לחיים אחיי ורעיי, לחיים ולברכה.
הרב רוני גרינוולד היה אחד מחברי 'המרכז למורשת היהודית' בלונג איילנד, ארגון העוסק בקירוב ליהדות. לפני כעשרים שנה הם ערכו במלון בהרי ניו יורק שבתון ליהודים שלא זכו לגדול בחינוך יהודי בסיסי. הם הזמינו חסיד סאטמר כדי שישיר בפני הקהל וישמח אותם, ואכן השבתון כולו היה מוצלח במיוחד. לפני שיצא חזרה לדרכו, פנה החסיד ואמר למארגנים: "יפה מאוד שאתם עושים כל כך הרבה דברים כדי לקרב יהודים הנמצאים בחוץ, אבל מה עם כל הנערים הנערות שגדלו בתוככי הקהילות החסידיות ובכל זאת, מכל סיבה שהיא, הרגישו מנוכרים ועזבו? למה אתם לא עושים דבר למען אלו הקרובים יותר?…"
השאלה נותרה ללא מענה, והאתגר היה תלוי באוויר – עד יום הכיפורים הבא, אז נערך שוב 'שבת שבתון' ליהודים המתקרבים ליהדות בבית מלון מקומי. השמש כבר עמדה לשקוע בערב יום הכיפורים, ודקות מספר לפני התקדש היום היה לובי המלון מלא בגברים ונשים שהגיעו במיוחד לחוות את יום הכיפורים בפעם הראשונה בחייהם, כולם לבושים לבן. ואז, כחמש דקות לפני השקיעה, עצר טנדר מחוץ למלון וממנו ירדו עשרה בני נוער 'זרוקים'. מבט אחד הספיק כדי לזהות שהם גדלו בקהילות חסידיות. כולם בוגרי ישיבות, שמסתבר שכעת הם ניסו לברוח מיום כיפור בביתם ובקהילתם ומכל התחושות והחוויות שהיום הזה מעורר עמו, ונסעו יחד לבלות במלון…
הנערים נכנסו ללובי ונעשה להם חושך בעיניים! הם ראו חבורה של יהודים מתפללים. הם מיהרו לפקיד ואמרו לו בבהילות: "אנחנו רוצים את הפיקדון בחזרה, זו הייתה טעות, אנחנו חייבים ללכת למקום אחר!" הפקיד סירב, וחבורת הנערים עמדה שם מבולבלים ונבוכים. הם ניסו לברוח מהכל, ועכשיו הם נקלעו לגוב האריות…
אחד המארגנים ניגש אליהם ואמר בגילוי לב: "חבר'ה, אני יודע שלא נוח לכם, אני רואה שאתם מוטרדים, אבל אני רק רוצה לומר לכם דבר אחד: אנחנו לא נושכים, אנחנו לא הולכים להפריע לכם. אל תדאגו, באנו לכאן בשביל התוכנית שלנו, ואולם התפילה שלנו פתוח ואתם מוזמנים להצטרף אלינו מתי שתרצו, אבל אתם גם מוזמנים להתעלם מאיתנו…"
למחרת בבוקר, כשהם ירדו לאכול ארוחת בוקר, הרב רוני ישב בלובי והמתין להם. הוא התחיל לדבר איתם, תחילה אחד על אחד ואחר כך כקבוצה. הוא הקשיב להם, עודד אותם וגרם להם להרגיש שהם לא מנודים אלא בני משפחה רצויים. למעשה, הוא לא עשה שום דבר אחר באותו יום כיפור. הוא התפלל את תפילות היום ביחידות, בין שיחה לשיחה, ואילו את רוב היום הוא העביר בשיחות מלב אל לב עם הנערים האלה.
במשך היום הקדוש הנערים הלכו לשחות בבריכה, לאכול ולשתות, לצער הלב, אבל בכל פעם שהם הופיעו בלובי הוא קיבל את פניהם בלי מתח, בלי ביקורת ובלי רתיעה, רק בהפגנת אהבת אמת.
כשהשמש עמדה לשקוע ומשתתפי השבתון תפסו את מקומותיהם לתפילת נעילה, נכנסו שניים מהנערים והצטרפו לתפילה. זו הייתה כבר התחלה טובה… לאחר מכן, הרב רוני הזמין את הקבוצה כולה לשמחה בית השואבה בסוכתו, והנערים התייצבו יחד עם עשרות מחבריהם שהיו במצב דומה להם. המארגנים המשיכו לשמור איתם על קשר, ומאה נערים השתתפו במסיבת חנוכה. בסופו של דבר נוצרה מסגרת ייעודית לנערים ונערות כאלה, והכל החל מהשיחות בגובה העיניים שיזם הרב רוני ביום הכיפורים.
הרב רוני לא השלים עם העובדה שהנערים הללו בילו להנאתם ביום כיפור במקום לענות את נפשותיהם כמצוות התורה, אבל הייתה לו היכולת להסתכל מעבר לדברים ופשוט להתחבר אליהם בעצמם ולא אל מעשיהם. להבין ללא שיפוט שהם עברו חוויות קשות בחייהם הצעירים והם כרגע בעיצומו של מסע בירור אישי. בהתנהגותו הרגישה הוא אפשר להם להיות מסוגלים לחזור אל עצמם, ולמצוא את הניצוץ העמוק ביותר שלהם דווקא מהמקום הירוד הזה.
זה כוחה של התשובה, וזהו כוחו של יום הכיפורים.
אחיי ורעיי, אתם ודאי מכירים את דבריו של רבי יהודה הנשיא האומר ש"עיצומו של יום הכיפורים מכפר" הן למי שעושה תשובה והן למי שלא עושה תשובה. לא משנה מהי פעולת האדם – היום הקדוש מצד עצמו מכפר על עוונותיו. לעומתו, חכמים חולקים עליו וסוברים שעל מנת להשיג תשובה וכפרה, על האדם לעשות תשובה בעצמו ולא להסתמך על הפעולה הרוחנית המתרחשת בתאריך י' בתשרי. ההלכה, כמובן, נקבעה כדעת הרבים, ובשל כך על האדם לעשות תשובה ביום הכיפורים על מנת להשיג כפרה.
מבט שטחי על המחלוקת הזו עלול להוביל להבנה מוטעית כאילו דעת חכמים היא שהתשובה נעשית על ידי האדם בלבד, ואין ליום הכיפורים עצמו כל תרומה לכך. אבל כשרואים את לשונו של הרמב"ם הפוסק כחכמים מובן שהוא אינו סובר כך, שכן הרמב"ם כותב במפורש (הלכות תשובה פ"א ה"ג): "עצמו של יום הכיפורים מכפר לשבים".
מה עשה כאן הרמב"ם? הוא שילב את לשונו של רבי יחד עם לשון ההלכה כדברי חכמים, כך שיוצא שהיום עצמו – מעצם היותו יום הכיפורים – אכן פועל תשובה וכפרה לאדם, אלא שזכות כפרה זו באה רק למי שבעצמו פועל ויוזם ושב בתשובה. כי באמת, גם חכמים הסוברים שעל האדם עצמו לשוב בתשובה, מסכימים שהכפרה מתחוללת בזכותו של עצם היום, אלא שהאדם זוכה לכפרה זו על ידי פעולת התשובה שהוא עושה.
מה משמעות הדברים? איך בדיוק מסוגל היום בעצמו לפעול שינוי משמעותי שכזה?
ההסבר לכך:
שלוש רמות, זו על גבי זו – אומר הרבי זי"ע (אוצר לקוטי שיחות – מועדים, יום הכיפורים) – יש במערכת היחסים בין יהודי לקב"ה.
רמה אחת: קשר הנוצר על ידי שיהודי מקיים את רצונו של ה' בתורה ומצוות. הוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים, והוא מוכן לקיים ולמלא את כל מה שיצוּוה. הוא עבד ה', "אני נבראתי לשמש את קוני". זהו קשר הגון וטוב, אבל הוא מסתכם רק בעשה/לא תעשה ותו לא.
למשל, מנהל חברה מעסיק עובד – מה הקשר בין המעביד לעובד? העיסוק המשותף. אפילו אם על ידי השהייה בצוותא הם יהפכו לידידים טובים, בסופו של דבר הקשר נוצר מהעובדה שיש לשניהם תועלת הדדית – זה מהתוצרת וזה מהמשכורת, והשייכות ביניהם היא על ידי שאדם א' משלם לאדם ב' על שהוא עושה את רצונו. מסיבה זו, אם העובד לא יתייצב בעבודה יום־יומיים, שבוע־שבועיים, בסופו של דבר גם המעביד הטוב ביותר יפסיק לשלם משכורת, מפני שעל כך בנויה השייכות ההדדית ביניהם.
באותה מידה, כך הם הדברים בעבודת ה' ברמה זו התחתונה.
רמה שניה: זהו קשר פנימי יותר של יהודי עם הקב"ה, המתבטא בכך שגם כאשר יהודי אינו מקיים את רצון ה' ועובר על ציוויו ומורד במלכות שמים, עדיין הקב"ה מצידו אינו מנתק את חבל התקשרותו ממנו. כיצד? על ידי עשיית תשובה יש לו הכוח ליצור מחדש את הקשר. כי מה שניתק בעקבות מעשיו של האדם זהו רק הקשר הגלוי שלו עם ה'. השכבה המוגדרת ב"תן וקח" נשברה, אבל התשובה מלמדת שישנו קשר עמוק ופנימי יותר, רמה של דבקות שאינה תלויה בעשה/לא תעשה. זוהי תלות והתעצמות הדדית המתגלה על ידי התשובה, המסוגלת להוכיח ולהורות שהפעולות שהאדם עושה – בין אם טובות ובין אם לאו – אינן מגדירות את הקשר הפנימי הקיים תמיד, ומכוחו האדם מתעורר לשוב אל ה' גם אם ברובד נמוך יותר הוא הפר את הברית המשותפת ביניהם.
מפני כן, ליהודי יש נטייה טבעית לשוב בתשובה. יש בו רצון פנימי, מוטיבציה ודחף פנימי לא מוסבר, לחדש את הקשר בצורה כזו או אחרת עם ריבונו של עולם. וברמה זו, אפילו הזדונות יכולים להפוך לזכויות, כדברי חז"ל, מפני שדווקא על ידי המריבה, ערעור הקשר והניתוק הזמני, מתגלה ומתעוררת ההבנה שהקשר בין הצדדים אינו בנוי על חוזה תעסוקה או תועלת הדדית. כאשר מתברר שהקשר אינו טכני אלא מהותי, אזי מכאן והלאה הקשר ביניהם יהיה עמוק ועוצמתי הרבה יותר.
אך מעל כל זאת יש משהו אחר לגמרי:
רמה שלישית: זהו הקשר העצמותי שיש בין יהודי והקב"ה, שאינו תלוי בשום פעולה ועשייה ואינו ניתן למדידה. זהו מה שקיים בכל יהודי בטבע הנשמה שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש", "חבוקה ודבוקה בך". הקשר הזה הוא כה עמוק ובלתי ניתן לפירוד, שהוא גם אינו מוגבל ותלוי בעשיית התשובה. הקשר האמיתי והפנימי ביותר שבין יהודי לקב"ה הוא כזה שאינו תלוי במאומה. הוא מהותי ועצמותי הן באדם והן בקב"ה, ולכן לא ניתן להגדירו או למודדו בשום צורה, אף לא בצורה של תשובה.
אתם מבינים? החרטה היא קשר התלוי במעשה, כלומר שהאדם מכיר בדבר הנכון שעליו לעשות. כל דבר שיעשה על מנת לחזק את התקשרותו עם הקב"ה, מבטא למעשה את התלות שעליה עומדים היחסים שביניהם. גם התשובה מביאה למקום שבו יש כפרה, ובכוחה הגדול מתגלה שהאדם יכול לכפר על מעשיו. אבל בדרגה הגבוהה ביותר, הקשר שבין נשמתו של האדם לה' אינו תלוי בשום דבר, ומשכך אינו עומד למדידה – יהיה מה שיהיה.
הדברים מדהימים בעוצמתם, מפני שאנו מדברים על יהודי שחי לו את חייו בצורה מסוימת, ונשמתו האלוקית נכנסה לגוף גשמי בעל תאוות ורצונות משלו; ועם כל זה אנו בטוחים וסמוכים שנשמתו האלוקית עומדת בקשר נצחי והחלטי עם הקב"ה בצורה שאינה ניתנת לשום תנאי או ערעור. שימו לב לנקודה הזו: קשר זה לא ניתן לייצר ולקיים באמצעות מעשים חיוביים – כי הם לא משפיעים על תוקפו ותחזוקתו; באותה מידה, לא ניתן לקלקל ולהכשיל קשר זה על ידי פעולה שלילית. פעולה לא טובה, איזו שתהיה, אינה משפיעה כהוא זה על הקשר הזה שלא ייתכן בו כל פגם.
כשלים ופגמים, ניתוק או ערעור על הקשר שבין יהודי לקב"ה קיימים ברמות הקודמות, אלו התלויות בפעולות האדם, במעשיו, בתשובתו, בחרטה ובהכרה במעשה הנכון שעליו לעשות מתוך רצונו לחיזוק הקשר. לעומת זאת, במדרגה עליונה זו מבינים אנו שה'אני' שעשה פעולה שלילית אינו ה'אני' האמיתי שלי, זה שקשור ודבוק בה' בכל מקום ובכל שעה, וכאמרתו של אדמו"ר הזקן "יהודי אינו רוצה ואינו יכול להיפרד מהקב"ה". זו עצמותו ומהותו שלו, והוא כמובן אינו יכול להתנתק מעצמו.
המדרש מספר על בת המלך שבחרה להינשא דווקא לכפרי פשוט. אבל בסופו של דבר החיים בכפר אינם מספקים אותה, היא מלאת תרעומת וחוסר מנוחה, ובעלה החדש והחביב אינו מסוגל להשביע את רצונה. הוא הולך להתייעץ עם חמיו המלך מה עליו לעשות על מנת לשמח את אשתו, והמלך משיב: היא בת מלך! אתה לא עשית שום דבר רע, אבל היא פשוט לא נמצאת במקום הנכון…
הנשמה יורדת לגוף האדם ומתחברת בו, והגוף מנסה להשביע את רצונה של הנשמה. הוא מספק לה מאכלים ערבים, שעשועים נוצצים, אתגרים מסעירים וחוויות מרתקות, כמו גם אידיאלים כבירים והשקפות עמוקות; אך הנשמה אינה מוצאת את מקומה, רצונה לא מושבע, משהו עדיין חסר לה – גילוי האלוקות שבה. הנשמה היא בת מלך הנמצאת בכפר נידח, ומתגעגעת לשוב אל בית אביה כנעוריה, גם אם יסופקו לה כל מעדני עולם.
זוהי רמת ההתקשרות העילאית שבין יהודי לקב"ה, ומבחינתה מתברר שהאמת היא שמעולם לא עזבנו.
זוהי הסיבה לכך ש"עיצומו של יום הכיפורים מכפר" – עצם היום מסוגל לכפר על האדם. ביום זה מתגלה ומתנוצץ הקשר הפנימי והנעלה ביותר של היהודי עם קונו, וכנגד אור נשגב שכזה – נופלים כל הפגמים מאליהם. התרחשות שמיימית שכזו אינה נגרמת כתוצאה מפעולת התשובה של האדם, אלא זו פעולה הנובעת מכוח סגולת היום עצמו.
הגמרא אומרת על הפסוק "דרשו ה' בהימצאו קראוהו בהיותו קרוב" – "אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים". בשיחתו האמורה, הרבי זי"ע מדייק אשר בין ראש השנה ליום הכיפורים ישנם רק שבעה ימים ולא עשרה, שהרי עשרת הימים כוללים את ראש השנה ויום הכיפורים. אלא שביום הכיפורים שתי רמות: צד שבו הוא חלק מעשרת ימי תשובה, השיא והתכלית של עשרת ימי התשובה; מלבד זאת, יש ביום הכיפורים גם צד עצמאי הנפרד מהיותו חלק מעשרת ימי תשובה – ולכן ימי התשובה הם רק "בין ראש השנה ליום הכיפורים" – וזהו ה"עיצומו של יום", הרמה השלישית האמורה.
בתוך יום הכיפורים עצמו, תפילת נעילה מסמלת יותר מכל את עיצומו של יום. זו הפעם היחידה בשנה שאנו מתפללים תפילה חמישית, המקבילה לדרגה החמישית והפנימית ביותר בנשמה – דרגת היחידה, המאוחדת בכל עת ובכל מצב עם הקב"ה. השם 'נעילה' משמעותו שאז ננעלים דלתות שמים, אך שלא כפי הפירוש המקובל – הדלתות אינן ננעלות בפנינו ועלינו למהר להיכנס שמא נמצא את עצמנו בחוץ, אלא מאחורינו. הדלתות ננעלות כאשר כל יהודי ויהודי שרוי בדבקות שלמה עם הקב"ה, באיחוד בו אין מקום לשום יצור אחר – אפילו המלאכים, קדושים ככל שיהיו.
בחצר חב"ד, אחד השיאים הגדולים של השנה הוא עם תום הרגעים האחרונים של יום הכיפורים, בזמן המיוחד ביותר בתפילת נעילה, כאשר כל יהודי מכוון למסור את נפשו באומרו "שמע ישראל" ו"ה' הוא האלוקים" בלב שלם. מיד לאחר מכן אומרים קדיש, ובאמצע הקדיש תוקעים בשופר ומכריזים "לשנה הבאה בירושלים", ומנהג חב"ד הוא שלפני תקיעת השופר שר הקהל כולו מארש של ניצחון, ובפרט את הניגון המכונה "מארש נפוליון".
במסורת חסידי חב"ד מדורי דורות מקובל שאדמו"ר הזקן ביקש שיודיעו לו באיזה שיר לכת צבאי עבר הצבא הצרפתי, בראשות נפוליון, את הגבול לרוסיה בעת מלחמת רוסיה-צרפת. כשניגנו את הניגון לפניו אמר שזהו ניגון של ניצחון, ואז נכנס אדמו"ר הזקן לדבקות עילאית, וכשהתעורר ממנה אמר שסוף כל סוף יהיה "דידן נצח".
בבית מדרשו של הרבי זי"ע, כשהיה הקהל מנגן ניגון זה עם סיום תפילת נעילה, היה הרבי מעודד את השירה בעוז ותעצומות שלא נראו כמעט באף מועד אחר במהלך השנה. ידיו היו מורמות ומתנופפות וכמו הרימו את הקהל בשירתו. בשלב מסוים, עם להט השירה, היה הרבי אף עולה ונעמד על כיסאו וממשיך לעודד את השירה בהתלהבות שלא תשוער, לרוב כשטליתו מופשלת על פניו ורק ידיו חותכות את האוויר מצד לצד. הייתה זו התגלמותה של השמחה העצומה שנבעה מהאחדות המופלאה בין כנסת ישראל והקב"ה, המתגלה בעת זו של תפילת נעילה, ומתוך הידיעה הברורה כי כלל ישראל ניצחו בדין את כל המקטרגים ונחתמו לשנה טובה ומתוקה.
ובחזרה לסיפור בו פתחנו:
לפני שנים מספר, כשהרב פורטנוי, מארגן השבתון המדובר, שהה בישראל, הוא התבשר שהרב רוני גרינוולד נפטר. הוא נקבר בישראל, ובצאת ההלוויה לדרכה ניגש אל הרב פורטנוי אברך חסידי צעיר וביקש לשוחח עמו. האברך הציג את עצמו ואמר: "אתה לא זוכר אותי, אבל אני הייתי אחד מהנערים שהגיעו למלון כמה דקות לפני יום כיפור. נאבקתי קשות עם צוות הישיבה בה למדתי קודם לכן. לא הייתי בטוח באיזו דרך ללכת בחיים, וכך הצטרפתי לקבוצת המנודים הזו.
"באותו יום כיפור", סיפר האברך בהתרגשות, "לא רצינו להיות חלק מהקהילה שלנו בשום אופן. חווינו שם יותר מדי חרדות ולחצים, ולכן בחרנו להעביר את היום הקדוש בשתיית בירה ובבילוי בבריכה. אבל באותו יום הרב רוני גרינוולד נגע בחיי בצורה כה עמוקה, עד ששיניתי את הכיוון שלי לחלוטין. הלכתי ללמוד בישיבה בישראל, כשאף אחד לא מתאר לעצמו את התהפוכות שעברתי, והתעליתי בתורה. עכשיו, כששמעתי שהרב רוני נפטר, הרגשתי חובה לבוא להלוויה, לחלוק לו כבוד אחרון ולהודות לו".
למעשה, כל קבוצת הנערים שהגיעה לאותו מלון ביום כיפור, הקימו לימים משפחות יהודיות יפות.
חברים יקרים, תחשבו מה היה קורה אם אנחנו היינו שם. הרי יכולנו להסתכל על הנערים האלה ולקונן: הם ילדים איומים, בטלנים, אדישים ופרחחים… למה לי לבזבז את יום כיפור עליהם? זה לא הגיוני. אני רוצה שיהיה לי יום כיפור 'אמיתי'…
אבל כפי שלימד אותנו הרבי זי"ע אודות מהותו של היהודי – יש בקרבו רמה כזו של אחדות עצמית עם הקב"ה שלעולם לא תוכל להישבר, גם כשהאדם מרגיש בעצמו כל כך שבור.
לחיים! שנזכה לשוב בתשובה אמיתית, ולהביט על יהודי כפי שתורת החסידות מורה לנו, ונזכה לחתימה וגמר חתימה טובה לשנה טובה ומתוקה.