זה באמת נראה לא רציני. בהתחלת ליל הסדר אנחנו פותחים ומכריזים: "כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח", כאשר האמירה הזו בפשטות מהווה הזמנה ל"כל מי שרעב – שיבוא ויסעד איתנו ויקיים את מצוות הפסח". רק יש בעיה אחת: מי שמחפש באמת אורחים, דואג להזמין אותם מראש ולא מסתפק בהזמנה חגיגית הנאמרת בתוך ביתו לאוזניהם של בני משפחתו… מהי, אם כן, הכוונה באמירה שלנו "כל דכפין ייתי ויכול"?
שמעתי מפי חסידים פרשנות נפלאה לאותה הזמנה חגיגית, ולפיה זו בעצם הזמנה לנו עצמנו. עם בואנו לשולחן הסדר אנחנו צריכים לערוך תחילה בירור פנימי – האם אי־פעם פגשנו את עצמנו ואת מי שאנחנו באמת? האם ישבנו לאחרונה להיכרות עם צדדיה השונים של אישיותנו? האם עמדנו על החלקים בנפשנו שלא קיבלו את מזונם הרוחני ונותרו רעבים? אם התשובה שלילית, הנה בלילה הזה נתקן את הדברים. בליל הסדר "כל דכפין" בנפשי פנימה – "ייתי ויכול", ו"כל דצריך" תיקון – "ייתי ויפסח". בלילה הזה אנחנו מסוגלים להישיר מבט אל מה שעדיין איננו כפי שצריך להיות, ולראות כיצד נוכל לשפר אותו. אנחנו גם עורכים הצהרת כוונות ומכריזים ברורות שגם אם השנה אנחנו עדיין נתונים בגלות פנימית וטרודים בבעיות שונות, הרי שבשנה הבאה נהיה "בארעא דישראל", ואם "השתא עבדין – לשנה הבאה בני חורין".
כדי להבין איך באמת חג הפסח נותן לנו את הכלים הדרושים כדי להתמודד עם החלקים הלא מתוקנים שלנו, נתבונן רגע מה קורה סביבנו בליל הסדר.
את סימני קערת הסדר אנחנו מסדרים על גבי שלוש מצות. למה שלוש? ההסבר ההלכתי לכך הוא שכמו בכל השבתות ומועדי השנה אנחנו צריכים שני לחמים שלמים – שתי מצות שלמות ללחם משנה, וכיוון שבתחילת הסדר שוברים מצה אחת ל'יחץ' אם כן יש צורך בשלוש מצות, אחת לשבירה ביחץ ועוד שתיים שלמות לברך עליהן.
למה באמת שוברים את המצה עם תחילת הסדר, לפני אמירת ההגדה? כי את ההגדה אנחנו אומרים על לחם עוני, היא המצה, לחם עניים. רכיבי המצה הם בסיסיים בלבד – קמח ומים, כמו הלחם של העני שהוא מינימלי וחסר גיוון וטעם, שהרי המזווה של העני עומד ריק… ולא זו בלבד שהמצה מורכבת מלחם ומים, היא גם לא נהנית אפילו מתפיחה והחמצה – לחם עוני אמיתי. וכמו שהעני נאלץ לחלק את לחמו, לאכול ממנו קצת היום ולשמור את היתר עבור יום המחר, כך גם אנחנו שוברים את המצה כדרכו של עני.
אלא שהדבר מעורר תמיהה: הרי יחד עם היותה של המצה לחם עוני המזכיר לנו את השעבוד במצרים, אנחנו משתדלים מאוד בליל הסדר לנהוג כדרך בני חורין אמיתיים, וגם את המצה עצמה אנחנו אוכלים בהסבה… אז מה יש כאן לפנינו? מאכל עניים המסמל שעבוד או להפך – חירות והסבה כדרך המלכים? איך אפשר ליישב את הסתירה הפנימית שיש במצה ואכילתה?
