר בימיי ואחרי ימיי. ולכן, כשבאים אנשים לארץ ישראל, מובן להם שהם צריכים לשתול, לנטוע עץ. יש משהו בכך שאני שותל עץ, שמבטא את החלק שלי באופן של קבע באדמה. לכן אני אומר שההתייחסות לעצים שייכת לחלום על ארץ ישראל. לא בצורה מפורשת – ולכן זה לא כתוב בספרי הלכה, ולכן כל העניין הזה של לחגוג את ט"ו בשבט הוא די מאוחר, והוא נעשה יותר בולט עם הזמן. 

אני עוד זוכר את הסיפורים: מה היו אוכלים בט"ו בשבט? היו אלה שלקחו תפוז אחד או שניים, זה היה סוג של חגיגיות שאוכלים תפוז… היו כאלה שאכלו חרובים. אבותינו בארצות הללו היו אולי חכמים ונבונים, אולי צדיקים וישרים, אבל הם היו אביונים. היו אולי יוצאים מן הכלל, אבל באופן כללי הם היו אביונים. אפשר לקרוא בספרים שמתארים איך היו מביאים כמה חרובים לט"ו בשבט, אנשים היו אוכלים אותם והיו אומרים להם, לשבחא דמילתא: אתם רואים את הפרי המופלא הזה? הוא פרי שבארץ ישראל אוכלות אותו העיזים… 

מה היינו פעם? אנחנו היינו בסך הכל עם של חקלאים, לא התעסקנו בדברים אחרים. היה עוד עיסוק אחד יהודי – שזה מאוד מעניין איך שהכל חוזר לו… – מה יהודים עשו חוץ מאשר להיות חקלאים? בימי בית שני יהודים היו גם חיילים שכירים. הם נחשבו טובים ומאומנים, אז כולם שכרו אותם, זאת הייתה פרנסה כזו… יהודי שלא הייתה לו אדמה, ממה הוא יחיה? הוא היה משכיר את עצמו להיות חייל. בתוך החוזה שלהם היה סעיף שהם לא נלחמים בשבת אלא אם כן הם מותקפים, הם מוכנים להתגונן אבל לא לעשות את פעולת ההתקפה בשבת.

איך קוראים בתנ"ך לסוחר? "כנעני". באשת חיל כתוב "וחגור נתנה לכנעני" – היא מוכרת את הסחורה שלה לכנעני, הסוחר. זה מופיע גם בכל מיני ספרים אחרים בתנ"ך, שהכנענים הם הסוחרים של המדינה. יהודי, שיהיה סוחר? לא עלה על דעתו להיות סוחר, שהוא יעסוק בעניינים האלה? שיעשו את זה הגויים שיסתובבו ברחובות, אבל שיהודי יעסוק בזה? גם בבבל, רוב היהודים היו עדיין חקלאים. בן אדם קונה אדמה וצריך אותה, הוא מרגיש קשר לאדמה. העניין הזה נכנס לתודעה. 

היהודים האלה שחגגו את ט"ו בשבט, אני חושב שברובם היו אנשים פשוטים. אמנם הסדר, עם כל האריכות שלו, זה לא סדר בשביל אנשים פשוטים, זה סדר בשביל מי שיש לו זמן לשבת ולהגיד מה שכתוב שם עם כל האריכות שלו. אבל בתמצית, זה היה עניין של יהודים פשוטים. והיהודים הפשוטים חגגו את החג היחידי שבאמת שייך לאדמה, הוא שייך לכך שאולי בחוץ לארץ אנחנו לא עושים את זה – אבל בארץ ישראל אנחנו מגדלים עצים, ויש לנו עצים שצומחים אצלנו. על השבח הזה אנחנו עושים את ט"ו בשבט.

מתי תזרע שעועית?

בקיצור דברים: אני חושב שט"ו בשבט זה חג שעשו וחגגו אותו בוודאי לפני ובלי קשר לציונות ולא למשהו אחר. זה היה עניין של הרגשה של ישראל שהם רוצים למצוא איזה דבר של ארץ ישראל. תחשבו על זה: חג הפסח הוא חג של מצרים, חג השבועות הוא חג של מדבר סיני, וחג הסוכות הוא גם כן חג של המדבר. חג הפורים הוא חג של חוץ לארץ. אז איפה יש את האחיזה הזו בלחלוחית של הארץ? החלום הזה שאני חולם שאני עדיין שייך, אותם הדברים שאני מתפלל עליהם, "קוממיות לארצנו", לאדמתנו; העניין הזה היה צריך איכשהו להתבטא, לצאת החוצה, בתוך העולם היהודי, והוא יצא החוצה בכך שבן אדם באמת הרגיש שהוא ישב ואכל את החרוב הזה. בעצם העניין שישבו אנשים ואכלו את החרובים ולא ידעו למה הם עושים את זה, זה היה ט"ו בשבט.

