בס"ד

שבת, 13 אפריל, 2024
הכי עדכני
מוסיף והולך: לרוחניות אין גבול

מוסיף והולך: לרוחניות אין גבול

כבר כמה שנים, שבאופן מסורתי, הרב חיים שלום דייטש, מגיע להתוועדות חנוכה במרכז 'נהורא' – ישיבת 'אש קודש' ברמת גן. בשונה מהמחוזות הדתיים-חרדיים בהם מתוועד הרב במהלך השנה, הקהל שמתקבץ להתוועדות ב'נהורא' מגוון מאוד: בעלי תשובה לצד דתיים מבית, חסידים, וליטאים בני ברקיים לצד בחורים מישיבת רמת גן. שטריימלים כובעים וכיפות מכל מיני צבעים מתיישבים סביב שולחן אחד. החיבור של כולם יחד, עם האור של חנוכה באוויר, מוליד התוועדויות נפלאות, של דיבורים היוצאים מן הלב, וניגונים וריקודים עוצמתיים שמבעירים את הנשמה, כשלהבת העולה מאליה.

חנוכה שמח! חנוכה שונה מכל החגים האחרים שיש לעם ישראל. לכל החגים שהם מהתורה, יש קשר גם לגשמיות. בפסח, ביציאת מצרים, יצאנו מעבדות לחירות. היינו עבדים וסבלנו בגשמיות, ונעשינו אחר כך משוחררים ובני חורין. אמנם היה גם צד של רוחניות – ישראל היו במ"ט שערי טומאה ויצאו מהם, אבל הצד הגשמי היה משמעותי. בסוכות אנחנו יושבים בצל, משום שהחג קשור לישיבה בצל הסוכות שהיו במדבר. בשבועות אמנם קיבלנו את התורה, שזה עניין רוחני, אבל בשבועות מדגישים גם את העניין שהוא חג ביכורים של הפירות, וכך עוסקים גם בגשמיות. לעומת כל אלה, חנוכה עוסק רק ברוחניות. היוונים רצו: "להשכיחם תורתך, ולהעבירם מחוקי רצונך". אלו עניינים של רוחניות, וממילא כל המהות של החג שייכת לעבודת ה' בנושאים של רוחניות.

את כל החגים שקשורים לגשמיות, אפשר לחגוג בבית, שהוא המקום הגשמי של האדם. לעומת זאת, את חנוכה יותר מתאים לחגוג בישיבות – המקום של הרוחניות. המקום הכי מתאים לחגוג את חנוכה הוא כאן – בישיבה של בעלי תשובה, שכל אחד מהם מסר הרבה גשמיות בשביל לדבוק ברוחניות. הרי לכל אחד מהתלמידים כאן יש לו היסטוריה משלו, על מה הוא ויתר לטובת הקדושה. אפשר בוודאי לומר, שהצד השווה של כל הבחורים פה, שהם ויתרו על הרבה גשמיות, כדי ללכת אחרי הרוחניות. לכל אחד שעובר דרך כזאת, יש קשיים – אם מצד הבית, או מצד החברים, ואפילו רק מצד היצר הרע הפרטי שלו עצמו. נראה לי, שכאן פחות סובלים מהבעיה של עבודת ה' שהיא "מצוות אנשים מלומדה". זאת בעיה ששייכת יותר לאנשים שנקראים 'חרדים'. בעל תשובה, גם אם עבר היסטוריה כזאת או אחרת, הוא שייך לצד השווה של בעלי תשובה, שהגיעו לכאן אחרי שהם חיפשו בעצמם את הרוחניות. לכן מתאים להיות כאן בחנוכה. אז חנוכה הוא חג שכולו רוחניות, ועם הניגונים הנהדרים ששרים, אז כבר מגיעים לרוחניות שברוחניות! כמובן, לא מספיקה רוחניות מסביב. צריך לא לסמוך על זה שהשכנים יהיו רוחניים, אלא לדאוג להכניס את הרוחניות לתוך האישיות שלנו.

לכולם יש יכולת להתקשר לרוחניות, וכך לצאת מההגבלות. ברוחניות אין שום הגבלה, ותמיד יש עליות, ולאחריהן עוד ועוד עליות. בחסידות מבואר, שככל שעולים יותר, כך יותר רואים עולמות חדשים, שהם עוד יותר למעלה ממה שראו עד עכשיו. חסידים אומרים, שאם יש יהודי שמתחיל לעלות במעלות התורה והמצוות ונעצר, סימן שהוא בכלל לא התחיל בעבודה הרוחנית. עצירה יכולה להיות, רק בגלל שאדם לא רואה מה יש למעלה ממנו. דווקא אחד שעובד, ואחרי כל עלייה הוא רואה שעדיין חסר לו משהו, יש לו סיכוי לעבוד את ה' באמת. אם אדם עוצר, סימן שהוא לא מתעסק בכלל ברוחניות, כי לרוחניות אין גבול. גבולות שייכים לגשמיות.