ליתר חידוד: מהמצה שאנחנו שוברים ביחץ כזכר לשעבוד אנחנו לוקחים את האפיקומן. והרי האפיקומן, כידוע, קשור לגאולה וקרוי 'צפון', על שם הטובה הצפונה לישראל לעתיד לבוא. זהו מאכל גאולי, ואם כן שוב נשאל: איך קרה שדווקא היחץ השבור הוא שמתקשר לגאולה העתידה?…
ובכלל, איך בדיוק השתרבב השבור והחצוי אל שולחן הסדר, למרות ההדגשה הקבועה בהלכה לחזר אחר השלם והמהודר: לחם משנה, כאמור, הוא דווקא בלחמים שלמים; ברכה על פרי וכדומה מהודרת יותר כשנעשית על פרי שלם; ארבעת המינים צריכים להיות שלמים; כך גם רבים נזהרים אפילו משימוש יומיומי בכלי שבור מפני היותו "קשה לשכחה" ועוד. והנה, כאן המצווה מתקיימת דווקא בשבירת המצה וחצייתה, מה קורה כאן?
ידועה האמרה של השרף מקוצק שהפכה לניב מוכר, ולפיה "אין דבר שלם מלב שבור". אמרה שכזו, בעלת צדדים הפוכים, מטבעה מצלצלת על אוזנינו ואנחנו מרגישים באמת שמסתתרת בה, אבל לא תמיד אנחנו יכולים לבטא אותה במילים. מה, אם כן, הרעיון הטמון באמרה הזו? למה באמת אין דבר שלם יותר מהלב השבור?
ההסבר הוא שמי שסבור שמוחו, ליבו ומעשיו שלמים הם בתכלית ושהוא בעצם כבר רואה את עולמו בחייו, הוא אדם שידרוך במקום ולא יתקדם בחייו הרוחניים ולו צעד אחד נוסף. כל זמן שאין בנו הכרה שהמצב הנוכחי שחנו איננו כדבעי וחסרה לנו הידיעה שאפשר להגיע למקום טוב יותר, לא יהיה בנו רצון אמיתי להתקדם ובוודאי לא נמצא בקרבנו את הכוח לצאת מאזור הנוחות למען השגת יעד חדש. כשם שידיעת המחלה היא חצי רפואה, כך גם התחלת הגאולה מעצמנו נעוצה בהבטה כנה על חסרונותינו לצד מעלותינו.
בכוחו של העיקרון הזה נוכל להבין אל נכון את סודו של ליל הסדר, ואת המסר החשוב שהוא מעביר לנו בשילוב שבין השבור לשלם, בין השעבוד לחירות ובין הגלות לגאולה.
אם סברנו בתחילה שהיחץ עומד בסתירה לחירות, הרי שעכשיו אנחנו מבינים שהוא מהווה שלב מקדים והכרחי אליה. השבר הוא נדבך חשוב בבניין, כי כל זמן שהאדם מרגיש כלי שלם הוא איננו משאיר חריץ וסדק שדרכו ייכנס אליו אור השכינה. לתחושת השלמות מצטרפת תופעת לוואי שכיחה וקשה של אטימות. השלם בעיני עצמו איננו קשוב לאחרים – שהרי הם אינם בערכו – וגם איננו קשוב לעצמו. הוא עיוור לצרכיו ומגרעותיו וחי לו בדמיונות.
בשביל לצאת לחירות בליל הסדר ולא להיתקע בביצה שיצרנו במו ידינו, אנחנו מגיעים בשלב די מוקדם ליחץ. אנחנו מזכירים לעצמנו שאיננו אוחזים בשלמות, על אף שכמובן יש בנו שאיפה להיות תמימים ושלמים עם ה' ולבקר את עצמנו ממומים. דווקא ההבנה שיש לפנינו כברת דרך לעשות כדי לתקן פגמים שונים שנפלו בנו, היא שתצעיד אותנו אל עבר החירות מהם.
יתירה מזו: לא רק שההכרה בחסרונות שלנו תוביל אל החירות, היא גם תוצאה של החירות. מי שיש בו די אומץ ויושרה לראות את החסרונות שלו, הוא זה שכבר השיג במידת־מה את החירות. רק מי שיש בתוכו חוסן ותעצומות נפש יכול להרשות לעצמו להציץ אל החלקים הטעונים תיקון שבעומק האישיות שלו.