כתוב בספר משלי: "אל תבוז כי זקנה אמך" (משלי כב, כג). יש דברים כאלה בתוך מנהגי ישראל, בתוך כל מיני פרטים בהתנהגות של ישראל, וצריך לזכור שלפעמים יסודותם בהררי קודש, ולפעמים הם באמת נטועים בתוך הלב של ישראל. זאת אומרת, לפעמים לא היה ביטוי לזה באופן רשמי, אבל הם ביטאו זאת בכל מיני מנהגים, שחלקם באו בדיוק לבטא את הגעגועים, את החלומות, את התשוקות. אנחנו נאחזים בזה; אוכלים את הפירות – ואם אפשר את הפירות של ארץ ישראל. אנחנו נדבקים בזה, בארץ או בחוץ לארץ, מנסים לעשות מעין דמעין, מנסים להידבק. 

אני חושב שזה דבר גדול שאנשים נוטעים עצים, בין בט"ו בשבט בין בט"ו באדר. אני לא מדבר על מנהג הציונים, אני מדבר על העניין שבן אדם שותל עץ. כמו ההוא ששתל את החרובים שלו בזמן של חוני המעגל (תענית כג.) – הוא שותל את החרובים שלו והוא יודע שהוא שותל דבר. זו עצה שיעצתי לכמה חתנים: שייקח עציץ קטן ויכניס שם איזה זרע, אפילו זרע של שעועית, וינסה לגדל אותו. כדי ללמוד מה זה שיש מישהו שתלוי בי, שאני צריך להשקות אותו כל יום, ואני צריך להסתכל עליו; וזה גם מתחיל להיות לי מעניין: 'שתיל השעועית שלי מוציא עוד עלה אחד', 'ולא זו בלבד הוא עכשיו פנה לשמש ואחרי הצהריים הוא פנה לצד השני', ו'כמה הוא יפה'. אם בן אדם עושה את זה לפני החתונה, זה מלמד אותו איך להתנהג, כי יכול להיות שהוא לא יודע איך עושים את זה, והוא יכול ללמוד את זה מעץ השדה. כאשר בן אדם עושה דבר כזה זה לימוד גדול. 

היה ידיד שלי שהיה אז מנהל גן החיות, והוא היה טוען שכשלוקחים בן אדם לטפל בחיות זה משפר את האופי של המטפל. אבל לא חייבים ללכת על חיות, אפשר לקחת צמח אחד, שאתה יודע שהוא שלך, ואתה מטפח אותו ומגדל אותו ואתה דואג שהוא ישתה – אולי הוא שתה יותר מדי או פחות מדי, אולי בלילה קר לו ואולי צריך ביום לפתוח לו את החלון; כל הדברים האלו טובים גם בשביל הכנה לנישואין. 

קניין עושים ברגליים

מעבר לדברים האלה רציתי לדבר על בעיה שהיא בעיה של כולנו. אנחנו נעשינו כולנו יותר מדי עירוניים. אנחנו חיים בבתים של בטון ובחלונות של זכוכית ובגגות שעשויים מרעפים – שלא היו צריכים להיות כאן, אבל לא משנה, אנחנו אירופאים אז יש לנו גגות של רעפים… – אבל אין לנו את התחושה הזו של סוג של אמיתיות. אני לא מדבר עכשיו על ציונות, אני מדבר על כך שבן אדם שותל דבר, שהוא נוטע דבר, שיש לו קשר. שהוא מרגיש מה זה נקרא אדמה. עכשיו, כשעושים טיולים נוסעים במכונית, אחר כך יוצאים ידי חובה – הולכים קילומטר וחצי ברגל, נוסעים עוד פעם, אוכלים ארוחה וממשיכים הלאה. חוץ מהצבא שדואג לגרום קצת לאנשים לטייל, לפעמים, עם חגור או בלי חגור… ללכת בארץ "לאורכה ולרחבה" (בראשית יג, יז), זה חלק מהעניין של "לך אתננה". נכון שאפשר לנסוע ממקום למקום, אבל בצד מסוים, איך בן אדם קונה לעצמו ארץ? על ידי זה שהוא הולך. במקום שאני הולך בו, הארץ שהלכתי בה, הארץ שאני שם את רגליי עליה – זה סוג אחר לגמרי של קניין ממה שאני קונה כשאני עובר במכונית, זה לא אותו דבר. 

יש קניין אחר, שהוא – שמישהו שותל עץ ועושה איזה דבר. מפעם לפעם, כשאני עובר שם, אני מסביר לבני אחריי וגם לנכדי: "אתם רואים את הבניין הזה של הדואר המרכזי? זה אבא שלי בנה אותו בידיו". אני מתפאר בזה – תראו, הוא השאיר פה דבר, האבנים האלה של הדואר המרכזי ברחוב יפו; זה קשר.

