בס"ד

שבת, 13 אפריל, 2024
הכי עדכני
נכון, היינו חברים, אבל עכשיו ניפרד, חמץ יקר

נכון, היינו חברים, אבל עכשיו ניפרד, חמץ יקר

לחפש ברחוב את 'הלבוש המיוחד'

הרב יובל:

אנחנו ביום האחרון של השנה, ויש שמקשרים את זה למעשה מאבדת בת מלך, היום האחרון – ראש להתחדשות, ובכלל. אז אולי לא כדאי לשתות יין היום – שלא יגרום לתרדמת של שבעים שנה…

לחיים.

ה'ישמח ישראל' מאלכסנדר מביא מדרש על הפסוק "קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים": "רבנן אמרי, זה משה. בשעה שבא ואמר לישראל ׳בחדש הזה אתם נגאלין׳, אמרו לו, ׳רבינו משה, היאך אנו נגאלין, וארץ מצרים מלאה מטנופת עבודה-זרה שלנו!׳. אמר להם, ׳הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בעבודה-זרה שלכם, אלא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות׳״. על גבי המדרש הוא מסביר שצריך להסתכל על יהודי בלי כל הלכלוך שלו, דברים מאוד מחזקים.

יש מאמר של הרבי מליובאוויטש, ״ונחה עליו רוח ה׳״ תשי"ד. המאמר לא קשור ישירות לפסח, אבל מתקשר לנקודה בהמשך. אחד הדברים שאליהם הוא נכנס שם הוא להבין את ההבדל בין עולם האצילות לעולמות בי"ע (בריאה-יצירה-עשיה), ויש לו שם כמה חלוקות, כאשר אחת החלוקות היא "לבוש מיוחד" (מלשון ייחוד ואיחוד עם הלובש, לא במשמעות של מיוחד במינו) ו"לבוש נפרד" (שאינו מאוחד אלא נפרד מן הלובש). מה ההבדל בין לבוש נפרד ללבוש מיוחד? ההבדל הוא שלבוש נפרד מתחלף ולבוש מיוחד לא מתחלף. מחשבה ודיבור הן לבוש נפרד, אתה יכול להחליף אותם כל רגע, כמו בגד. לעומת זאת, המידות, הרגשות הטבעיים שלך, הן כמו גוף לנפש, זה לא משהו מתחלף.

ברחוב זה כאילו אונליין, אתה מקבל את זה לפרצוף. אחד תפס אותי כאן ברחוב ביאליק. הייתי עם קפוצ׳ון ירוק, נראה כמו מאמן כדורגל, לא כמו דוס קלאסי. הוא אומר לי: ׳אתה ליטאי, נכון׳? אמרתי לעצמי: ׳אוקיי, פורים לא עבר, אני רואה׳, ואמרתי לו: ׳לא׳. ׳אני צריך לשאול אותך: למה הליטאים הולכים עם חליפות שחורות׳? סטודנט, בן 22-23, ממש לא אחד הזוי. ואז הוא התחיל לספר על ההפגנות: ׳אתה לא יודע מה הולך להיות פה, ומה אתם הולכים לעשות׳. אמרתי לו: ׳מי זה אתם, אני לא יודע על מה אתה מדבר. אני באמת לא מונח׳ והתחלנו לדבר. בהתחלה דיברנו על טניס בכלל, עברנו למוסיקה, ומשם עברנו ליידישקייט והזמנתי אותו לשבת, הוא גר לא רחוק מכאן. בסוף הוא חיבק אותי חיבוק חם.

מה ראיתי? שיש לבוש נפרד ולבוש מיוחד. בהתחלה הוא התעקש מאוד לדבר בלבוש נפרד, גם אני יכולתי להתעקש לענות לו בלבוש נפרד, זה אפשרי. אבל ברגע שאתה מפרק לו את השכבה הזו, אתה חושף את הלבוש המיוחד.

אורי:

חבר סיפר לי לפני הרבה שנים, כששאלו את החבר׳ה בנהורא למה הם מגיעים לשיעורים של רב מסוים, הם ענו: ׳כי הוא מדבר על ה׳ יתברך׳. ואז החבר סיפר על עצמו שערב אחד הוא היה על חוף הים ודיבר עם קבוצה של חבר'ה על ה', לידם הייתה עוד קבוצה עם אחד ליטאי שדיבר איתם על הוכחות שכליות וכו׳. לאט-לאט חבר׳ה עזבו את השני והתחילו להתקבץ אליו. הוא הבין שהסיבה הייתה שהוא לא דיבר על לבושים, הוא דיבר על ה'עצם', על הדבר הכי פנימי, הכי עצמי.

