בשנת תשכ"א נלכד הצורר אדולף אייכמן ימ"ש, והובל מארגנטינה לבית משפט בישראל כדי להעמידו לדין על הפשעים שביצע בשואה האיומה, אז הוטלה עליו האחריות לניהול חלק משמעותי מהלוגיסטיקה הנאצית. במהלך חקירתו הנגדית של אייכמן התביעה שאלה אותו אם הוא רואה עצמו אשם ברצח של מיליוני אנשים. טענתו של אייכמן שהוא רק "מילא פקודות" נדחתה, הוא נמצא אשם והוצא להורג בתלייה.
בהשראת משפט אייכמן, סטנלי מילגרם, פרופסור לפסיכולוגיה חברתית באוניברסיטת ייל, ביצע באותה שנה ניסוי שמטרתו לענות על השאלה עד כמה אנשים מוכנים לחקות התנהגות של אחרים – גם אם הם יודעים שמדובר בהתנהגות שגויה ונפשעת. את פרטי הניסוי המצמררים אחסוך מכם בהתוועדות זו, רק אציין את הנתון המפתיע הקובע כי בממוצע – גם כשהניסוי חזר על עצמו בעשרות השנים האחרונות בווריאציות שונות – שני שליש מן הנבדקים אכן בחרו להמשיך בפעולות בלתי־מוסריות מכוח הציות ללא עוררין לסמכות עליונה או לאווירה השלטת סביבם.
זהו דבר נורא. אנחנו לא משערים כמה הדחף להיות מקובל בחברה בלי לשאול שאלות כל כך חזק, עד שאנשים מסוגלים למרוד בכל הערכים שלהם… אדם רוצה בכל מאודו להשתייך לחברה, להתכופף בפני סמכות עליונה, למישהו שמאשר את קיומו ואומר לו שהוא "בן אדם טוב" שפועל נכון – גם אם אומרים לו לעשות שטויות או דברים פוגעניים. הוא יתעלם מהנשמה שלו וממוחו הבריא וימשיך לבצע דברים הזויים, כי בעצם הוא כבר לא חושב בעצמו – הוא חלק מהמערכת…
למה נזכרתי בזה עכשיו?
חכמי הסוד לימדו אותנו ששמו של כל דבר נושא בתוכו משמעות פנימית, והוא מספק לנו הבנה על מה או מי שמתואר בשם זה. מסיבה זו התנא רבי מאיר, אומרים חז"ל, "הוה מדייק בשמא", היה בוחן בני אדם על פי שמותיהם.
"וְכֵן בְּכָל הַנִּבְרָאִים שֶׁבָּעוֹלָם" – לא רק בני אדם, אומר אדמו"ר הזקן בשער היחוד והאמונה – "הַשֵּׁמוֹת שֶׁנִּקְרָאִים בָּהֶם בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, הֵן הֵן אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר הַמִּשְׁתַּלְשְׁלוֹת מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה… עַד שֶׁמַּגִּיעוֹת וּמִתְלַבְּשׁוֹת בְּאוֹתוֹ נִבְרָא לְהַחֲיוֹתוֹ". וכך אנחנו מוצאים בכתבי האריז"ל, שבהורים מתנוצצת נבואה קטנה כשהם בוחרים שם של ילד – שם שיהווה צינור רוחני לחיוּת האלוקית השופעת בו.
ולענייננו: השם המקורי של עם ישראל – עוד לפני שנקראו ישראל ולפני שנקראו יהודים – הוא 'עבריים'. מקור התואר הוא בפרשת השבוע: "וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית אַבְרָם".
מדוע נקרא אברהם בשם "אברם העברי"? אם רק בשל הפירושים שאברהם אבינו הגיע מעבר הנהר, והוא מבני בניו של עבר, הרי נשאל: מדוע פרט טכני זה הפך לשם הנצחי של העם היהודי? מדוע נקראים אנו עד היום עבריים, 'היבריוס' באנגלית?
ייתכן שהתשובה טמונה בדברי חז"ל במדרש: "רבי יהודה אומר, כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד".
