היו כל מיני סוגי חסידים וגם 'משפיעים' ממינים שונים, ולכל אחד מהם היה הסגנון שלו בעבודת ה' ובצורת ההשפעה על הזולת.
למשל, המשפיע בישיבת תומכי תמימים בליובאוויטש, ר' גרונם אסתרמן, לא היה מדבר בהתוועדויות עם התלמידים על הוראות מעשיות, מה שחסידים מכנים ה'בְּכֵן' – המסקנה מכל הדיבורים. הוא דיבר בעיקר על היוקר והמעלה העצומה הקיימת בתורת החסידות, ולעומתם על המבט הצר ותחושת היֵשות שעלולים להתפתח אצל מי שאינו נחשף לחסידות. וכך, מתוך הדברים, המסקנות האישיות והמשמעות לחיים הובנו כבר בדרך ממילא.
על ר' גרונם זה, שבדרך כלל היה נחשב ל'משכיל' – חסיד העוסק בעבודת ה' באמצעות התבוננות שכלית מעמיקה בגדולת ה' – מסופר שהוא היה מרבה ללמוד בספר 'דרך חיים' של האדמו"ר האמצעי, שזה דווקא ספר מעורר־לב מאוד, בו מוסברים בהרחבה עניינים בעבודת התשובה ובעבודת ה' בכלל. הלימוד הזה עורר בו בכיות כה רבות, עד שהדבר הזיק לבריאות שלו והרופא אסר עליו ללמוד מספר זה!
בהקשר לעבודת ה' הוא היה אומר כך: "צריך לערוך 'חשבון נפש' כל יום. ואם אי אפשר כל יום, אז לפחות פעם בשבוע; ואם גם פעם בשבוע אי אפשר, אז לפחות פעם בחודש; ואם גם זה לא מתבצע, אז על האדם לדעת שהוא נחשב כמו בהמה ממש!…"
אתם מבינים? ויהודי כזה עוד היה נחשב ל'משכיל'!
התואר 'משכיל' אצל חסידים אינו מתאר אדם קר מזג העוסק כל היום במושכלות בגלל שהוא נהנה מללמוד דברים מחשבתיים עמוקים; התואר הזה נועד לחסידים כאלו שהלימוד וה'השכלה' שלהם היו חלק מעבודת ה' על־פי החסידות. הם חיפשו את האור האלוקי, את האמת שבחסידות.
אלא שאצל ה'משכילים' מה שהם ביקשו להשיג בעבודת ה' שלהם היה שהעניין הנלמד יתיישב במוחם כמו שצריך, ולא רק בהבנה שכלית קרירה. הם רצו שהדברים יורגשו במוח, שהאור היקר של החסידות יאיר בהם.
לכן אצל הרבה חסידים, גם אלו שהיו נחשבים 'משכילים', ההתוועדות עם חבריהם הייתה המשך ללימוד החסידות, למחשבה ולהתעמקות שלהם בחסידות ולתפילה האישית שלהם.
כלומר, אם נרצה לחדד את זה: אצל החסידים שנחשבו ל'עובדים', ההתוועדות הייתה בשביל להמשיך ולהוריד את העניינים עוד יותר ב'עבודה'. הם רצו לדבר על זה יחד עם אנשים נוספים, וכך הדבר נעשה יותר מפורט ורלוונטי לחייהם. ובדרך כלל, דיבורים אלה יותר מתוכננים ומותאמים למצב ולדרגת המתוועדים.
לעומת זאת, אצל ה'משכילים' נועדה ההתוועדות כדי שדברים מסוימים ב'השכלה' של חסידות או באורח החיים החסידי יתיישבו יותר טוב במוח ויורגשו בו יותר; הם רצו שהעניין הנלמד יהיה יותר ברור ובהיר על ידי ההתדברות המשותפת עם חבריהם.