אחד המקומות שבהם בלי ההבנה הזאת נוצרות בעיות, הם חיי הנישואין. אנשים מתחתנים, ואז פתאום מתחילות להיות כל מיני בעיות. יש הרבה בעיות שמתחילות מטעות בסיסית. אדם חושב שהוא מתחתן בשביל הגשמיות, ואז ממילא הוא מגיע לאכזבות בשלב מסוים. מבחינה גשמית הוא כבר התחתן וקיבל כל מה שהוא רצה, ואז הוא מתבלבל – עכשיו מה? לא עלינו, יש מצבים שהבחור מתחיל לחפש את הטעם של הרוחניות שחסרה לו במקום אחר. לגשמיות יש גבול, ולכן תמיד יש גבול עד כמה אפשר להנות מעולם הזה. כל דבר ששייך לעולם הזה, לפני שמשיגים אותו, אז מאוד מתפעלים ממנו, אבל כשמקבלים אותו, הוא מביא רק אכזבות. אחר כך, כדי לכבות את העצבות והאכזבות מחפשים עוד גשמיות אחרת. כך עוד פעם ועוד פעם, מחפשים גשמיות מכל מיני סוגים. השורש לבעיות בשלום בית, הוא החוסר ברוחניות. כשיש רוחניות בתוך הקשר של בני הזוג, אז אין הגבלות. בחור שיודע שאם הוא כבר התחתן, הוא רק התחיל לעבוד, ולא עבר כבר את שיא החיים שלו, זה בחור שלא יתאכזב. הוא יודע מראש שהגשמיות מוגבלת, ואילו הרוחניות פתוחה לפניו, והוא לא מצפה לדברים לא נכונים, ולכן גם יש שלום בית. אם אדם מצפה שהגשמיות תספק אותו עד בלי די, ה' ירחם מה עלול לקרות כשהסיפוק הגשמי ייגמר.

בזמן הגזרות של היוונים, לא הייתה בעיה להסתדר עם הגשמיות. הם עשו לנו רק בעיות ברוחניות. מכאן התחיל הצד המיוחד בחנוכה, שעם ישראל יצאו להילחם, ולא חיכו שתבוא הישועה מן המוכן. בזכות ההתעוררות שלהם למלחמה, זכינו לחנוכה. יש הבדל בין פסח שבועות וסוכות, שהם ההתחלה של החגים, ואותם קיבלנו מדאורייתא, לבין חנוכה ופורים שהם מדרבנן. השפת אמת אומר, שבזמן הגלות, בגלל שעם ישראל ירדו יותר ויותר, היו צריכים תוספת כוח, ולכן קיבלו את החגים מדרבנן – חנוכה ופורים. כמובן שיש גם נתינת כוח לעם ישראל דרך הגשמיות, אבל במשך הזמן, עם ירידת הדורות, יהודים נתפסו לצד הגשמי של החגים. מנקים את הבית לפסח ומסיידים והכל, ואז יכולים לחשוב שהכול גשמיות. מן התורה אמנם הרוחניות והגשמיות מסתדרות יחד, אבל בירידת הדורות, היו צריכים חגים שהם רוחניות נטו. יש מכאן מוסר השכל, שאדם שיש לו כל מיני עליות וירידות צריך להדגיש את עבודת ההתחזקות שלו דווקא בדברים ששייכים לרוחניות. מבחינת איסורים, חנוכה הוא כמעט כמו יום חול, והעבודה שלו היא בחלק הרוחני. בחנוכה אנחנו צריכים להתחזק במלחמה נגד "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". זהו זמן מסוגל, שעליו כתוב שהאור יורד למקומות הכי נמוכים – מתחת לעשרה טפחים. הרוחניות יורדת למטה, ואפשר להתחבר אליה, ולהתקרב לקב"ה. בחנוכה אפילו אין מצווה לאכול סעודה, וצריך רק רוחניות.

לחיים!

*

הרבי מדייק נקודה עקרונית מהנוסח של 'על הניסים' שאומרים בחנוכה: "להשכיחם תורתך, ולהעבירם מחוקי רצונך" כלומר, אנחנו מדגישים את העובדה שהחוקים הם מאת הקב"ה. 'חוק', זאת מצווה שהיא למעלה מטעם ודעת. אין הסבר לחוק – "חוקה חוקקתי, גזירה גזרתי, ואין לך רשות להרהר אחריה". היוונים התנגדו בעיקר לחוקים שהם ללא הסבר, והתנגדו עוד יותר ללימוד וקיום תורה, שנחשבים כמו חוקים. הם אהבו חכמה, והסכימו שעם ישראל ילמדו תורה כמו חכמות אחרות.

אפשר לראות בעיני בשר, שאנשים שמקפידים על שמירת מצוות הם רגועים יותר. הם משקיעים בשלום בית, ומכבדים אחד את השני. באמת אפשר היה לראות אצל צדיקים, איך שהם מקיימים את דברי חז"ל: "מכבדה – יותר מגופו". הרבי למשל, למרות שכל היום היה עסוק בצורכי ציבור עד מעל לראש, היה מקדיש זמן קבוע לשבת עם אשתו. ר' לייבל גרונר ע"ה, המזכיר של הרבי, סיפר שכל יום בשעה ארבע אחרי הצהריים, הרבי היה עוזב הכל, ובא לשתות כוס תה יחד עם אשתו, וזה היה חוק ולא יעבור. גם עם היו לו עניינים עד בלי גבול, הוא היה הולך הביתה ויושב איתה ארבעים וחמש דקות.

גם הכבוד של הרבנית כלפי הרבי היה בלתי רגיל. במשך רוב שנות הנשיאות של הרבי, הסדר היה שהוא קיבל אנשים בלילות ליחידות. הרבי היה חוזר הביתה רק לפנות בוקר, ועד אז הרבנית לא הלכה לישון. אבל עם כל הדאגה שלה לרבי, היא לא התערבה בהנהגה שלו, ולא אמרה לו לעשות כך או אחרת. כשהקשר בנוי על הרוחניות, אז אין הגבלות. בכל אופן, אנחנו מדגישים שהתורה היא תורת ה'. לא סתם תורה. ליוונים לא היה אכפת שילמדו תורה, רק שלא ילמדו אותה בגלל שה' ציווה. דברי מוסר והנהגות יפות זה טוב, אבל שלא יהיו שייכים לדברים שהם למעלה מהשכל. כידוע, אצל היוונים השכל היה העיקר הגדול. הם הסכימו שיתנהגו איך שרוצים, אבל שלא ידגישו שנוהגים כך כי ה' אמר.

*

בקשר לזה, נדבר על מה ששאלו אותי כאן, שלצער הלב יש כאן עסקים שפתוחים בשבת, וזה מעורר שאלות. השאלה הייתה, האם טוב ללכת בליל שבת לעשות קידוש במקום כזה, שהוא בין כה וכה פתוח בשבת. ראש הישיבה, הרב יובל בר נתן, סיפר שיש כמה עובדים ומלצרים של המקומות הללו, שהתעניינו, וגם הצטרפו לקידוש. אני רוצה לומר, שהאמת היא שזאת שאלה קשה. היום לאנשים זה נשמע פשוט, אבל פעם כל העניין של קירוב רחוקים היה רק נחלת חסידי חב"ד. למדתי בצעירותי בישיבה ליטאית, וקיבלתי כאלה מנות על הראש, על עצם הדבר שמעזים לדבר בכלל עם רחוקים. כיום, כולם מודים שקירוב הוא טוב וחשוב, וגם הרבה מתעסקים בזה. על כל פנים, כשהרבי דיבר על העניין, הוא אמר שיש לכל הפעילות תנאי אחד חשוב. אמנם צריך לקרב כל יהודי, אבל בתנאי שלא יתפרש כאילו מסכימים לדרך שלו. אם העובדה שהולכים בליל שבת לעשות קידוש באותו מקום באופן קבוע, תגרום להם לטעות ולחשוב שאם עושים קידוש, אז זה גם בסדר לשבת בדיסקוטק – אז זה לא טוב. אסור שיחשבו שקידוש הוא כרטיס כניסה למקום של חילול שבת. רק אם יהיה ברור שאין הסכמה, אז אדרבה בוודאי אפשר וצריך לעשות הכל. גם העניין של הקירוב הוא מצד "תורתך". אם ה' לא רוצה שנפעל בדרך מסוימת, אז לא עושים אותה, גם אם נראה שמפסידים יהודים.

הרבי לא רצה גם את הקיצוניות לצד השני. יש כאלו שאומרים לקב"ה שהם מייצגים את התורה, והם מבינים כביכול יותר ממנו… אז הם גם לא מוכנים לקרב לקב"ה את הילדים שלו, אם הם לא מתנהגים לפי התורה. כמובן שאלה יהודים שאם חס ושלום ינסו לקרוע אותם מהקב"ה, הם ילכו על מסירות נפש.

יש סיפור על יוסל'ה הגנב הקדוש. אותו יוסל'ה היה גנב מומחה, עד שפעם אחת הוא החליט לגנוב מהכנסיה. שם יש הרבה מה לגנוב, כסף וזהב ושאר דברים יקרים. הוא התגנב לשם בלילה, אבל תפסו אותו. שפטו אותו ואמרו, שהוא נכנס לגנוב דווקא שם כי הוא רצה לבזות את הכנסיה, ולכן צריכים להרוג אותו. בכל זאת, אמרו לו שאם הוא יסכים להתנצר, הוא יוכל להישאר בחיים. הם היו בטוחים שבשביל לחיות, הוא יסכים. הרי הוא עושה את כל העברות שבתורה! יוסל'ה לא הסכים – הוא אמר, שאומרים על יוסל'ה שהוא גנב ועושה כך וכך עברות, אבל הוא לא מוכן שיאמרו "יוסל'ה כופר בקב"ה". הוא לא הסכים והלך למות! אומרים שעד היום יש קבר בוורשה שכתוב עליו "כאן נקבר יוסל'ה הגנב הקדוש". הגויים לא מבינים עד כמה חזק הקשר של יהודי לקב"ה. אי אפשר באמת לנתק יהודי מהתורה, וגם לא לומר לו שהתורה היא לא של הקב"ה.

נחזור לשאלה – חשוב לדעת, שעצם זה שיש שאלה, זאת מעלה גדולה. אני רוצה לספר לכם מה היה אצל הרבי בשנים הראשונות. אני לא ראיתי בעצמי, אבל כך סיפרו זקני החסידים: בראש השנה, הרבי היה הולך לעשות תשליך כמו שכתוב, ליד מקור מים טבעי. במרחק עשרים דקות הליכה מבית המדרש של הרבי בברוקלין, יש פארק שבתוכו אגם מים. הרבי היה הולך בראש, ביחד עם הגבאי, וכולם הלכו אחריהם, מסודרים בזוגות שניים שניים. אלה שהיו שם סיפרו, שלא היה שום מחזה דומה לזה אצל הרבי. הצועדים היו שרים כל הדרך ניגון, והיה מהתהלוכה הזאת קידוש ה' בלתי רגיל. במהלך כל הדרך, הרבה מאוד יהודים שגרו בסביבה ראו את התהלוכה, ומסתמא קיבלו מהמראה הנהדר הזה הרהור תשובה, מציבור גדול שהולכים ושרים ניגון. סיפרו שהם היו שרים מארש נפוליון. זו היתה תקופה שבה חיו כבר באמריקה יהודים שחלקם היו רחוקים מאוד, ולא ידעו בכלל שאותו יום הוא ראש השנה.

לצערי אני לא זכיתי לראות את המעמד הזה, למרות שהייתי יותר מעשר פעמים אצל הרבי בתשרי. הסיבה לכך היא, בגלל שהרבי הפסיק את המעמד הזה אחרי כמה שנים. הרבי הבחין שישנם כאלה שמצלמים תמונות של התהלוכה, וביניהם היו כנראה כמה יהודים. מכיוון שלצלם בחג זה איסור גמור, הרבי הפסיק את כל התהלוכה הגדולה. כדי להחליף את היציאה לפארק, חפרו בור עמוק ליד בית הכנסת של הרבי, והביאו לשם מים חיים מהים, וליד אותו בור עושים תשליך מאז ועד היום. הסיפור הזה הוא דוגמא לכך, שהרבי לא קיבל בשום אופן את המושג: "המטרה מקדשת את האמצעים", אצל הרבי זאת הייתה אמירה מופרכת. גם הסיפור הזה לא מכריע את השאלה, רק מסביר יותר טוב את צדדי הספק. בוודאי כדאי להתאסף יחד ולומר תהילים ולהתפלל, כדי שאנשים יפסיקו לחלל שבת. אין הכוונה להיות כמו אלה שסברו שצריך להיסגר בארבע אמות. הרבי שלח שלוחים בכל רחבי תבל, למרות שבהרבה מקומות היו בעיות כאלה ואחרות. אבל בכל אופן, הוא הדגיש שכל מה שעושים – בתנאי שזה לא יתפרש כהסכמה.

מספרים שהיה רב של קהילה גדולה מאוד, והיו מרבים לשאול אותו שאלות. פעם מישהו שאל אותו אם הוא מכיר את כל בני הקהילה בצורה טובה. הוא ענה, שהוא מכיר אותם ממש באופן פרטי, וההיכרות שלו היא לפי השאלות שהם שואלים. אני אומר לכם: אשריכם שאלה השאלות שלכם – שאתם הולכים להפיץ תורה ומצוות, ורק רוצים לדעת איך ומתי. תזכו לדאוג לעוד יהודים, ולשאלות הטובות שלכם יעזור הקב"ה ויתן גם תשובות נכונות, לפי "תורתך", שיהיה הכל לשם שמים.

לחיים! 

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן