הרבי הריי"צ סיפר שבעיירה ליובאוויטש היה נערך מזמן לזמן יריד אליו היו מגיעים חסידים סוחרים מכפרי ועיירות הסביבה. אלה היו מתפללים שחרית השכם בבוקר לפני צאתם אל היריד, והיו זמנים שהאדמו"ר ה'צמח צדק' היה אומר – במיוחד למענם – מאמר חסידות לפני התפילה ועוד טרם שהאיר היום. כיוון שהחדר היה חשוך, מול שולחנו של הצמח צדק היה עמוד ועליו העמידו נר שיאיר את החדר.
פעם אחת, אחד מן הנוכחים בשעת מעשה היה הרשב"ץ – רבי שמואל בצלאל, מגדולי החסידים באותה תקופה שבסוף ימיו גם נבחר כמחנך האישי של הרבי הריי"צ. כיוון שהחסידים נדחקו אל החדר לשמוע את המאמר, הרשב"ץ מצא את עצמו לפתע עומד בין הרבי לבין הנר, וכתוצאה מכך הוא הטיל צל על השולחן של הרבי. תוך כדי שמיעת המאמר, עלתה במוחו של הרשב"ץ מחשבה שאין זה ראוי להטיל צל על שולחנו של הרבי ולכן עליו לנסות לזוז ממקומו מעט. אלא שמנגד צצה אצלו מחשבה נגדית שטענה: אדרבה, זוהי הזדמנות שהרבי יעלה גם את הצל שלו לקדושה…
הרבי הצמח צדק הרגיש ברוח קודשו במחשבותיו של הרשב"ץ ופתאום – תוך כדי המאמר ובלי כל קשר ישיר לתוכן שלו – אמר: "להעלות – אפשר רק אור, אבל חושך – אי אפשר להעלות".
באחת ההתוועדויות (שמחת תורה תשכ"ו) בבית מדרשו של הרבי זי"ע סיפר את הסיפור הזה, אבל לא הסתפק בעצם הסיפור אלא כדרכו ללמוד מכל דבר הוראה בעבודת ה', כפי שלימד מורנו הבעל שם טוב, כך נהג גם הפעם. הרבי שאל: מה הפירוש "להעלות אור ולא חושך"? הרי אור הוא מיסודו דבר נעלה ואין צורך להעלות אותו, ולעומת זאת דווקא את החושך הנמוך אכן צריכים להעלות!
נקודת ההסבר שאמר הרבי היא שאור הוא עניין של מציאות, ואילו חושך הוא 'העדר מציאות'. ולכן מציאות אפשר להעלות, לעומת 'העדר' שאי אפשר להעלותו.
הרבי הסביר כי אמנם בספרי חוקרי ישראל יש שתי שיטות בקשר להגדרת החושך – האם חושך הוא אכן העדר כנ"ל או שגם חושך הוא מציאות, שכן גם החושך נברא על ידי הקב"ה, אבל ההכרעה בתורת החסידות היא ש"אלו ואלו דברי אלוקים חיים", כי אכן יש שני סוגים של חושך. יש חושך שהוא רק 'העדר', ויש חושך שהוא 'מציאות', כמו לדוגמה חושך מצרים עליו נאמר "וימש חושך", ופירוש הדברים שהוא היה חושך סמיך כל כך עד שאפשר היה ממש למשש ("וימש") אותו בידיים.
לאחר מכן הסביר הרבי את משמעות הדברים בעבודת האדם ואמר כך: חושך אלו המידות הלא טובות, מידותיה של הנפש הבהמית. אלא שבזה גופא יש שני סוגים. יש מידות שהן פעילות בכיוון של היפך הטוב. למשל, מידה הכעס או מידת הגאווה וכיוצא באלה, אלה מידות פעילות שיש בהן הרבה חיוּת. לעומתן, יש מידות שהן 'סבילות' ואין בהן חיות. לדוגמה: עצבות, עצלות וקרירות. גם הן מידות לא טובות, אבל כאמור אין בהן חיות, שהלא זהו המאפיין המרכזי של עצלות, עצבות וקרירות. זהו הגרעון שיש בתכונות מגונות אלו, שהן נעדרות חיות.
אם כן, על אף ששני הסוגים שייכים אל המידות הלא טובות, מכל מקום נקראות המידות הפעילות 'מציאות' ואילו המידות הסבילות מוגדרות 'העדר'.
נחשוב רגע: איזה משני סוגי המידות הנ"ל רע יותר?