אנחנו אומרים "ברוך מרחם על הארץ, ברוך מרחם על הבריות". יש דבר כזה שאני מתייחס לארץ, ויש דבר כזה שאני מתייחס לבריות. ואגב, בריות זה לא בהכרח בני אדם, בריות זה כולם. יש דבר כזה שאני אומר "ברוך מרחם על הארץ". התחושה שיש לי כשאני מחזיק אדמה ביד. תשתלו פעם צנוניות, זה לא קשה, זה אחד הדברים הכי קלים לגדל. צריך קצת עבודה שזה גם כן טוב לכולכם. אחר כך קצת לדלל צנוניות שזו עבודה אחרת – אחרי ששותלים אותן לא שמים אותן אחד אחד במקום, שמים ואז צריך לדלל אותן, אחרי כמה שבועות. צנוניות הן טובות, הן צומחות מהר, זה לא דורש מבן אדם לחכות שלוש שנים כמו בעץ.

כתוב על מצוות ערלה שהיא באה לגנות את האדם הראשון, שהוא לא יכול היה להתאפק – ואנחנו שותלים עץ בעצמנו, לא מוצאים עץ שתול בתוך הגן, ומוצאים פירות ואומרים לנו 'אסור' – ואנחנו לא אוכלים אותם. ומגיעה השנה הבאה ועוד פירות יפים, ועדיין אסור, ועוד שנה ועדיין אסור. אז אנחנו לומדים איך להתאפק. את כל הדברים הללו אני מבין כשאני מחזיק בארץ, אני מבין מה זה "מרחם על הארץ", מה זה החיים האלה של הארץ, למה שייכים החיים האלה ומה הערך שלהם. זה דבר שאדם צריך אותו גם בשביל הנשמה. 

אם לא ראש, לפחות ידיים ורגליים

אני כתבתי הרבה פעמים על העניין הזה לאידך גיסא – שבן אדם שאין לו שמיים מעל הראש, גם אין לו קרקע טובה ללכת עליה. מגדלים פה הרבה אנשים בלי שמיים בכלל, יש להם לכל היותר 'המקום הזה שבו אווירונים נוסעים לחוץ לארץ', לברלין נגיד… אבל אין להם שמיים – אז צריך שאנשים יסתכלו על השמיים. אבל יש גם הצד האחר – שבן אדם לא יכול לחיות רק עם שמיים, וצריך שיהיה לבן אדם חוש לארץ הטובה. כשאוכלים את הפירות של הארץ – אני מתקשר אל ארץ הטובה, אל הפרי, אל היבול של הארץ. אני אוכל מה שאני יכול, מנסה לטעום, מנסה להתקשר.

זה העניין של ט"ו בשבט; לא עושים חגיגה לכבוד ראש השנה של העצים, לא אכפת לי ממנו… אני עושה חגיגה לכבוד זה שאני נעשה "כעץ שתול על פלגי מים" (תהילים א, ג) ולא "כערער בערבה" (ירמיהו יז, ו). "עץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול". בשביל זה אני צריך ללמוד את העץ, אני צריך לראות עץ אחד. בן אדם רואה עץ שמצמיח פירות, והוא יוכל להגיד: "הנה, העץ שלי צומח, הנה, יצא לו פרי". אני מסתכל על העלים, והכנימות לא אכלו את כל העלים. 

אני מסתכל עליכם, אני מתחיל לחשוד שאתם בלי ידיים בלי רגליים. אם היו לכם ראשים כאלה גדולים, אז הייתי אולי מוחל על זה, אבל אני לא רואה את הראשים האלו שיכולים לקרוא ש"ס בבלי ישר והפוך עם סיכה… אז אם כך, אולי כדאי שיהיה לכם גם ידיים וגם רגליים, גם עיניים לראות ואוזניים לשמוע; כל אלו הם מתנות שנתן הקב"ה לבני אדם. לא כולן צריכות להיות מקצועיות, אבל כשהקב"ה נותן לבן אדם עיניים והן לא רואות, נותן לו אוזניים והאוזניים לא שומעות, נותן לו אף והאף לא מריח, נותן לו ידיים והן לא עושות שום דבר חוץ מאשר לגרד את האף – תחשבו על בן אדם כזה, יש אנשים כאלה… 

לשם העניין הזה אנחנו יושבים ו"אוכלים מפריה", ואפשר לפחות להסתכל על "טובה". יש צד בט"ו בשבט שקשור לארץ ישראל דווקא, בהרבה בחינות. אבל יש גם בט"ו בשבט צד שקשור לאדמה בכללה, לארץ שברא הקב"ה. ההרים שלה והגבעות שלה, השדות שלה והעשבים שלה. כשבן אדם יכול להסתכל בכל זה, אז צריך להשתמש בהזדמנות. לא עושים כל יום חגיגה לכבוד זה – לא לכבוד העצים ולא לכבוד הפרחים. תראו, עם ניירות יש לנו הרבה עסקים, כאלה או כאלה, עם חשמל יש לנו הרבה מאד עסקים בכל מיני אופנים, אבל מתי יהיה לנו עסק עם הארץ הטובה? זה חג שעושים אותו לכבוד הארץ הטובה. שנהיה לפחות כמו העץ הזה. שיצמח משהו. 

לחיים.