זה קו מנחה במאמרי החסידות של הרבי. הרבי לוקח את כל המאמרים שנאמרו לפניו, שמגיעים עד נקודה מסוימת, ואז הוא אומר: הכל נכון, אבל למעלה מזה יש את העצם. זה מאוד חזק במאמר "ביום עשתי עשר" תשל"א שם הוא מסביר את המדרש על הפיקח שאמר שבמקום לבחור בשרי המלוכה ובדוכסים למיניהם – ״אנא נסיב מלכא״, אני בוחר במלך. הרבי מדבר על מדריגות שונות ואז הוא אומר: הכל בסדר, הכל נכון, אבל – כמו שאדמו"ר הזקן היה אומר כשנכנס לדביקות – ״איך וויל מערניט אז דיך אליין״ (אני רוצה רק בך לבדך). בסוף אני לא רוצה לבושים, גם לבושים בקדושה, אלא רק אותך!

הרב יובל:

לא מזמן חיתנתי בת, ובמוצאי שבת זכור היה השבע ברכות האחרון. פגשתי שם שליח חב״ד שהיה בהתוועדות שעשינו בנהורא, יהודי לא צעיר שכבר 25 נמצא במקום השליחות שלו. אחרי שנגמרה ההתוועדות הוא יוצא איתי ואומר לי: ׳אתה יודע? אחרי ההתוועדות הקודמת הסתובבתי כמו פסיכי, למה אנחנו לא עושים מספיק? כשהגעתי למקום השליחות שלי החלטתי להקים מוסדות, ולכן מראש בחרתי מקום שקל לגור בו, אבל אני רואה שעכשיו הכל כבר קם, כבר יש הכל. בעקבות ההתוועדות החלטתי שעכשיו אנחנו מקימים מקום אחר באזור שכולו ׳אאוט׳, ואני עובר לשם. אני לא יודע מה יהיה ואיך יהיה, אני צריך ברכה, אבל זהו, החלטתי שאני עושה את זה׳.

אורי:

מה שסיפרת עכשיו זה גם לבוש מיוחד ולבוש נפרד. הרי זה בדיוק מה שהרבי אומר, שיש אחד שהקליפה שלו, הלבוש הנפרד שלו, זו עבודת ה׳ שלו, הוא תקוע בעבודת ה׳ בחיצוניות. יהודי עושה ועושה, ובאיזשהו שלב במקום להמשיך להתקדם הוא נשאב לתוך הקליפה של עצמו, וטוב לו. הוא עובד בקדושה, יש לו ׳מוסדות׳, יש לו יהודים, והוא תוקע להם בשופר ומכין להם מצות וכו׳, מה שההתוועדות עשתה לו זה לקלף אותו, פתאום היהודי קולט שעבודת ה׳ שלו תקועה בחיצוניות.

האר"י ז"ל לא היה צריך מוסדות

הרב יובל:

פעם עמדתי בדוכן תפילין והגיעו שני חבר'ה. אחד מהם הניח, והשני הסתכל מהצד. אמרתי לו: ׳נו, מה איתך?׳. הוא אומר: ׳לא, לא, אני לא מאמין׳. ה׳ נתן לי מילים, אמרתי לו: ׳לא צריך להאמין בשביל להניח תפילין׳. אז הוא אמר: ׳אה, אוקיי׳, והניח תפילין. עד הרגע הזה הוא תפס את האמונה כדבר חיצוני, עוד דעה, הקילוף השאיר אותו עם הלבוש המיוחד.

אורי:

תקשיב סיפור ׳מופת׳. נסענו כל המשפחה באוטו והשיחה התגלגלה לקרובי משפחה שלא שומרים מצוות, והבן שלי קרא להם 'חילונים׳. אז שאלתי אותו: ׳מה זה חילונים׳? התשובה הצפויה הייתה: ׳אנשים בלי כיפה׳ או ׳אנשים שמחללים שבת׳ וכו'. הבן שלי, בלי לחשוב אפילו, אומר: ׳אלה יהודים שלא יודעים כמה ה׳ אוהב אותם׳. אתה יודע, זה בא מהשום מקום, שאלתי את השאלה בתור אבא ועפתי על עצמי שבכלל שאלתי, והוא הביא לי בהפוכה. אחרי רגע הסתכלתי על אשתי ואמרתי לה: ׳אני חילוני׳!

לחיים.

זה מה שאתה אומר על ההוא מהדוכן. הוא בנה לעצמו דמיון של מה זו אמונה, אבל אם הוא היה יודע כמה ה׳ אוהב אותו, הוא לא היה מדבר ככה בכלל – אז שיניח תפילין.

הרב יובל:

נקודה שמאוד חשובה לעניין הזה היא המוכנות להתרכז בפרטים ולא רק בכלל. אמר לי פעם ר׳ מרדכי אוירבך, שכשהוא מכין שיעור, הוא מכין שיעור למאה איש ולאדם אחד אותו הדבר, עם כל ה'ברען' והלהט. יותר מזה, גם אם הוא חושב שיבואו מאה איש ומגיע אדם אחד, הוא מעביר את השיעור באותו הברען. הוא הביא שתי סיבות לזה: א) זו האמת. ב) זה יותר שיווקי. אם אתה נותן את עצמך ליהודי אחד – הוא הולך עם זה, הוא צועק את מה שהוא קיבל. כשיהודי חושב שהוא רק אחד מתוך מאה זה פחות פועל עליו. זו הנקודה: להכניס את כל הנצח ברגע הזה, ביהודי הזה מולך. האר״י היה צריך רק תלמיד אחד, מהרח"ו, כדי להעביר את האמת, הוא לא היה צריך שיהיו לו מוסדות של מאה אלף איש. גם רבינו ורבי נתן זה אותו דבר.

אין הכוונה שלא יהיו תלמידים, אבל כשאתה מגיע ליהודי תחשוב שכל הבירור עובר דרכו. לא סתם הרבי היה אומר ׳כל אחד ואחת מישראל׳. הוא הדגיש את הפרט. הוא היה נשמה כללית, אבל נשמה כללית של עבודה דרך הפרט. לשלוח שליח מיוחד כדי להעביר מצה אחת ליהודי בשוודיה. הוא הרגיש איך כל האור אין סוף יכול לעבור דרך הפרט הזה.

אורי:

יש שתי נקודות ששייכות למה שאמרת. האחת היא שאנחנו לא מאמינים בדברים קטנים. יש מין אמירה כזו: 'אם אני אדבר עכשיו עם היהודי הזה אני אפתור את הבעיות של עם ישראל? אני יודע מה יצא לו מזה? אולי עוד עשרים שנה הוא יזכור את השיחה הזו ויתחזק, ויעבור ליד דוכן תפילין ויניח פעם אחת תפילין והוא לא יהיה ״קרקפתא דלא מנח תפילין״. בשביל שיהודי אחד לא יהיה קרקפתא, שווה לי לעזוב את כל העניינים שלי ואולי לעשות יהודי אחד שלא יהיה קרקפתא בעוד עשרים שנה? לא נשמע לי כזה מלהיב. אז בשביל מה אפילו להתחיל? אם היית אומר לי עכשיו שאני מעביר שיעור לאלף איש זה נשמע אחרת'.

הרב יובל:

הכל יושב על השאלה האם אתה עובד ב'גילויים' או ב'עצם'. האם אתה מטייל במעטפת השכבות הגלויות או שאתה פוגע בדבר עצמו.

אורי:

בדיוק. מעבר לזה, יש עוד נקודה שעלתה לי בפורים. יש מקום בספר המאמרים עטר"ת שמשמע מדברי הרבי הרש״ב שם שהתיקון והבירור של חלק המציאות ששייך לך עובר דרך הבירור של הנפש הבהמית שלך. יהודי רץ לשנות את כל העולם, אבל אם הוא היה מתקן את עצמו זה היה מזיז את העולם.

הרב יובל:

כבר כמה חודשים אני מדבר על זה שצריך לנטרל את המסביב ולהבדיל בין הדעות של האדם לבין הרגשות שלו. אם יהודי מזהה שאתה מגיע אליו מבחירה חופשית, לא כי יש לו מעלות ולא כי הוא בן – אפילו אם הוא בן שאין לו מעלות, אלא מנקודת העצם, זה נוגע לו. יהודים צועקים: 'אתם באים כל הזמן עם לבושים, עם הסברים, די! אני רוצה שתבואו אליי מנקודת העצם'!