ליל הסדר, אם כן, קורא לנו להיות בני חורין אמיתיים ולהפסיק לעסוק בדמיונות. הסתכלו על לחם העוני והמצה השבורה – הוא אומר – תראו גם את הטעון תיקון והמידה המגונה, ובד בבד תזכרו את היותכם חלק מעם סגולה, עם שניחן בכוח לצאת מאפלה לאורה.
בואו נביט רגע לאחור. עוד לפני שהגענו ליחץ אנחנו מתחילים ב'קדש' ועושים קידוש על יין. בקידוש, כשמו, נעשית התקדשות של המקדש, כמו גם של שאר המסובים, ומיד אחרי 'קדש' אנו עוברים ל'ורחץ', המסמל רחיצה והתנתקות מהטומאה והלכלוך שדבקו בנו בשגרת החולין. ועולה השאלה: האם אין כאן בלבול הסדר ההגיוני? לכאורה, צריך להקדים את הניקיון להתקדשות ולגשת לרחוץ עוד לפני הקידוש. הרי קודם כל מתנקים ואחר כך לובשים בגדים חגיגיים – לא להפך. מדוע, אם כן, מתחילים את הסדר בקדש ורק בשלב שני מגיע ורחץ?
שמעתי מעשה שהרב נריה זצ"ל, שעמד בקשרי ידידות הדוקים עם הרבי זי"ע, היה פעם אחת ב'יחידות' אצל הרבי והעלה בפניו שאלה שהעסיקה אותו בעניין 'מבצע תפילין': כאשר החסידים פוגשים יהודי שאיננו שומר תורה ומצוות, הם ראשית כל מציעים לו להניח תפילין ורק אחר כך, כשהדבר מתאפשר, הם ממשיכים ומדברים אתו על יסודות האמונה, על החשיבות הגדולה של שמירת שבת, זהירות מטרפות ומעבירות חמורות אחרות. שאלתי היא – אמר הרב נריה – למה להתחיל בהנחת התפילין הקדושות ורק אז לדבר על זהירות מעבירות חמורות? משל למה הדבר דומה: לאדם שראה את פלוני הולך ברחוב ללא בגדים לגופו והזדרז להגיש לו עניבה… ברור שקודם כל צריך לכסות את גופו ואחר כך אפשר לחשוב על עניבה… אחרת, אדם שילבש עניבה ללא בגדים יהיה ללעג וקלס בפי כל. והנמשל מובן.
השיב הרבי באותה מטבע: ומה אם האדם התדרדר כל כך עד שהוא כבר לא מרגיש שום בושה כשהוא הולך כך ברחוב ללא בגדים לגופו? הוא כבר לא רוצה לקחת ממך את הבגדים הבסיסיים שטרחת והבאת לו כי טוב לו במצב שלו כמו שהוא; מה העצה לאדם כזה? במקרה כזה דווקא אם תקשור לצווארו עניבה מהודרת סביר מאוד שגם הוא ירגיש כמה זה מגוחך ואז ירוץ כבר מעצמו לחפש בגדים כדי לכסות את גופו…
ובנמשל, אמר הרבי: כשיהודי נמצא בשפל המדרגה וכבר אינו מרגיש בחסרונן של מצוות התורה בחייו, אז דווקא צריך לספק לו עניבה. הנח לו תפילין, רומם אותו, ואז גם הוא ירגיש מעצמו שהאפשרות להניח תפילין לצד אכילת טרפות איננה הגיונית. כפועל יוצא מהנחת התפילין הוא גם ישמור שבת ועוד ועוד מצוות עד שיעלה על דרך המלך.
ואכן, הניסיון הוכיח שכך היה בקרב אלפי בעלי תשובה שהחלו בדורנו את דרכם לתשובה שלמה במצווה אחת שקיימו על אם הדרך, וכפי הכלל שאמרו חז"ל "מצוה גוררת מצוה".