במבט ראשון נראה שהמידות המוגדרות 'מציאות', כלומר שיש בהן חיות, הן המידות היותר קשות ובעייתיות. מדובר בחושך בעל חיות ואנרגיה בולטת. ולדוגמה: כעס או גאווה אלו מידות שעל ידן יכול האדם להזיק לזולת ולפגוע בו; לעומת זאת, מידות שליליות שהן בגדר של 'העדר', כמו אדם שהוא עצוב ומדוכא, הרי החיסרון בכך הוא לכל היותר בעצם העובדה שהוא נשאר במיטה ואינו עושה דבר… כך גם אדם עצלן – הוא רובץ בחוסר מעש על הספה… הוא לכאורה לא עושה דבר. אמנם הוא לא מביא תועלת, אבל יחד עם זאת גם איננו גורם כל נזק.
החשבון הזה הוא אמנם נכון, אבל הוא איננו החשבון היחיד. אם נבחן את הדברים מצד האפשרות לתקן את המידות ולהפוך אותן למידות טובות – נגיע לחשבון אחר. מידות שהן בבחינת 'מציאות' ויש בהן חיות, ניתן להפוך אותן לטובה. לתאווה יש חיות, ולכן האדם גם יכול להפוך את התאווה שלו הפונה עכשיו כלפי ענייני העולם הזה ולהטות אותה לצד הקדושה. אפשר להפנות את האפיק של החיות והתשוקה של האדם כך שיהיה לו חשק וחיות באהבת ה', אהבת ישראל ואהבת התורה. כך גם לדוגמה במידת הכעס, הרי חז"ל אומרים שיש להשתמש בתכונה זו במלחמת היצר – "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע", וכך גם בגאווה – "ויגבה ליבו בדרכי ה'". אפשר, אם כן, לתקן את המידות הללו ולהעלותן לקדושה. לעומת זאת, בכל הנוגע למידות הסבילות, מידות של 'העדר', אין מה להעלות לקדושה. אין מה להפוך בהן, כי אין בהן חיות.
זהו פשר דברי הצמח צדק אל הרשב"ץ: "להעלות – אפשר רק אור, אבל חושך – אי אפשר להעלות". צל שהוא חושך, חושך מהסוג של 'העדר', אי אפשר להעלות לקדושה.
בשנות הלימוד בישיבה רואים את במוחש: תלמיד בעל חיות שאיננה בכיוון הנכון, אפשר לנסות להפוך אותו. לעומתו, תלמיד הנוטה לקרירות ועצבות קשה יותר לתקן ולרומם אותו.
כך גם אצל אברכים רואים זאת באופן מובהק. מי שאין בו חיות כלל, אפילו לא בענייני ממון, אכילה או כבוד – כזה שאינו מחפש לשבת ב'מזרח' ולא מעניין אותו איזו עלייה הוא יקבל, אם שלישי או שישי או מפטיר… – באותה מידה הוא גם לא מחפש שמחה של מצוה או קביעות עיתים לתורה. הוא יושב בפינה ורק מבקש שלא יראו אותו, שלא ישימו לב אליו, שלא ישלחו אותו למזרח אבל גם שלא ישלחו אותו להיות שליח ציבור.
מה אנחנו למדים מכך? לא להזיק – זה לגמרי לא מספיק. גם הנשמה למעלה לפני ירידתה למטה – לא הזיקה. אבל רצה הקב"ה והנשמה אכן ירדה למטה. מדוע? כי "אנן פועלי דיממא אנן", כפתגמו הידוע של הצמח צדק על יסוד לשון הגמרא, היינו שעבודתנו היא לפעול ולהאיר.
העדר החיות הוא הדבר המסוכן ביותר לפי דרך החסידות. ייתכן שבשיטות אחרות אין זה כל כך נורא, ויש שיגידו "אם לא יועיל, לא יזיק"… אבל בחסידות העיקר הוא מצוות עשה – "עשה דוחה לא תעשה". וזאת כי תכלית הכוונה בירידת נשמתו של יהודי לעולם הזה היא לעשות ולפעול. לא באנו לכאן רק כדי לא לגרום נזקים, לא לעבור איסורים, אלא עבודתנו היא בעיקר בקיום המצוות.
אני נזכר בבחור בעל תשובה שהגיע לישיבתנו לפני כ-30 שנה. הוא היה בחור רציני, כזה שעושה כל דבר עד הסוף. אף פעם לא היה ניתן לראות חיוך על פניו. לשמוח ולרקוד – כלל לא היה שייך אצלו. הוא היה בעל אישיות סגורה. היינו קרובים זה לזה, והוא הרבה לדבר איתי. בהזדמנות מסוימת הוא סיפר לו על העבר שלו, ואמר שבחייו הקודמים היה מופיע בפני קהל כשחקן על במה, רוקד ומצחיק אנשים. כשחזר בתשובה הוא כמו נעל בתוכו על מסגר ובריח את התכונה הזאת של השמחה והצחוק. הוא אמר לי: "אני מפחד להדליק את זה אצלי מחדש, כי אז אני עלול חלילה להיתפס שוב לדברי השטות הללו. לכן אני מעדיף לסגור ולנעול את הכל". זו הייתה עבודה קשה אצלו.