העיר קרמנצ'וג שברוסיה מפורסמת בדברי ימי החסידים כעיר שהיו בה הרבה 'משכילים' בחסידות. בין אלה היו ידועים החסידים שנקראו "הדוּבִּים – הבערל'אך – של קרמנצ'וג". היו אלה כמה חסידים שנקראו בשם 'בערל' – דב ביידיש – שהיו 'משכילים' ומעמיקים גדולים: ר' חיים בער וילנסקי, ר' בערל מוסייב ור' בערל משה'ס. בנוסף להם, היו בקרמנצ'וג עוד כמה חסידים שהיו 'משכילים' גדולים.
יש מכתב של הרבי הריי"צ לבנו של אחד החסידים מקרמנצ'וג, ובו הוא כותב לו על עבודת התפילה של אביו ושל "החסיד המשכיל הנודע הרב ר' חיים דובער (וילנסקי)". הרבי מתאר שם איך הם היו יושבים שעה ארוכה עטופים ומעוטרים בטלית ותפילין, חושבים ומתבוננים בהשגה עיונית של תורת החסידות, ולאחר כמה שעות היה ניתן לשמוע שהם צועקים מנהמת לבם "אוי געוואלד…".
לאמיתו של דבר, בקרמנצ'וג אפילו לבעלי־בתים הפשוטים הייתה ידיעה בסיסית בחסידות. אצל כולם היו ידועים החידושים של תורת החסידות בעניין 'אחדות ה" וכדומה.
אתם יודעים, אחת המטרות של החסידים בישיבה בצוותא ובאמירת מעט 'לחיים', היא לשם עצם הדיבור בענייני חסידות.
בקרמנצ'וג, הרבה מהחסידים עסקו בייצור 'משקה' או יין וכדומה לפרנסתם. מספרים שפעם אחת הגיע מישהו לעיר ורצה לקנות יין מאיזה מוכר חסידי, אך הוא לא מצא אותו בביתו ולא בבית הכנסת.
בסוף התברר שהגיע אל המוכר חבר מחבורת החסידים לבקר אותו, הם קראו לחבר נוסף ויחד ירדו למרתף היין, אמרו 'לחיים' ודיברו קצת עניינים בחסידות. הם לא עסקו בהוראות לפועל וב'בכן' של חסידות, אלא פשוט ישבו יחד ודיברו עניינים בחסידות.
זה לא היה משהו חריג, זה היה דבר טבעי אצלם. פשוט אלה היו הנושאים שהם 'חיו' בהם וחשבו עליהם גם ביום־יום, ולכן הזדמן מפעם לפעם שבאופן טבעי הם התיישבו ודיברו יחד על הנושאים האלה.
המעניין הוא, שלמרות המעלה הגדולה של החסידים בקרמנצ'וג, היו שהדגישו דווקא את המעלות אצל חסידים בעיירות וקהילות אחרות לעומת החסידים בקרמנצ'וג. כך למשל יש ביטוי בין החסידים בשם הרבי הרש"ב: "יקר אצלי קצב מהעיירה נעוול יותר מאשר משכיל מקרמנצ'וג". אולי הסיפור הבא יסביר את זה.
פעם אחת ישבו כמה חסידים בעלי־בתים בקרמנצ'וג – וכאמור, אפילו לבעלי־בתים הפשוטים שם הייתה ידיעה והבנה בחסידות – ועסקו בשאלה: מדוע חסידים נוסעים לרבי כדי לשאול עצות בענייני הפרנסה. מסקנתם הייתה שהסיבה היא מפני שלרבי יש רוח הקודש, וכך פשוט העסק יצליח יותר.
בתוך כך נכנס למקום חסיד ששימש כקצב בעיירה החסידית נעוול, והם סיפרו לו על הדיון שלהם. הוא שמע את השאלה והגיב בפשטות: "הסיבה שנוסעים לרבי לשאול על הפרנסה היא כדי לדעת מהי הכוונה העליונה, מה הקב"ה רוצה שנעשה!…".
זו הייתה הנחת היסוד הפשוטה אצל חסיד פשוט מנעוול. בעיירה הזו, הנקודה של החסידות הייתה ספוגה בדמם של כל החסידים. פשוט מאוד: מה אנחנו עושים ולמה אנחנו חיים? לעשות את רצון ה'. זהו.
לחיים.
כאמור, אחד ה'משכילים' בקרמנצ'וג היה החסיד ר' חיים בער וילנסקי.
פעם אחת התקיימה התוועדות חסידים בתקופת הרבי המהר"ש, בה ר' חיים בער היה ראש המדברים, וגם הרבי הרש"ב, בנו של המהר"ש, נכח בהתוועדות. בתוך הדברים, ר' חיים בער אמר עשרים ואחד משלים על המושג 'אור־אין־סוף'! ואומרים שהרבי הרש"ב נהנה והסכים לרוב הדברים וגם התבטא בחיבה "בראבו" – הידד!
ר' חיים בער עסק בעיקר בלימוד הספר העיוני 'שערי אורה' של האדמו"ר האמצעי.
הסדר שלו מדי יום היה שהוא הגיע בבוקר לבית הכנסת למנין, אבל לא היה מתפלל עם הציבור, אלא לאחר שהסתיימה התפילה הוא המשיך להתפלל ביחידות באריכות. אבל קודם לכן, בסיום התפילה בציבור, הוא היה מחלק למתפללים פרוסות עוגה, שתיה וקצת 'לחיים'. כך היה עושה כל יום.
דרך אגב, אצל חסידי פולין נהוג לעשות כך כאשר יש 'יארצייט' או 'יומא דפגרא', אבל הוא עשה את זה כל יום.
מה היה העניין בזה?
בקרמנצ'וג היו הרבה עניים, והרבה מהם התביישו לבקש אוכל. אז הוא מצא דרך להאכיל אותם בלי שיצטרכו לבקש: הוא היה מחלק כל יום את העוגות והשתיה בבית הכנסת, וכולם הרגישו בנוח לקחת.
ומסופר, שהרבי מהר"ש (כמדומני) התבטא על כך: "אתם חושבים שה'השכלה' של חיים בער היא כתוצאה מכך שלמד 'שערי אורה'? ההשכלה שלו היא מכך שהוא מחלק עוגות לעניים באופן שלא יתביישו!"
אל תבינו לא נכון. ודאי שיש צורך ביגיעת המוחין כדי להבין היטב חסידות, ומחלוקה של עוגות ומשקה בלבד אדם לא ייעשה 'משכיל' ומבין בחסידות; אבל כדי שיגיעת המוח להבין חסידות תצליח, כך שהעניין האלוקי אכן יתיישב במוחו של האדם כהוגן – יש צורך בנתינת צדקה, המהווה סגולה לקליטת ענייני האלוקות בנפש האדם.
כך גם מוסבר בפירוש הפסוק "אשרי משכיל אל דל" – על ידי הנתינה בחכמה ל"דל" באופן שלא יתבייש ("משכיל אל דל"), האדם מביא על עצמו את אור החכמה.
בכל אופן, ההתנהגות הזו מלמדת על המשמעות של כל ה'השכלה' של ר' חיים בער:
הלימוד וההעמקה שלו בחסידות לא היו בשביל עצם ההשכלה בלבד, כאילו הוא אדם אינטלקטואל שמחפש להעסיק את מוחו ברעיונות עמוקים. הוא למד בשביל העניין האלוקי שבחסידות, זה מה שהוא רצה להשיג, וזה התבטא בהנהגה המיוחדת שלו לתת צדקה כל יום ובאופן מתוחכם וייחודי שכזה.
בעצם אפשר להגיד כך: החסיד ה'משכיל' הוא גם 'עובד', והחסיד ה'עובד' הוא גם 'משכיל'. השאלה היא על מה הדגש:
אצל ה'עובד' העיקר הוא הורדת הנושא הנלמד והתאמתו לחיי האדם, לתכונות שלו ולהתנהגות שלו, ואילו אצל ה'משכיל' הדגש הוא על עצם תפיסת והשגת האמת והאור של חסידות, כך שהעניין האלוקי לאמיתתו יאיר בקרבו – בתחילה במוח, בהבנת העניין בעודו מופשט משייכות לאדם, ואחר כך בדרך ממילא העניין מאיר ופועל גם ברגשות הלב, עד שהדברים יפעלו על הנהגתו המעשית.
תבינו, הדבר הזה עצמו הוא עבודה גדולה. גם חסידים אלו שנקראו 'משכילים' עבדו והתייגעו רבות. הן בעצם הבנת והשגת הדברים כראוי במוח, שגם דבר זה דורש יגיעה גדולה, והן ובעיקר שהדברים יאירו ויתיישבו היטב היטב בנפש עד שיתעצמו עמהם ויהפכו להסתכלות הטבעית שלהם.
בנערותי בעת שלמדתי בישיבה בתל אביב, הכרתי את החסיד ר' זלמן משה היצחקי. הוא היה עובד ה' שדרש מעצמו בלי גבול. הוא שימש כשוחט והיה קם באישון לילה לעבודתו, וכשחזר בבוקר היה מתיישב ללמוד כארבע שעות חסידות ואחר כך היה מתפלל באריכות בביתו. כך הוא נהג כל יום.
אני זוכר את צורת התפילה שלו: הוא היה מתפלל במתינות וחושב הרבה במהלך התפילה.
הרבה פעמים אחרי שסיים להתפלל – זה כבר היה אחרי הצהריים – הוא הרגיש ש'העניין' בו התבונן במהלך התפילה עוד לא חלחל בתוכו, והוא רצה להתוועד עם מישהו על הנושא הזה.
באותו רחוב התגוררה גם משפחת דובינסקי. בנם, ר' מוט'ל, היה בערך בן גילי, ובאותם ימים היה גם הוא נער צעיר. יום אחד, כשר' זלמן משה סיים להתפלל, הוא ראה מהחלון את מוט'ל הולך ברחוב וקרא לו: "מוט'ל בוא הנה, בוא להתוועד…"
מוט'ל עלה לביתו, ור' זלמן משה לקח בקבוק משקה ומזג ממנו לשתי כוסיות באמרו למוט'ל: "אל תשתה, אתה רק תגיד 'לחיים' ואני אשתה בשבילך…"
הם התיישבו, ר' זלמן משה אמר 'לחיים' ופנה ואמר למוט'ל: "נו, מוט'ל, תגיד 'לחיים'", והוא שתה עבורו… ואז הוא אמר, כאילו לעצמו: "אין עוד מלבדו! ס'איז ניטא גארניט! גארניט!" – שום דבר אינו קיים! אין כלום חוץ מה'! והוא שוב פנה למוט'ל ואמר: "תגיד אתה – אין עוד מלבדו! אין כלום, כלום לא קיים!…".
כך הוא התוועד איתו כרבע שעה, ואז אמר: "נו, מספיק, לך לביתך…"
אני חושב שהסיפור הזה הוא ביטוי לרגש עמוק מאוד. ר' זלמן משה היה באותם רגעים כמו במלחמה. הוא למד והתפלל הרבה שעות, ולמרות זאת הוא הרגיש שהדברים טרם נכנסו לתוכו פנימה. זה לא 'מונח' היטב. התחוללה בקרבו כביכול מלחמה בין שני צדדים. לא בנוגע למשהו השייך להתנהגות בפועל, וגם לא בנוגע לתיקון המידות, אלא בנוגע לעצם הרגשת הדברים במוח.
הוא הרגיש שהשכל האנושי לא מקבל את האמת של אור החסידות, ועל זה הוא נאבק – לקבע את ה'הנחה' וההרגשה באמת הזו במוחו. הוא נלחם שזה יחדור בפנימיותו. לכן הוא חזר על כך שוב ושוב כמנסה לשכנע את עצמו שהעניין אכן אמיתי. זה רגש עמוק מאוד.
זה בדיוק מה שדיברנו על היגיעה ב'השכלה'. ה'השכלה' שבחסידות אינה דבר יבש וקר, זה אלוקות. יש בזה רגש וחיות רבה. ור' זלמן משה עבד והתייגע להרגיש את האמת הזו.
לחיים, לחיים ולברכה.