כתוב שהסיבה ל״עד דלא ידע״ בפורים היא לא בשביל לבלבל בין מרדכי להמן, אלא שאתה צריך להגיע למצב שאתה לא יודע למה אתה ברוך והוא ארור, להישאר עם הנקודה שזו פשוט בחירה עצמית.

אנחנו עושים הבדלה בכיכר המרכזית כאן. מוצאי שבת אחת הלכנו להבדלה בכיכר, והייתי צריך אש. היו שם כמה חבר׳ה עם דגלים שדיברו עם כמה ערסים. שאלתי אותם: ׳יש למישהו אש להבדלה?׳. ואחד עם דגל אומר לי: ׳מה, אתה לא רואה שאני מדבר?׳, ישר נהיה כזה חיכוך. אמרתי: ׳לא, לא, לא, אני רק צריך אש, תמשיכו לדבר׳. אז ערס אחד אומר לי: ׳בבקשה, קח, הרב׳. ההוא נעלב, ׳אתה לא מבין שאני באמצע לדבר?!׳. אמרתי לו: ׳האמת? נראה לי שכולכם תבואו להבדלה׳. הוא אומר לי: ׳מה?׳. אמרתי לו: ׳כן, תשמעו הבדלה ותמשיכו׳. הוא קיבל איזה צד כוחני והמשיך לדבר איתם. אמרתי להם: ׳לא, אני באמת מתכוון שתבואו להבדלה׳. חמשת הערסים באו, והוא נשאר שם לבד. אמרתי: ׳אני כבר מחזיר אותם, עוד חמש דקות׳. חזרנו מההבדלה ואמרתי לו: ׳האמת שאני מת לדבר איתך, אבל אשתי מחכה לי, לצערי אני חייב ללכת, יש לנו הרבה עבודה בבית׳. נתתי נשיקה על המצח לכל אחד מהערסים, ואני אומר לו: ׳אחי, אנחנו נדבר׳. הוא אומר לי: ׳כל טוב אח שלי׳, בפשטות, נותן לי חיבוק. אחרי שתי שניות שהוא נותן לי חיבוק, הוא אומר: ׳אני לא אח שלך׳! אמרתי לו: 'זהו, מה שיצא בספונטניות זה מה שקובע. כל השאר שטויות'. זה העצם והלבוש, הוא פתאום נזכר שהוא צריך לחשוב משהו.

המן חושב בגדול, אנחנו עושים בקטן

אורי:

צריך לעבור מפורים לפסח.

הרב יובל:

היום האחרון של אדר, ״מיסמך גאולה לגאולה״.

אורי:

חבר מהיישוב אמר לי משהו חזק מאוד: המן יודע לעבוד רק בגדול. מרדכי לא משתחווה – בוא נהרוג את כל היהודים. ושתי לא באה – כל הנשים יתנו יקר לבעליהן. רוצה לבנות עץ – חמישים אמה. הוא לא יודע לעבוד בקטן, הוא יודע לעבוד רק בענק. איפה הוא נופל? כשהמלך אומר לו ״יבוא״. הרי אסתר באה לחצר בית המלך הפנימית, והמן עומד בחצר בית המלך החיצונה, ואז המלך אומר לו ״יבוא״ והוא בא. וכשהוא נכנס פנימה הוא נופל, כי בפנים אין לו אחיזה. זה כל כך נכון, זה בדיוק זה. בפנימיות המקיף כל דבר קטן תופס. אתה מדבר לָעצם, ובעצם לא משנה אם אתה הרבה או קצת, אם אתה גדול או קטן, אין נפקא-מינה בכלל.

הרב יובל:

בעניין הזה, יכול להיות שדווקא דרך המעט אתה תופס יותר. ״אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו״, פשוט שאם אתה ממעיט יותר קל לך לכוון את הלב. הבעיה היא במרבה. לא סתם כתובות בתורה רפ״ב המילים ״מעט טוב״ כמה פעמים.

אורי:

אדמו״ר הצמח צדק כותב בדרך מצוותיך על מצות חמץ ומצה, שזה העניין של אמונה. מה זו אמונה? אתה קורא לו 'אבא'. אבל אתה לא יודע בכלל מי זה אבא, אתה לא מבין כלום באבא. ובכל זאת, כשאתה קורא לו אבא זה כולל הכל. וזה העניין של אכילת המצה, מאכל האמונה, ויציאת מצרים. אחרי זה מגיעה גם ההבנה וההשגה, אבל האמונה היא התפיסה בנקודה באופן שמותאם גם למדרגות הנמוכות.