מהי מהות החוויה היהודית? מה זה אומר להיות יהודי? שכאשר אתה עומד על האמת, יש לך האומץ לעמוד מול העולם כולו ולהכריז שעלינו לעשות את הדבר הנכון!
אם הייתה לנו הזכות לשאול את אברהם אבינו שאלה: מדוע אתה צריך להיות באופוזיציה מול כל האנושות? האם לא כדאי להתפשר ולחייך במקומות הנכונים? הוא היה משיב לנו שהחיים הם לא קונספט של חנופה וכניעה לדעת הרוב. החיים הם – דבר ראשון – הזדמנות לחיות ולנשום את האמת בכל רגע.
אברהם חי כאשר סביבו עולם שלם העוסק בפגאניזם אומלל, בו הורים רוצחים את ילדיהם למען האלים. אברהם סירב להצטרף למחול השקר הזה. הוא התעקש שהעולם הוא זירה מוסרית, ותפקידנו הוא "ויקרא שם בשם ה' א־ל עולם", וכמו שאומרים חז"ל: "אל תיקרי ויקרא, אלא ויקריא – מלמד שהקריא אברהם לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב".
ובכן, אנחנו יכולים להבין מדוע כונה היהודי הראשון בשם אברם העברי. אברהם היה מעבר אחד, וכל העולם מהעבר השני. הוא היה לבדו בעולם. הוא עזב את בית אביו; נפרד מכל העולם שהכיר לפני כן, והחל לפעול לשינוי העולם לבדו, כשאף אחד, מלבד אשתו, לא נמצא מאחוריו.
אתם מכירים את זה. אנשים לא אוהבים את אלה שמנענעים את הסירה… שמנסים לעשות דברים אחרת מכולם. אבל אברהם לא התפעל מהלעג בחוצות ולא התרשם מהטוקבקים של החברה, למה? כי הוא ידע ש"אמת ה' לעולם", יש רק "אחד האמת שהוא לבדו הוא ואין זולתו", כלשון התניא (פרק לה).
אדם יכול להיות אינטליגנטי ביותר ומוצלח בכל קנה מידה, אבל אם הוא תמיד רוצה להשתלב ולהיות 'אחד מהחבר'ה', הוא בקלות – ככל שזה יישמע רע – עלול ליפול כקורבן־שותף למעשי אכזריות, הרס וחורבן.
"עברי אנכי", אומר יונה הנביא. ההגדרה הראשונה של היהודי היא הצהרה על היכולת לעמוד לפעמים בדד, כי העובדה שכל העולם צועד בדרך מסוימת לא הופכת אותה לאמת. כך, אם אני יודע שהדרך הזו אינה נכונה, אני לא אצמד אליה. אנשים עלולים להסתכל עליי בתימהון ולמשוך בכתפם בפליאה, ובכל זאת בידיעה והרגשה שאני עושה את הדבר הנכון אני צועד הלאה.
כלל לא מקרי שהסעיף הראשון בסימן הראשון בשולחן ערוך קורא לנו: "אל יבוש מפני המלעיגים". מלעיגים הם לא רק מפגינים קולניים מסוימים הצועקים בכיכרות הערים, הם יכולים להיות גם אנשים חשובים בקהילה שלך שלא יעזו להביע מחאה נגד התנהגויות בלתי־הולמות המגובות בידי בעלי סמכות. אבל אם אתה מכיר ומרגיש שנעשה כאן משהו לא צודק ולא מוסרי – הֶיֵה עברי.
נער הייתי ועוד לא זקנתי, אבל משנות ילדותי זיכרון אחד חזק מהדהד בי. כמעט בכל התוועדות באותן שנים, הרבי הקדיש שיחה בת כחצי שעה ויותר לדיבור כואב על המצב הביטחוני בארץ ישראל. שנים על גבי שנים התחנן בפני כל מי שיש לו מוח בקודקודו שכל ויתור ופשרה לאויבים על שטחי ארץ ישראל – ואפילו קיומן של 'שיחות שלום' תיאורטיות הנוגעות לוויתורים כאלה ואחרים – "מסכנים את חייהם של שלושה מיליון יהודים בארץ ישראל", כלשונו.
