בס"ד

שמחת תורה בא אחרי כמעט חודשיים של 'עבודה'. מתחילים בחודש אלול, עם תקיעות השופר והמלך בשדה; עוברים דרך ימי הסליחות, עם התפילות ו"בשת הפנים"; ממליכים את ה' בראש השנה, עם כל העבודה המאומצת; מתחזקים ומשתנים בעשרת ימי תשובה; מתוודים ומתכפרים ביום כיפור; עסוקים במצוות בימים שבין יום כיפור לסוכות; שמחים ומקיימים את מצוות החג בסוכות; ואז הכל מגיע ליום אחד, מיוחד ומרוכז מאוד, שמחת תורה. מה קורה ביום הזה?


מרוחניות לגשמיות
מורנו הבעל שם טוב אמר שהגילוי של כל מצווה מגיע דווקא אחרי המצווה, כשגומרים את העבודה. במובן הזה, בשמחת תורה מתגלה כל העבודה של אלול ותשרי.
על הפסוק "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו" מבואר בחסידות כי מה שמכוסה "בחדש שופר" – בראש השנה – מתגלה בסוכות, "ליום חגנו". כך, לדוגמה, הסכך של הסוכה – זכר לענני הכבוד – נמשך מענן הקטורת המוקטרת בקודש הקודשים ביום כיפור (ועוד קודם מקורו של ה־סכך, בגימטרייה 100, ב־100 קולות השופר של ראש השנה). אבל עיקר הגילוי, שנמשך גם אחרי העבודה של סוכות, הוא בשמיני עצרת. לכן, מוסיף הרבי מלובביץ', לא רק הסכך של סוכות נמשך מענן הקטרת, אלא גם הגשמים – עליהם מתחילים להתפלל בשמיני עצרת – יורדים מאותו ענן.
ידוע הווארט של הבעל שם טוב על "משיב הרוח ומוריד הגשם", שמתחילים לומר היום, שה' "משיב הרוח", משיב־מסלק את הרוחניות, "ומוריד הגשם", מוריד לעולם גשמיות. הכוונה היא לא רק לגשמיות כפשוטה, בריאות ופרנסה וכיוצא בזה, אלא בכלל לתנועה של הגשמה – צריך לסלק־להשיב את הרוחניות, מה שבגדר 'רוחני' לבד, כדי להגשים ולממש בפועל, במציאות, את התוכן הפנימי של עבודת החגים. לכן, על פי פשט, הכוונה של "משיב הרוח ומוריד הגשם" היא שלפני כל גשם צריכה להיות רוח. הרוחניות חשובה כהקדמה להגשמה ומימוש שלה. בקבלה קוראים לתהליך של המשכה מרוחניות לגשמיות, "מהתעבות האורות נעשו הכלים" – את האורות וההתעלות של תשרי צריך לעבות, להפוך לעבים־עננים שמורידים גשם, מגשימים בפועל את האורות הגדולים. השמחה של שמחת תורה נותנת כוח להוריד הכל למעשה בימים הבאים. לכן נוהגים החסידים להכריז במוצאי שמחת תורה "ויעקב הלך לדרכו". כעת, אחרי החגים, ואחרי זריקת המרץ של שמחת תורה, הזמן להתחיל להגשים ולעשות תכל'ס.


תשובה מאהבה – מאין ליש
אפשר לבטא זאת כך: חודש תשרי כולו נע על הציר שבין האין ליש. המעבר הזה מהאין ליש מתאים לראש השנה, "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון", זכרון לבריאת העולם יש מאין. עבודת הימים הנוראים היא עבודה של ביטול ושל התאיינות, ואילו עבודת סוכות ושמחת תורה היא עבודה של גילוי ה'יש דקדושה' בתוקף ובהתרחבות ("התפשטות", בלשון של בעל "מי השלוח"). בדרך כלל חושבים שהחסידים אוהבים לדבר רק על להיות "אין" ולא אוהבים ישות, אבל במקומות הכי עמוקים בחסידות כתוב שכדי לעשות לה' "דירה בתחתונים" צריך ש"היש האמתי" (הקדוש ברוך הוא ש"מציאותו מעצמותו" ו"אין עוד מלבדו") יתגלה בתוך "היש הנברא". יש משהו ב'יש' שלנו, כשהוא בא בצורה קדושה ומתוקנת, שהכי מגלה את העוצמה והרוממות של ה'.
בכלל, השמחה היא תנועה נפשית של התפשטות והתרחבות, בביטול אנחנו 'אין' ובשמחה אנחנו 'יש'. בפרט אמורים הדברים בסוכות ובשמחת תורה – "זמן שמחתנו" – בהם עיקר העבודה היא &qu