הרב יובל:

מה שאמרת קודם שאין להמן אחיזה בפנים, כי ברגע שזה בפנים זה כבר לא משנה אם זה קטן או גדול – זה גם העניין של פרשת 'החודש' ״החֹדש הזה לכם״. כשאתה נוגע בשורש, בכוח של התחדשות, זה באמת לא משנה אם תלמד דף גמרא או שאתה הולך לקרב יהודי, אם זה בהתחדשות, גם מילה אחת תופסת, כי זה בשורש.

רבי נתן כותב על קידוש החודש בהלכות ראש חודש הלכה ג' שצריך לגלות את ההסתרה בלי לצאת ממנה. הרי זה מה שקורה בראש חודש, אתה עדיין בהתחלה, רק שאתה מגלה שבתוך ההסתרה יש איזו נקודת התחדשות. בעצם, נקודת ההתחדשות קורית רק בהתחלה. ושם הוא מוסיף עוד איזה מרכיב שבדרך כלל הוא לא מוסיף, הוא אומר: אתה פוגש שם את הקב״ה. הוא כותב שם כמה פעמים ״חס ושלום״, כי כמובן אסור ליפול. אבל כשזה קורה לך, אתה פוגש את הקב״ה בלי לבוש, הכי סמוך. רק מה? אתה צריך להכניס שם דעת לגלות את זה, ולא לאבד את השעה. אם אתה מאבד את השעה, אתה מאבד את זה. הוא אומר שיש איזו שעה שאתה מגיע לתכלית הירידה, ששם זה הכי ״סמוך ונראה״, ושם אתה עושה תשובה. זה הפוך מהעולם: אתה עושה תשובה לא כי אתה יש ונפרד שם, אלא כי הקב״ה נמצא שם בלי שום לבוש.

אורי:

זה לא בגלל שהוא רחוק עד הסוף? כמו ״תעיתי כשה אֹבד בקש עבדך״, שדווקא כשאתה מתרחק אתה יכול למצוא את ה' יתברך?

הרב יובל:

לא. הוא אומר שהטבע שהאדם עושה תשובה אחרי שהוא רחוק זה לא כי הוא רחוק, אלא כי הוא רחוק מהלבושים, הוא תפס רק את העצם, ולכן שם יש לו כל כך הרבה כוח לחזור בתשובה.

אורי:

לכאורה זו קושיא ממש ברש״י על מכת בכורות. הם מורחים את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות, אבל רש״י כותב שאם יהודי היה בבית של מצרי, היהודי ניצל גם אם אין דם על המשקוף ועל המזוזות, ומצרי שהיה בבית של יהודי גם הוא נהרג. אז בשביל מה מורחים את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות?

יש שמסבירים שההבדל הוא בין המשחית שלא מבחין לבין ה' יתברך. אבל אפשר גם להסביר שאתה צריך לעשות מעשה – דם פסח ודם מילה, והרגע הזה הוא רגע של הבדלה ברורה בין פנימיות לחיצוניות. הרי איך יכול להיות שיהודי נמצא אצל מצרי בבית בזמן הזה, או שיהודי מציל מצרי איתו?! ובכל זאת הם מורחים את הדם על המשקוף והמזוזות, וזה מגלה את הפנימיות, והיהודי הזה לא נשאר במצרים. בליל הסדר יש קילוף מוחלט, מקלפים אותנו מלמעלה.

אם לא תצעק – לא תצא

הרב יובל:

היה לי פעם דרוש כזה על כיפור-פורים-פסח, אני לא יודע אם הוא נכון. בכיפור יש את הדרוש הידוע של הברדיטשובר שבנעילה אתה ננעל איתו. בפורים אני חושב שהוא ננעל איתך. אם בכיפור אתה ננעל עם המלך, כאן הוא מוכן להינעל איתך, עם כל הבלגן שלך, ולהגיד עדיין שזה בסדר. זה לא שהוא מתעלם. ״מיטות זהב וכסף״, הכול שם מלא לכלוך, אבל הוא נמצא גם שם.

