השמחה של ט"ו באב היא גדולה במיוחד, עד שאמרו חז"ל "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב ויום הכיפורים".
הזוהר אומר שלא רק ט"ו באב אלא כל ט"ו בחודש הוא זמן של שמחה, בגלל שאז הלבנה מאירה במלואה. לכן גאולת מצרים הייתה בט"ו לחודש, וכך גם סוכות ופורים. הלבנה היא משל לכנסת ישראל, והשלמות שלה מעידה על השלמות של ישראל. זאת הסיבה שבקידוש לבנה אומרים שעם ישראל "עתידים להתחדש כמותה". ממילא ברור ששלמות הלבנה נוגעת לעם ישראל, וזה נכון בכל החודשים ולא דווקא בחודש אב. ובכל זאת, בט"ו באב העלייה והשלמות של הלבנה מעידה על שלמות ביתר שאת.
הטעם הידוע ביותר לשמחה בט"ו באב הוא, שאז "כלו מתי מדבר". בני ישראל הפסיקו לחשוש שמא ימותו אנשים נוספים בשנת הארבעים, רק כאשר הלבנה הגיע לשלמותה בט"ו באב.
הגמרא מביאה עוד הרבה טעמים על ט"ו באב כדי להסביר מה כל כך מיוחד ביום הזה, אבל הטעם על פי פנימיות התורה מאיר את השורש של העניין.
הרבי הרש"ב מבאר על פי המקובלים את הסיבה העמוקה לשמחה המיוחדת של ט"ו באב. הוא אומר שלעומת כל יום ט"ו שבחודשים האחרים, ט"ו באב מגיע אחרי הירידה הגדולה של תשעה באב. ככל שהירידה גדולה יותר, העלייה הבאה אחריה היא עלייה גדולה יותר.
המהלך הזה של עליה שבאה אחרי הירידה, מכוון כדי לתקן את נשמות ישראל. השאלה היא, מה באמת הרווח שעם ישראל מקבל מכל הסיפור של ירידה ואחריה עליה.
בחסידות מסבירים, שכל האפשרות של האדם לרדת ולעלות נובעת מכך שיש דמיון בינו לבין מרכבת השכינה העליונה. כדי שאור ה' יוכל לרדת ולהתגלות בעולם, הוא יורד על ידי המרכבה. הגמרא אומרת שיש כמה מדרגות של גילוי המרכבה – ישעיהו ראה את המרכבה העליונה, ויחזקאל ראה מרכבה במדרגה נמוכה יותר. לכן חז"ל אומרים שישעיהו הוא כמו בן עיר שראה את המלך, ויחזקאל דומה לבן כפר שראה את המלך. ואילו במדרגה עוד יותר תחתונה נמצאת מרכבת הסוסים שראה זכריה כבר בזמן החורבן.
בכל אופן, רואים שהמרכבה היא דבר בעל חשיבות גדולה. הצורך שיש לאדם במרכבה, הוא כדי להגיע למקומות שסתם כך הוא לא יכול להגיע אליהם. כיסא נועד לשבת, בית נועד למגורים, ומרכבה – נועדה להוביל את האדם. לפעמים כדי שהוא יוכל להגיע במהירות, ולפעמים כדי להגיע למקומות שבלי המרכבה בכלל אי אפשר להגיע אליהם. מכונית, למשל, מגיעה לאותם מקומות שגם בן אדם יכול להגיע, רק שבהליכה ברגל ייקח לו הרבה יותר זמן וכוחות להגיע לשם. לעומת זאת, אדם באופן טבעי לא יכול לעבור את הים מצד לצד, ורק בעזרת ספינה, או בימינו – בעזרת מטוס, אדם יכול לחצות אוקיינוסים.
לפני הרבה שנים היו בארצות מזרח אירופה גדודי לוחמים שנקראו קוזקים. הם נחשבו ללוחמים מיוחדים, בגלל היכולת שלהם להילחם באזורים הרריים. הם היו מומחים ברכיבה על סוסים, שבעזרתם הצליחו לעבור במקומות שאף אחד לא יכול היה להשיג אותם.
הרבי הריי"צ היה אומר, שהקוזקים הם בעצם משל על תלמידי ישיבת 'תומכי תמימים'. הוא הסביר, שהתכונה המיוחדת של הבחורים ה'תמימים' היא, שיש להם יכולת בעולם הרוחני שדומה לכוח שיש לקוזקים בעולם הגשמי.
בדור הקודם היה בארץ חסיד גדול בשם הרב עזריאל זליג סלונים. הוא היה ממשפחת סלונים בחברון, ובתור נער נסע מחברון ללמוד בישיבת 'תומכי תמימים' בליובאוויטש, עוד אצל הרבי הרש"ב.
אותו ר' זליג סיפר, שכאשר הרבי הרש"ב פתח בפעם הראשונה את ישיבת 'תומכי תמימים', החסידים הזקנים לא היו מרוצים כל כך. ישיבה לבחורים חסידיים, ועוד כאלה שכבר בגיל צעיר מתחילים ללמוד חסידות כחלק מסדרי הישיבה, הייתה אז חידוש גדול. אתם יודעים, פעם החסידים הרשו לעצמם גם לומר את דעתם בפני הרבי. הם אמנם היו מבטלים את דעתם בסופו של דבר, אבל הם כן היו נועזים מספיק כדי לומר משהו…
אחד החסידים הזקנים בזמנו קבל בפני הרבי הרש"ב בטרוניה: מה אתם רוצים? להקים כאן ישיבת ולוז'ין?… היה עוד חסיד אחר שהעביר ביקורת על הרבי הרש"ב בגלל ההדרכה ללמוד חסידות בגיל צעיר. הוא סיפר על עצמו שהוא התחיל רק בתור אברך ללמוד חסידות עם אבא שלו. כשהתחיל ללמוד, ונחשף בפעם הראשונה למה שאדמו"ר הזקן כותב ב'תורה אור' על כך שבמקביל ללבן הארמי בעולם הזה יש גם "לובן העליון", שזאת מדרגה רוחנית גבוהה בעולמות העליונים, הייתה לו התפעלות עצומה! הוא הקשה על הרבי: "שילדים ילמדו דבר כזה? הרי אני הלכתי כמה שבועות סהרורי מהגילוי הזה – שיש למעלה גם 'לבן', והאיש 'לבן' בעולם הזה הוא נפילה של מדרגת 'לבן' בעולם העליון!" הוא המשיך וטען שאם הבחורים ישמעו על "לובן העליון" בגיל צעיר, לא תהיה להם שום התפעלות מדברי חסידות!
בכל אופן, ר' זליג סיפר בשם הרבי הריי"צ, שהרבי הרש"ב התייחס פעם לתמיהה הזאת, וענה עליה על ידי סיפור:
פעם נפגשו שני שליטים – וילהלם קיסר גרמניה, והצאר ניקולאי מלך רוסיה. במהלך הפגישה אמר וילהלם לניקולאי, שכל מה שיש בצבא של רוסיה, יש לו גם בצבא של גרמניה. רק דבר אחד יש לרוסים שאין אצלו: "איך עושים קוזקים??" כאלה לוחמים מיוחדים לא היו לו.
הרבי הרש"ב אמר, שאף על פי שהצאר ניקולאי היה טיפש, בפעם הזאת הוא ענה בחכמה. ניקולאי אמר: "קוזקים נולדים קוזקים!"
כשר' זליג סיפר את הסיפור, הוא הסביר שהכוונה בתשובה הייתה שאת הקוזקים לקחו לצבא כבר בתור ילדים קטנים, והיו מגדלים אותם ביחד עם הסוסים. היכולת שלהם להילחם בהרים התלולים, שבהם צריך מומחיות לרדת ולעלות, נקנתה בזכות החינוך מילדות להיות על הסוס. החיבור של הקוזק לסוס שלו היה כל כך חזק, עד שהיו אומרים שהקוזק והסוס הם דבר אחד.
לפי ר' זליג, הרבי הרש"ב רצה לומר שזאת הסיבה להקמת ישיבת 'תומכי תמימים'. ה'תמימים' הם בבחינת קוזקים ברוחניות. כדי להיות לוחמים מיוחדים של קדושה, נדרש שכבר מגיל נערות יחנכו אותם לחסידות. אמנם הם באמת עלולים להפסיד את ההתפעלות שהייתה לזקנים בדור שלפני כן, אבל את הכוח הגדול ללכת למקומות שאדם רגיל לא מסוגל ללכת, אפשר לקבל רק על ידי חינוך חסידי מגיל צעיר.
מרכבת הסוסים שראה זכריה, שייכת על פי החסידות לעולם הנמוך ביותר – עולם העשייה. זהו העולם שלנו כפי שאנחנו מכירים אותו, שבדרך כלל הקליפות שולטות בו. באופן כללי, ישנו הבדל פשוט בין קדושה לקליפה. הקליפה באה בלי הזמנה והכנה. לא צריך לעשות שום פעולה כדי לממש כוחות של קליפה, מה שאין כן בצד הקדושה. כמו שבאופן טבעי גם חיידקים לא רצויים נדבקים לאדם, כך גם הקליפות של עולם הזה.
כאשר המרכבה נמשלה לסוסים, היא באה לבטא ירידה של השכינה למקום נמוך מאוד, שזהו מצבה בזמן הגלות. אלא, שהכוח של הסוס גדול גם בעלייה כלפי מעלה, ולכן בסופו של דבר העלייה שעל ידי הסוסים היא גדולה יותר ממה שהיה קורה בלעדיהם.
יש עוד משל למרכבה במדרגה הכי תחתונה, בפסוק משיר השירים – "דומה דודי לצבי", שמהלך על "הרי בתר". "בתר" – מלשון בתרים – שייך לחיתוך והפירוד של עולם הזה. זאת ירידה למקום נמוך, שממנו הצבי מזנק ועולה עד למדרגה של "ברח דודי ודמה לך לצבי או לעופר האיילים על הרי בשמים". הבשמים הם כבר המדרגה של משיח צדקנו שעליו נאמר "והריחו ביראת ה'".
למעשה, כל הבריאה כולה שייכת לסדר של ירידה ועלייה. עוד קודם הבריאה הייתה ירידה של העולמות מעולם התוהו. לאחר מכן התמעט האור האלוקי עוד יותר במיעוט הירח ובחטא עץ הדעת. בהמשך היה חטא העגל וכל ההתדרדרות שבאה אחריו, עד לחורבן בתשעה באב ולגלות אחר גלות שבאו בהמשך. בספרים הקדושים מובא שהשבירה של עולם התוהו הייתה סתירה על מנת לבנות, ירידה צורך עלייה. התכלית של כל ירידה, היא העלייה והבנייה שיבואו בסוף. בהתחלה יש יצירה של בניין, כדי שיהיה מקום ממנו אפשר לרדת. המטרה של הירידה היא, כדי לעלות גבוה יותר. כך הקב"ה ברא את הסדר של העולם.
זאת הסיבה לכך שכבני אדם משעמם לנו לעשות כל הזמן אותו דבר. אנחנו מחפשים כל הזמן חידושים, בגלל שזהו הסדר שנקבע בעולמות עליונים. אין מצב שבו דברים נשארים אותו דבר, אלא תמיד יש עלייה, או ירידה שמובילה לעלייה.
המצב של ירידה גדולה עלול להיות מייאש, וכאן נכנס העניין של ט"ו באב. ביום הזה אנחנו מבינים שככל שהירידה היא נוראה יותר, ונראה לנו שנעשה לנו עוול, ולא מובן למה ה' מנהיג כך את המציאות, דווקא אז הירח מגיע למילואו ומאיר את הידיעה שכל הסתירה היא על מנת לבנות.
בעצם, כל המהלך של ירידה לטובת עלייה מסביר את כל העניין של העבודה לשמור תורה ומצוות. חז"ל אומרים "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין". מהאמירה הזאת משתמע שכל הצורך בתורה הוא רק בשביל לרפא את היצר הרע. ובחסידות מבארים שחז"ל דייקו ואמרו "תורה תבלין", כי באמת היא באה להמתיק את היצר הרע ולהעלות אותו לקדושה. כמו שתבלין מטעים ומתקין את המזון שיהיה ראוי וערב לאכילה, כך התורה מביאה למצב של עבודת ה' "בשני יצריך" – גם על ידי יצר הרע.
כלומר, במבט שטחי אפשר להבין שהתורה היא "תבלין" כמו תרופה שנותנת כוח להתגבר על מחלה ומעלימה אותה, ובנמשל – שהתורה באה לסלק את היצר. אלא שהמילה "תבלין" מלמדת שלא מדובר על שבירה וסילוק, אלא על הפיכת המאכל לטעים. כלומר, להמתיק את היצר הרע. אמנם להפוך את הרע ממש לטוב זאת מדרגה גבוהה, אבל אפשר לפחות להשתמש בו כדי להועיל לטוב.
פגשתי פעם יהודי שסיפר לי על המשפחה שלו. אבא שלו היה אדם גדול, שיש הרבה מה ללמוד ממנו. הם היו שני אחים – היהודי שאתו דיברתי היה בעל כישרונות בינוניים, ואילו אחיו היה מוכשר בצורה מיוחדת. הוא סיפר שפעם אבא שלו קרא לאחיו ואמר לו שהוא מודאג מה יהיה אתו: "אחיך שפחות מוכשר, יש לו לפחות קצת יצר הרע של כבוד וגאווה, אז אני לא דואג שיצא ממנו משהו. לך, אין יצר הרע של גאווה – אז מה יצא ממך?…"
באמת, האח הפשוט יותר, עם הכישרון הבינוני, היה פעיל מאוד, למד ברצינות והעמיד הרבה תלמידים במשך שנים רבות, כמו שאבא שלו צפה. הוא אולי לא הפך ממש את היצר הרע, אבל הוא בהחלט ניצל אותו לטובה. היצר הרע של הגאווה, שגורם לרצות להיות משהו, דחף אותו קדימה. כשאין יצר הרע כזה בכלל, היהודי עלול להיתקע.
ברור שכאשר הגאווה מגיעה בלי תורה היא מידה מגונה. אבל כשדבקים בתורה, הירידה הופכת לעלייה. התורה נותנת אפשרות וכוח לנצל את היצר כמו שצריך. איך יודעים שפועלים נכון עם היצר? אם היהודי שיש לו גאווה לא הולך למצוא סיפוק בשבילה בדברים אחרים אלא רק בתורה, זה סימן שהתורה ממתיקה את היצר שלו. הגאווה גורמת לו להרגיש שהתורה היא משהו, וכך הוא דבק בה עוד יותר. לחיים!