הרבה פעמים קולו של הרבי נשמע לבדו. המלעיגים לא טמנו ידם בצלחת. היו שאמרו שזו קיצוניות לשמה, היו שאבחנו את דבריו כראייה פסימיסטית, אבל הרבי לא חדל – למרות שהדבר עלה לו בכאב רב – וכפי שהתבטא פעם ברבים: "אני רואה כאן בכייה לדורות".
קוראים לנו עברים, כי אכן ירשנו את היכולת הזו של אברהם. אנחנו עם בודד, נרדף לאורך רוב ההיסטוריה. דור אחר דור ניסו לשכנע אותנו שאנחנו טועים, כשלפעמים המאמצים האלה נראו מנומסים ולעתים קרובות יותר הם היו מלווים בחרב. "שובי שובי השולמית" זעקו אומות העולם לכנסת ישראל, כדברי רש"י: "שובי שובי מאחרי המקום", עד מתי תהיי שולמית – "השלימה באמונתך עמו". ובכל זאת נשארנו כ"עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", נאמנים לאמונתנו, למרות שנים של פיתוי לנטוש את מורשתנו.
להיות יהודי, אם כן, פירושו לעמוד על שלנו, על מה שאנו מאמינים שהוא האמת, ללא תלות בדעה הרווחת.
יחזקאל הנביא מנבא (פרק לג): "וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר, בֶּן אָדָם יֹשְׁבֵי הֶחֳרָבוֹת הָאֵלֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל אֹמְרִים לֵאמֹר אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם וַיִּירַשׁ אֶת הָאָרֶץ וַאֲנַחְנוּ רַבִּים לָנוּ נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה. לָכֵן אֱמֹר אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר ה'… עַל הַדָּם תֹּאכֵלוּ וְעֵינֵכֶם תִּשְׂאוּ אֶל גִּלּוּלֵיכֶם וְדָם תִּשְׁפֹּכוּ וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ. עֲמַדְתֶּם עַל חַרְבְּכֶם עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה וְאִישׁ אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ".
פשוטם של דברים הוא שישראל אמרו: אם אברהם היה אחד והוא ירש את הארץ, בוודאי גם אנחנו יכולים לאחוז בארץ. אבל זו הייתה יהירות מוטעית. אתם לא תוכלו לרשת את הארץ – אומר להם ה' – אם אתם נשארים בטומאתכם.
רבי נחמן מברסלב מפרש את הדברים בצורה עמוקה יותר. לדבריו, אברהם היה יכול לעשות מה שעשה – אך ורק בגלל ש"אחד היה אברהם". כך הוא כותב (ליקוטי מוהר"ן ח"ב): "שאברהם עבד ה' רק על ידי שהיה אחד, שחשב בדעתו שהוא רק יחידי בעולם, ולא הסתכל כלל על בני העולם, שסרים מאחרי ה' ומונעים אותו, ולא על אביו ושאר המונעים, רק כאילו הוא אחד בעולם. וזהו 'אחד היה אברהם'.
"וכן כל הרוצה לכנוס בעבודת ה' – מבהיר רבי נחמן כלל גדול – אי אפשר לו לכנוס כי אם על ידי בחינת שיחשוב שאין בעולם כי אם הוא לבדו יחידי בעולם. ולא יסתכל על שום אדם המונעו, כגון אביו ואימו או חותנו ואשתו ובניו וכיוצא, או המניעות שיש משאר בני העולם המלעיגים ומסיתים ומונעים מעבודתו יתברך. וצריך שלא יחוש ויסתכל עליהם כלל. רק יהיה בבחינת אחד היה אברהם כאילו הוא יחיד בעולם כנ"ל".
לחיים, לחיים ולברכה. חברים יקרים, אין בשורות האחרונות מסר לאדישות וניכור כלפי אחרים ח"ו, אלא להפך: המסר הזה אומר שעליי לראות את עצמי כבן אדם היחיד בעולם – ולהתנהג כך. תאר לעצמך: אם אף אחד אחר לא היה בסביבה כדי ללעוג ולהתנהג בציניות כלפיך, איך היית פועל? ובכן, התנהג כך עכשיו!
אברהם היה אחד, וגם אתה ואני.