זה מופיע באחד המאמרים של הרבי על ״בלילה ההוא״. ״אני ישנה ולבי ער״ הקב״ה אומר, ״פתחי לי אחֹתי רעיתי יונתי תמתי״, כל הדרגות, וכנסת ישראל אומרת: "פשטתי את כתנתי", זה לא עובד. אז ה' יתברך אומר: אם ככה אז תדעי לך ״שראשי נמלא טל״, שטל לא נעצר אף פעם. ובכל זאת כנסת ישראל אומרת: 'אני לא יכולה', ואז כתוב: ״דודי שלח ידו מן החור״, ה' עושה סדק ומכניס את היד. עד איפה? ״מעי המו עליו״, עד המעיים, עד מקום הפסולת. בדרך כלל כאשר יהודי עושה עבירה חס ושלום הוא מכניס את הקב״ה איתו ללכלוך, כאן הקב״ה מוכן להכניס את עצמו עד ללכלוך לכתחילה. למה? בגלל ״איה״, כי צעקת ״פשטתי את כתנתי״. ברגע שצעקת ״פשטתי את כתנתי״ ואני לא יכול, זה מעורר כבר את העליון לעשות סדק ולהיכנס. גם במצרים מי שלא צעק לא יצא, לא צריך לעשות כלום, רק לצעוק. זה פורים.

בפסח ״דודי לי ואני לו״. כלומר, עוד פעם הוא מגיע עד אליך, הוא יורד, הוא ירד עד אלינו במכת בכורות, ״אני ולא מלאך אני ולא שרף אני ולא השליח״ אבל אז הוא רואה ש״כֻּלָךְ יפה רעיתי ומום אין בך״. בפסח אתה כבר אחרי ביעור חמץ, אחרי השריפה, אחרי הכול, אז הוא לא מביט בטינופת, אלא רק בנקודת היופי שבך.

בפורים הוא לא מתעלם מהלכלוך, ״המלך״ נמצא ליד ״מטות זהב״ וכל מה שהולך שם במשתה, הוא ננעל איתך בשטויות שלך. בפסח מתגלה לך שהוא ננעל איתך כי אתה קודש קודשים. הוא ירד עד אליך כי הוא זיהה שגם למטה יש מקום קודש קודשים. זה מה שמתגלה בפסח.

ודאי שיש ״מיסמך גאולה לגאולה״, גם באדר וגם בניסן המלך מגיע עד אליך. אבל אדר זה חודש מאוד קשה ומורכב, אות החודש היא ק׳, ״רגליה יורדות מות״, זה מקום של בירורים של הפסולת. ניסן הוא דף חדש, חודש השמחה, קח את החמץ ושרוף אותו.

אורי:

בלי פורים אתה לא יכול להגיע לפסח. בליקוטי תפילות כתוב שבלי ההכנה של פורים אי אפשר לבער את החמץ בפסח. אתה צריך לראות שה׳ יתברך נמצא איתך, אחרת אתה לא יכול להתחיל לברר בכלל. פעם שאלתי יהודי מיוחד, איך יכול להיות שפעם היו כל ההתחלות מפסח ועכשיו מפורים? הרי פורים הוא דרבנן ופסח דאורייתא. אז הוא אמר: פורים הוא יותר יסודי. זה עוד שלב עמוק יותר בתוך האדמה. פעם פסח היה הכי יסודי, היום אתה לא יכול לעלות על המעלית בכלל, אתה בכלל לא בקומה של פסח. בפורים אתה עולה על המעלית לקומה של פסח, ועכשיו אתה יכול להתחיל לדבר.

אבל אם נחזור לפסח, אתה אומר שבפסח הוא יורד אליך ואתה נקי לגמרי. אבל אחר כך אתה חוזר לספירת העומר ואתה מתרסק, אתה חוזר לגלות שאתה לא נקי באמת.

אם היא משתגעת זה סימן טוב

הרב יובל:

הרבי כותב על ספירת העומר שזה בחינת "משכני אחריך נרוצה". "נרוצה" בלשון רבים הכוונה לשתי הנפשות, והנפש הבהמית מריצה את האלוקית.

אורי:

מה שאתה אומר בעצם זה שבפורים מתוועדים עם הבהמית, בפסח כאילו אין נפש בהמית, ובספירת העומר זה לחזור לבהמית ולהאכיל אותה, העומר הוא משעורים שהן מאכל בהמה.

הרב יובל:

בהלכות פיקדון ד׳ רבי נתן כותב: למה מקריבים עומר שעורים? לא כי אתה במצב של בהמה, אלא כי יש עניין לעשות עצמו כבהמה, ״בהמות הייתי עמך״.

אורי:

לתת לה לאכול, להסביר לה, להאכיל אותה עם פנימיות. אתה מתחיל לדבר עם הנפש הבהמית שלך.

הרב יובל:

זו חתיכת קומה, העומר שעורים הזה, זה לא רק בהמה בטיפול. עכשיו יש ׳עבודה׳ להיות בהמה. בפסח שרפת את החמץ, אבל לא טיפלת בבהמית, אתה רוצה רק לשרוף.

הרב יובל: יש עוד נקודה חשובה שקשורה למהלך שהעברתי בנהורא. יש ר' נתן שמדבר על העניין של מוחין דארץ ישראל ומוחין דחוץ לארץ. על מוחין דחו״ל האריז״ל כותב שזה בגלל שנפגם הכבוד. מה זה פגם הכבוד? שהוא כבר לא ביטוי של כבוד ה׳, ״כבוד אלוקים״, אלא כבוד של מישהו אחר, ״כבוד מלכים״. ממילא ההשגות שמשיגים משם הן השגות של מחלוקת, ״׳במחשכים הושִבני׳ זו תלמודה של בבל״, הכול עניין של מחלוקות. לעומת זאת העניין של ארץ ישראל זה עניין של אחדות, כי בארץ ישראל שופע הנועם העליון. על פי פנימיות כשמדברים על אחדות, מדברים על אחדות של ״אב אחד לכולנה״, לא מדברים על אחדות חברתית. האור מאיר וכולם בטלים אליו.

ר' נתן אומר שם שיש זמן שבו שופע הנועם העליון, ואז יש מלא מחלוקת בארץ כי בעלי המחלוקת של חוץ לארץ מבקשים תיקון בארץ. זה פלא, כשיש מלא מחלוקות ומלא בלגן זה לא כי הכול קורס, אלא כי הם מבקשים תיקון, כי הם רואים את האור ורוצים להיכלל באור הזה. כל המחאות וההפגנות שיש, הם בעצם צועקים שהם מבקשים תיקון לפני פסח. אנחנו צריכים להיות ערים לזה ולא להתבלבל מהפסולת שעולה. וזה נכון גם באדם הפרטי, שכאשר אדם מרגיש לא טוב עם עצמו ועולה לו כל הלכלוך, זה אומר שיש לו עכשיו פסולת שרוצה להתברר ולקבל תיקון.

אורי:

הרב יהושע הסביר לנו פעם את הנקודה הזו. הוא הביא סיפור על מישהו שטיפל במישהי שהשתגעה, וככל שהיא התנהגה יותר בשיגעון היא הלכה והחלימה בפנים. כל המחלה יצאה החוצה. אותו דבר זה באדמדמת. מה זו אדמדמת? בהתחלה החום עולה, עולה, עולה, ואתה לא יודע כלום, ואז מתחילה פריחה נוראית על כל הגוף. אתה הולך לרופא, אתה בטוח שהוא ייקח אותך למיון, והרופא מחייך. הוא אומר ׳הכול בסדר, זו אדמדמת׳. כאילו עכשיו המחלה יצאה החוצה. הרב יהושע אומר שזו הכוונה במאמר הזהר ״טב מלגאו וביש מלבר״ (טוב מפנים ורע מבחוץ), כשזה יוצא החוצה, ובחוץ זה נראה לך הכי גרוע שיש, זה אומר שזה מתנקה מפנים.

כאן רבי נתן לכאורה מוסיף על זה: הרע לא סתם יוצא החוצה, הוא מבקש תיקון. הוא לא רוצה לוותר, והוא משתגע שאתה מוותר עליו. לפי מה שאמרת קודם זה פורים, בפסח שורפים את החמץ.

הרב יובל:

יש פה תהליך. אתה יוצא מפורים, ואתה נפגש עם עמלק. זה ברור אפילו בתור ׳בעל-בית׳שע מעשה׳, כשאתה יוצא מפורים אתה מתחיל להתעסק עם החמץ של אותה שנה בניקיון הפשוט של הבית. וברור שכשאתה מתחיל לנקות את הבית כל הלכלוך עולה, ללא ספק.

בהגדה כתוב שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים. איך עושים מצה? מתחילים תהליך שבסוף עלול להחמיץ וה' אומר לך להפסיק אותו באמצע, החמץ עולה ועולה ויש רגע שאתה משבית אותו.