לענייננו, זהו גם ההסבר להקדמת הקדש לורחץ: כדי שנרגיש צורך להתנקות מלכלוך וזוהמה, אנחנו צריכים להתקדש תחילה. אנחנו צריכים להתרומם קצת מהמקום שלנו כדי שנרגיש צורך לערוך ניקוי רעלים שדבקו בנו. רק כשנדליק בתוכנו אור של קדושה, נבחין בכתם שעלינו וגם נדע שיש בכוחנו להסירו מעלינו ולהיטהר. ללא הקידוש, לעומת זאת, כנראה שכלל לא נרגיש צורך בתיקון של משהו, וגם אם נרגיש בצורך – ספק אם נאמין שיש לנו היכולת לעשות זאת…
בתנא דבי אליהו מובאים דברים מפעימים בגודל מעלתם של ישראל, אפילו ביחס לתורה. וכך נאמר שם: "אמר לי: רבי, שני דברים יש בעולם ואני אוהבם אהבה גמורה, ואלו הם: תורה וישראל. אבל איני יודע איזה מהם קודם (במעלתו). ואמרתי לו [אלו דברי אליהו הנביא]: דרכם של בני אדם אומרים התורה קדמה, שנאמר 'ה' קנני ראשית דרכו', אבל אני אומר ישראל קדמו, שנאמר 'קודש ישראל לה' ראשית תבואתה'". ישראל הם הקדושים יותר, והדברים מוסברים בהרחבה ובמתיקות בתורת החסידות.
בליל הסדר, כמו בזמנים אחרים בהם אנחנו נדרשים לתיקון פנימי של אורחותינו, עלינו לזכור את המדרש המופלא זה ולדעת שאין גבול למעלתנו כיהודים בעלי נשמה אלוקית ואין קץ לחיבתו של ה' אלינו. ולא רק לחיבתנו אין גבול אלא גם לכוחנו, שכן "ה' אלוקינו" – כוחנו וחיותנו ("אלוקים" מלשון כוח) כיהודים הם למעלה מהטבע, והיציאה מהמצרים שלנו נתונה בהחלט בידינו.
החיבור הזה שבין החושך והאור, השעבוד והחירות, השמחה והמרור – לא בכדי עובר לכל אורך הסדר; למעשה, הוא־הוא סיפורו של עם ישראל והוא הבסיס לגאולתנו. אין דבר שלם מלב שבור, כבר אמרנו. הדרך לצאת מן המצר אל המרחב היא קודם כל לדעת שיש מצר. בשלב שני, הכרחי לכרוך בין הבעיה לפתרונה ולזכור שזו דרך שיש לה מוצא, ויש לנו יכולת לצאת ממקומנו. במקום להרים ידיים לנוכח הקושי וליפול לייאוש משתק, עלינו לראות בו אתגר והזדמנות לצמיחה. נזכור שדווקא החיסרון בו אנחנו נמצאים, הוא שיוביל אותנו לפסגה חדשה.
הקב"ה הוריד אותנו לעולם הזה בשביל שנתמודד ונצמח מההתמודדויות שנכונו לנו בו. בכוונה תחילה הוא לא ברא עולם מושלם ואוטופי שבו האלוקות תבצבץ מכל פינה ותשרור בו רק אהבה ואחווה שלום ורעות… חז"ל לימדו אותנו ש"אשר ברא אלוקים לעשות" – פירוש:לתקן! (כמו הפסוק "ועשתה את ציפורניה", שפירושו תיקון).
כשם שהספינה נמצאת במקומה הבטוח ביותר כשהיא עוגנת בנמל, אבל ברור שכך היא לא תמלא את ייעודה, כך גם היהודי שבשביל למלא את שליחותו ותעודת חייו בעולם עליו להפליג בים החיים ולהתמודד עם משבריו וגליו. הוא ללא ספק ייקלע לרוחות וסער, אבל בדיוק לשם כך ירד הנה וניתנו לו הכוחות להתמודד עמהם.
החסיד ובעל מסירות הנפש ר' מרדכי קוזלינר ע"ה סיפר שכשלמד בישיבה המחתרתית בימי האימה ברוסיה הקומוניסטית, לימדו אותם להיות כמו מלחים באונייה. השיעור הראשון, אמר, שמלמדים את המלחים הוא לייצב את רגליהם כך שלא ייפלו גם כשהאונייה מיטלטלת בחוזקה מצד לצד, וכך גם אנחנו צריכים לעמוד עם שתי רגליים יציבות של אמונה ויראת שמיים גם בעולם סוער ומאתגר.
לסיום, יש להדגיש נקודה חשובה:
גם כשאנחנו צריכים לראות את הטעון תיקון ולא לצייר לעצמנו מצג שווא כאילו הכל טוב ויפה, אל לנו להתחפר ולנבור בחטאי העבר ומעידותינו. עיסוק מוגזם שכזה איננו נצרך למען התיקון, ואדרבה – הוא עלול לייאש. וכפי שדרשו יפה את דברי ההגדה: "מתחילה עובדי עבודה זרה… ועכשיו קרבנו המקום": אם אתה שקוע בעבר, במה שהיה "מתחילה" – זו "עבודה זרה", זו אינה עבודת ה'. המבט צריך להיות ממוקד בהווה: "ועכשיו", ואז תראה איך ש"קרבנו המקום".
זו ההוראה שמלמד אותנו חג הפסח: יש בכם העוצמות הדרושות בשביל להביט אל המציאות נכוחה, לראות את הטעון תיקון ולתקן. ולשם כך אל תתחילו מהניקיון עצמו אלא דווקא מה'קדש'.
כשהרב ישראל מאיר לאו היה רבה של תל אביב, רבים מעולי חבר העמים שהגיעו ארצה התייצבו בבתי הדין כדי לברר את יהדותם. פעם התייצב לפני הרב לאו וחברי בית הדין בן לאם יהודייה ואב גוי, רחמנא ליצלן, שהביא איתו שני עדים על יהדותו, ואלה העידו כך: האחד סיפר שהכיר היטב את המשפחה וגם נכח בברית המילה של היהודי המדובר; השני, לעומתו, אמר שלא היה בקשר קרוב עם המשפחה, אבל הוא עבד במחלקה במרכז רפואי ברוסיה בו שימשה האם כמנהלת, והוא רוצה לספר סיפור עליה שיוכיח מעבר לכל ספק את יהדותו של בנה.
מעשה שהיה כך היה: אישה זו אמנם לא הייתה שומרת תורה ומצוות ביום־יום, כמו תינוקות שנשבו לאלפים בימי השלטון הסובייטי, אבל הייתה לה מסירות נפש על מצוה אחת שעליה למדה ועליה שמרה מכל משמר. בעלה היה מעשן כבד, כשתי חפיסות בכל יום, והאישה הזו נהגה להפריש בכל יום סיגריה אחת מהחפיסה שלו, ללא ידיעתו, ולהניח אותה בארון מוצנע. בכל שנה, מיד אחרי חג הפורים, הייתה מבקשה מהיהודי הזה טובה ומוסרת לו יותר מ־300 סיגריות שהצטברו אצלה לאורך השנה, כשהיא מבקשת שימכור אותן וישיג עבורה בכסף שיקבל תמורתן מצות לפסח, כשהיא מפצירה שיהיו מהודרות.
חברי בית הדין התרשמו מהעדות האמינה, אך הרב לאו שהינו בעל רגש לא יכול היה להירגע מן הסיפור המיוחד. הוא לחץ את ידו של האיש בדמעות ואמר לו: "דע לך, אצלי חג הפסח נמשך שבעה ימים, אבל אצל אמא שלך שהצניעה בכל יום במהלך השנה סיגריה אחת לצורך השגת מצות כשרות – מתוך סיכון לעורר עליה את כעסו של בעלה הגוי – חג הפסח נמשך שנה שלמה! אני כל כך מקנא בך, אשרי יולדתך".
אחיי ורעיי, זו אם כן צריכה להיות השאיפה שלנו: לחגוג את הפסח ואת החירות במשך השנה כולה, כשמדי יום ביומו נצא עוד ועוד מהגלות הפרטית שלנו וביחד נצא כולנו אל הגאולה הכללית של עם ישראל כולו במהרה בימינו.