לכאורה יש בדברים צדק מסוים, אבל אליבא דאמת – כמאמרו של הבעל שם טוב – "לא בזו הדרך ישכון אור ה'". נכון שדרך זו יש בה סכנה ולכן מובנת הנטייה לנעול את החושים הללו, אבל הקב"ה נתן לנו חושים ונתן לנו חיות כדי שנרתום וננצל אותם לעבודת ה' בעולם הקדושה, ועל האדם לעמול ולכוון אותם לשם.
אם כן, כאמור, מי שיש לו יותר חיות יש לו יותר סיכונים, אבל הרי "כל הדרכים בחזקת סכנה". כל הימצאותה של הנשמה בעולם הזה היא בגדר סיכון, ובכל זאת הקב"ה נטל על עצמו כביכול את הסיכון הזה… והוא שהחליט לשלוח את הנשמה שתעשה את כל הדרך הארוכה מהעולם הרוחני אל העולם הזה הגשמי, כדי שנעבוד וכדי שנתקן ונשנה ונרומם את החיות של העולם הזה – לקדושה.
יש מאמר של אדמו"ר הזקן (מאמרי אדמו"ר הזקן הקצרים עמ' תלח), בו הוא מעלה תמיהה על כך שהניגונים של הישמעאלים הם ניגוני מרירות ואילו הניגונים של הנוצרים הם ניגוני שמחה, והלוא חז"ל אמרו ש"אברהם יצא ממנו ישמעאל" – אברהם הוא מידת החסד דקדושה, וכנגדו ישמעאל הוא חסד דקליפה; ואם צאצאיו הישמעאלים של אברהם שייכים לבחינת החסד, הרי גם הניגונים שלהם היו צריכים להיות ניגוני שמחה השייכים לקו החסד והתפשטות הנפש?! כך גם לעומת זאת, "יצחק יצא ממנו עשו", וכיוון שיצחק הוא מידת הגבורה דקדושה ואילו עשו הוא גבורה דקליפה, הרי הניגונים של צאצאיו – אדום, אלו הנוצרים – היו צריכים להיות ניגוני מרירות?!
ההסבר לדברים הוא שהשמחה והתענוג מתעוררים בשעה שיש באדם חיות. ומה גורם לאדם חיות? הטבע והרגילות אינם גורמים לאדם חיות, אלא מה שגורם חיות ותענוג זהו כאשר מתחוללת בו נביעה חדשה ממעמקי נפשו – דבר-מה שהוא הפך טבעו הרגיל.
לכן, מסביר אדמו"ר הזקן, אצל הישמעאלים הבאים מחסד, התענוג והחיות שלהם מצויים דווקא בניגוני מרירות; לעומת זאת אצל הנוצרים שטבעם הוא גבורה, החיות והתענוג שלהם מתבטאים בניגוני שמחה כי זהו הפך טבעם. שכן רק כשהאדם מצליח להנביע דבר-מה חדש ממקור נפשו – יש בזה חיות ותענוג, ואילו אם אדם עובד רק עם מה שכבר יש בידו ומה שכבר השיג בעבר – אין בזה חיות.
מה אנחנו יכולים ללמוד מכך?
יש בני אדם החיים עם מה שיש להם. יש להם כישרונות טובים, והם חיים ופועלים במידה שהכישרונות שלהם מאפשרים. יש להם מידות טובות, והם חיים ופועלים עד כמה שהמידות הטובות שלהם מפעילות אותם. אדם כזה, כשהוא מתבגר קצת, הוא כבר מתחיל לחשוב איך להגיע בצורה הכי שלמה ושלווה לגיל הפנסיה… כבר בהיותו בגיל שלושים הוא מתכנן את הפרישה שלו לגמלאות. הוא חושב לעצמו: עכשיו אני עובד, אבל יגיע זמן שבו כבר לא עובדים אלא נחים. האדם הזה עובד רק עם מה שיש בידו, אין לו חיות, ולכן הוא חושב על הפנסיה.
לעומתו, אדם שעובד לא עם מה שכבר יש לו אלא עם מה שיכול להיות לו – הוא אדם חי. אדם זה לא עובד עם השכל שכבר יש לו, אלא עם מה שהוא עוד יכול לגלות מתוכו. הוא אומר לעצמו: הרי בתוך נפשי פנימה אני עשיר לאין ערוך יותר, ואי לכך אחתור אל מקור הכוחות בנפשי ואפיק משם כוחות ויכולות חדשים. אדם כזה הוא חי, ולא סתם חי אלא בחיים ללא גבול, שהרי המקור הוא בלתי מוגבל.
לחיים, לחיים ולברכה. נקבל על עצמנו ללמוד תורה ולקיים מצוות ולעסוק בעבודת ה' פנימית מתוך חיות ובחתירה אל מעמקי הנפש, ממנה נפיק רעננות וחיות חדשה בכל אורחות חיינו.