אורי:

אדמו״ר הזקן בליקוטי תורה שואל שאלה פשוטה: איך הבצק לא החמיץ? הרי עברו יותר מח״י רגעים! הם יצאו ממצרים, לקח זמן עד שמדליקים מדורות, עד שעושים את כל הפעולות, איך לא החמיץ להם? אז הוא אומר שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים, הייתה הארה כזו שהבצק לא יכול היה להחמיץ.

הרב יובל:

זו עבודה של כל שנה. אפשר להגיד שכל שנה כולם בדינים מהניקיונות, ואפשר להגיד שהקב״ה סידר את כל העבודות בשביל שיהיו דינים. הוא סידר לנו את הסיטואציה ככה שבסוף יהיו דינים. זו הנהגת חז״ל, לנקות שבועיים את הבית כדי שתתחיל להתעצבן. למה? כי זה החמץ, ״כי יתחמץ לבבי״. כיוון שבאור לי״ד בודקים, יום י״ד שורפים ובט״ו צריך להשבית, החמץ של השנה הזו, הפנימי והחיצוני, קולט שזה הולך לקרות לו, אז הוא תופח. הוא מתעורר כי הוא רוצה תיקון.

אורי:

כלומר, זה שיש לחץ לפני פסח זה לא בדיעבד אלא לכתחילה.

הרב יובל:

אם אדם מסתכל על כל מה שהולך בחוץ בצורה כזו כי שופע נועם עליון, הלחץ הזה הוא טוב, כמו האדמדמת. אם יש לך לחצים מול אשתך בניקיון של המקרר ואתה לא מבין למה, ונמאס לך מהחיים, ואתה לא מקשר את זה לסיטואציה שמלך מלכי המלכים נגלה עוד רגע ויש השבתה, אז תאכל קש, זה לא פתיר, אתה לא נותן דעת. זה כל העניין של פסח, הדעת, ״למען ידעו״, שזה ה"נגלה עליהם". הרי מה קורה בליל הסדר? אתה לא עושה כלום חוץ ממצה, הגדה וארבע כוסות, וזה קורה. אתה פשוט צריך להיות מכוון למטרה. כבר מפורים תפחתי, תפחתי, תפחתי אבל עכשיו יש רגע של התגלות והשבתה…

אורי:

אתה אומר שצריך להיות בלחץ ולהיות בנחת מזה שאתה בלחץ.

הרב יובל:

יש שאלה: למה לא אומרים שהחיינו בבדיקת חמץ? אפשר לענות שבעצם זה חמץ שכבר פגשת, אתה כבר שם.

אורי:

זה מה שאמרת קודם. איפה פגשתי את כל החמץ שלי? בפורים. עכשיו פתאום גיליתי את עמלק, והמלך נמצא איתי שם, ואני אומר ׳אוקיי׳, ועכשיו יצאתי מפורים וצריך להתמודד עם כל החמץ ועמלק. הרי גם בגשמיות, מאיפה כל החמץ שיש בבית? ממשלוחי המנות. בשביל מה צריך משלוחי מנות בפורים חודש לפני פסח? עכשיו כל החמץ ששייך לך מגיע אליך, שהרי כל דבר שמגיע אליך שייך לך בפנימיות. כל החמץ מגיע אליך בפורים, ועכשיו אתה אוכל איתו ונהנה איתו, אתה והחמץ שלך ביחד עם ה׳ יתברך. ואז באיזשהו שלב אתה צריך להתמודד עם החמץ הזה. ובפסח, זהו, הַשבת אותו.

הרב יובל: ה' יתברך נגלה, אז החמץ מושבת, זה לא אתה משבית.

אורי: כן. אתה שורף לה׳ יתברך.

הרב יובל: לא אתה זה שמטפל בחמץ.

סיפור לסיום. פעם הגיע איזה בעל תשובה לשריפת חמץ בצפת. הוא הגיע עם מלא חמץ והתחיל לדבר עם החמץ: "היינו חברים טובים והכל, אבל זהו, נגמר". הוא התבודד שם איזה חצי שעה על החמץ הזה. תקשיב, הייתי עם דמעות בעיניים, אדם ממש שורף ונפרד מהחמץ, ״הפרד נא מעלי״.

תמלול: יוחאי אלימלך רווה

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן