לאחר הסתלקותו לישיבה של מעלה בג' תמוז תשנ"ד, נמצאו במגירות שולחנו של הרבי בחדרו מחברות הכתובות בכתב ידו הצפוף וגדושות בחידושי תורה שרשם לעצמו במשך כעשרים שנה – החל מאחרי חתונתו – בתורת הנגלה וברזי הנסתר, כולל יומנים משיחותיו האישיות עם חותנו הרבי הריי"צ זי"ע. התגלית הרעישה את קהל החסידים והעולם היהודי בכלל, ובמהלך השנים הבאות נערכו הדברים ויצאו לאור בסדרת הספרים 'רשימות'. את רוב הרשימות הללו כתב הרבי לעצמו, ולכן הן נכתבו בקיצור נמרץ, בצורה תמציתית. ברכה לעצמה קובעים העתקי המכתבים התורניים שנמצאו במחברות, כמו אלו שנכתבו לאביו המקובל הגאון רבי לוי יצחק שניאורסון זצ"ל, כמו גם לגאון הרוגוצ'ובי רבי יוסף ראזין זצ"ל.
בין כל אלה, מופיע יומן המתעד בשורות קצרות את שארע בבית חותנו הרבי הריי"צ ביום ראשון, י"ב כסלו תרצ"ג:
באותו יום סיפר לו חותנו כי בשכבו על יצועו בליל אמש ראה במחזה את מראה פני אביו, הרבי הרש"ב זי"ע (שנלב"ע שנים קודם לכן, בשנת תר"פ), הפונה אליו ואומר: מדוע פניך רעות? מדוע עצוב ושבור לב אתה? הרי בביתך זורח אור בלילה!
הרבי הריי"צ התעורר משנתו, והנה ראה את אור הירח בחדרו. אבל הוא הבין שלא לזו הייתה כוונתו של אביו. כיוון שכך, הלך הרבי הריי"צ לחפש מה מתרחש בביתו. הוא הבחין שבחדר הספרייה – באמצע הלילה – ישנו מישהו המעיין בספר, ואז הבין את כוונת אביו שבביתו זורח אור בלילה.
ברשימה המקורית של הרבי, כתב כך בשם חותנו: "הלכתי לחדר הספרים ומצאתי מעיין בספר". כלומר, הרבי לא כתב ביומנו את מי ראה שם מעיין בספר.
לכאורה, לא היינו יכולים לדעת עד היום הזה את מי הוא ראה יושב בספרייה, אבל כאן נכנסה לתמונה ההשגחה העליונה. בה-בעת שאיש לא ידע על קיומו של היומן הזה והרשימות הללו, היה בחצר חב"ד חסיד ושמו ר' אלכסנדר ריינין. ר' סנדר הלזה היה אדם שקט וצנוע מאוד, שזכה לקירובים גדולים מהרבי הרש"ב, הריי"צ והרבי זי"ע, עוד בהיותם מעבר לים. כעבור שנים עקר את מגוריו לניו יורק, שם התגורר בשכונת קראון הייטס עד לפטירתו בשנת תשי"ח.
בהיותו מקורב למשפחת אדמו"רי בית חב"ד, היה ר' סנדר אוצר בלום של סיפורים ומעשיות שראה במו עיניו, מלבד העובדה שסייע רבות לרבותינו בגופו ובממונו, אלא שבגלל היותו נחבא אל הכלים עשה הכל מבלי להתבלט. בעת זקנותו, כיוון שהיה גלמוד (הוא לא זכה לפרי בטן), התגורר בביתו תלמיד ישיבה צעיר ושמו משה הרסון – כיום השליח הראשי של הרבי במדינת ניו ג'רסי, ישלח לו ה' רפואה שלימה ואריכות ימים ושנים טובות. ר' סנדר סיפר למשה הצעיר ששמע בעצמו מהרבי הריי"צ את הסיפור האמור, ומי שישב ולמד בחדר הספרים היה חתנו, הלא הוא הרבי זי"ע. מסתבר שהרבי, בצניעותו הגדולה, לא רצה לתעד את הדבר אפילו לעצמו ביומנו, ולכן השאיר את הסיפור סתום.
מה פשר הסיפור הזה? מה הטריד את מנוחתו של הרבי הריי"צ? וכיצד הרגיע אותו אביו מן השמים בעקבות אור המאיר בביתו בדמות חתנו היושב והוגה בתורה, כמו שעשה כל ימיו קודם לכן ואחרי כן?
אמנם ברור כי אין אתנו יודע עד מה, ומה כבר יכולים קטני קומה שכמותנו להציע לפתרון המעשה הזה. אבל תורה היא וללמוד אנו צריכים, וברשותכם אשתף אתכם ממחשבותיי בזה. אינני מתיימר כלל לקבוע שזוהי כוונת הדברים, אולם כפי ששמעתי מהרבי ביחס לאמירת פירושים ורעיונות בתורה ועבודת ה' על ידי קטנים בערכם כמותנו, הרי שאם הדבר מוסיף ביראת שמים ובחיזוק העבודה אפשר להציע פירושים וביאורים אפילו אם איננו בטוחים בטיבם ובאמינותם.
ראשית, נטלתי לידי לוח שנה בו נכתבו לצד כל תאריך המאורעות המרכזיים בהיסטוריה העולמית שהתחוללו בו. בחיפוש קל מצאתי שי"ב כסלו תרצ"ג חל ביום אחד עשר לדצמבר 1932, למספרם. ובדיוק 50 יום לאחר חזיון לילה זה, ביום שלושים לחודש ינואר 1933, עלה הצורר הנאצי ימ"ש על כס ההנהגה בגרמניה, ובכך ירדה לעולם האפלה ההיסטורית הגדולה ביותר, לא תקום פעמיים צרה.
לעניות דעתי, עכשיו ניתן להבין קצת יותר את פרשת הדברים: הרבי הריי"צ, הצדיק שסבל כה רבות עבור בני עמו ברוסיה הסובייטית ועינו פקוחה אל אחיו בכל ארצות תבל, מנסה לנוח על משכבו אבל אינו יכול. לבו, שהוא לב כל קהל ישראל, שרוי בצער עמוק. ייתכן שהוא מרגיש במקום עמוק בנשמתו בעננה הקודרת ההולכת ומתפשטת על פני ארץ ומלואה. אבל הנה, ברגע הזה, יורד אליו אביו מעולם האמת ומעודד ומחזק אותו במסר של אמת: אל תיפול ברוחך, אור מאיר בביתך גם בעיצומו של הלילה הקודר.
כפי שאנו יודעים היום, אכן השואה האיומה מגלמת את הסתר הפנים הגדול ביותר שחווה עם ישראל מאז היותו לגוי. באכזריות שאין לה קץ ניטלו מאיתנו מיליוני יהודים קדושים וטהורים, שהותירו אחריהם נהרות של דם ודמעות וערמות אפר עד לב השמים. ובכל זאת, חמש שנים בלבד לאחר החושך הגדול ביותר, עלה והאיר אור בעולם. ההשגחה העליונה – שמילטה אותו ממלתעות הרשע בדרך-לא-דרך בעיצומן של שנות האימה – הביאה את הרבי לקבל על עצמו את הנהגתה של מה שכונה בעיתונות התקופה "קבוצה חסידית קטנה בברוקלין". בדיעבד התברר, כי מאורע זה היה אחד הרגעים הגדולים בהיסטוריה היהודית. וכך, הרבי שחווה על בשרו ועל בשר בני משפחתו את הכתוב "והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום", עמד והכריז את שתי המילים הבאות: "יהי אור". הבה נקומם את העולם היהודי מעפר – קרא הרבי, ונלך ונאיר את העולם כולו.
הגמרא מספרת: "אותו היום שנפטר אברהם אבינו מן העולם, עמדו כל גדולי אומות העולם בשורה ואמרו: אוי לו לעולם שאבד מנהיגו, ואוי לה לספינה שאבד קברניטה".
כל מנהיגי הדור באו להיפרד מאברהם, כי אברהם לא היה תופעה רק בקרב משפחתו. הוא היה – כפי שנאמר בתורה – "נשיא אלוקים אתה בתוכנו", והם בחרו להספיד את אברהם בכמה מילים, בשניות בודדות. אבל לפעמים נאום של כמה מילים מכיל יותר משמעות מנאום של כמה שעות. זוהי אמנות התמציתיות.
מה הם התכוונו באמרם "אוי לו לעולם שאבד מנהיגו, ואוי לה לספינה שאבד קברניטה"? למה בחרו דווקא בשתי אמרות אלה?
יש שני סוגים של מנהיגות. יש המנהיגות של עולם הזקוק למנהיג, ויש המנהיגות של ספינה הזקוקה לקברניט. יש כאלה היודעים להנהיג על היבשה, ויש כאלה היודעים להנהיג במים. אלו חוויות ותכונות שונות מאוד. כשאתה על היבשה, אורח החיים והאתגרים הם מסוג אחד, וכשאתה על הסיפון, במיוחד אם הים סוער ואתה לא יכול לראות את החוף, נדרשת מנהיגות מזן אחר. אתה לא רואה באופק את היעד, מסביב יש רק מים אין-סופיים, אפשר לחוש את הפחד, את ההד של המים שפשוט לא נגמרים, וזה נסיון ואתגר אחר לגמרי.
היו בהיסטוריית עמנו – ולהבדיל בעולם כולו – מנהיגים יוצאי דופן לזמנים של שלום, אבל לא בהכרח שהיו בהם הכישורים הנדרשים לעת מלחמה, כשהקרקע המוכרת נשמטת מתחת הרגליים וצריך להתחיל הכל מחדש. כמו כן להפך, יש מנהיגים שבזמני טלטלה הם בשיא כוחם; הם יודעים לנסח חזון ולהשרות באנשיהם את האומץ, הנחישות, החוסן והיכולת להתמודד עם האויב. מאידך גיסא, כשמגיע השלום ומשתררת השלווה הם פשוט לא מוצאים את מקומם… רק מנהיגים מעטים יודעים לנווט את שתי המציאויות. אי לכך, בפטירתו של אברהם אמרו כולם: היבשה עליה אנו חיים, העולם שאנו תושביו – איבד את מנהיגו, אבל גם הספינה איבדה את קברניטה.
לענייננו: אין ספק לכל הרואה את קורות הדור, כי הרבי היה מנהיג בעל איכות מיוחדת זו.
הרבי חווה משחר נעוריו את המאה המדממת ביותר בהיסטוריה האנושית. הוא נולד בשנת תרס"ב באוקראינה וגדל ברוסיה הצארית, שהייתה ספוגה ברעל שנאה כה ארסי כלפי העם היהודי, שרק השנה האחרונה מסוגלת להזכיר לנו מה פירושה של שנאה איומה שכזו. הרבי ראה במו עיניו פרעות בשנות ילדותו. לאחר מכן חווה את מלחמת העולם הראשונה, ואת העובדה שהצאר הרוסי עקר קהילות יהודיות רבות ממקומות מושבותיהן שם ישבו במשך מאות שנים, ותשתיותיהן נהרסו בשל ההאשמות שהן עוזרות כביכול לגרמנים במלחמתם נגד רוסיה. ואז באה המהפכה הבולשביקית, ששינתה את חיי היהודים ברוסיה למשך שבעים שנה, כשהיא עוקרת בדרכה כל שריד של יהדות.
כל הצרות בימי הצאר היו כאפס לגבי הרדיפות, הרציחות ומעשי האכזריות תחת שלטון הקומוניסטים ימ"ש. הוריי, אמי תיבדל לחיים ולהבחל"ח אבי ע"ה, גדלו שניהם ברוסיה הקומוניסטית ותמיד שמעתי מהם על הסבל של יהודי רוסיה. סבי עצמו כמעט נורה למוות על ידי המשטרה החשאית, ובחסדי ה' ניצל וגורש למחנה עבודה בערבות סיביר למשך 25 שנה (למעשה, בשנות המלחמה הוא שוחרר וחזר לבני משפחתו). בלתי אפשרי לתאר את מה שעברו יהודי ברית המועצות.
הרבי עזב את רוסיה בשנת תרפ"ח ועבר לברלין, ממנה עזב בעלות היטלר ימ"ש לשלטון בתרצ"ג, ועקר לפריז, צרפת. כשהגרמנים ימ"ש כבשו את צרפת הוא ברח לוישי, עד שבסופו של דבר הצליח לצאת מאירופה ולעלות על ספינה שבניסי-ניסים צלחה את דרכה לארצות הברית, לחופיה הגיע ביום כ"ח סיון תש"א.
עם בואו לחצר חותנו בברוקלין, הטיל הרבי הריי"צ עליו שלל תפקידים תורניים, וזמן לא רב לאחר מכן – בשנת תש"י – לאחר הסתלקות חותנו נדרש הרבי למלא את מקומו כמנהיגה של תנועת חב"ד-ליובאוויטש.
במחצית הראשונה של חייו, אם כן, ראה הרבי כאב וסבל רב כל כך. הוא ראה את ספינת העם היהודי וספינת היהדות מיטלטלת בים סוער הרוצה להטביען כליל, רחמנא ליצלן. ועכשיו, משקיבל עליו את ההנהגה, נדרש היה לנווט עולם שונה לגמרי. העולם שלאחר המלחמה נוצק לתוך כללים אחרים – עולם של דמוקרטיה וחירות כביכול, עולם של רווחה ושגשוג אישי. שש מיליון היהודים באמריקה היו בדרכם להתבוללות, וגם היהודים בכל שאר הגלובוס היו שבורים ונדכאים מהחורבן שלא היה כמותו בתולדות עם עולם, וביקשו רק מנוחה פיזית ונפשית לגופם ונפשם. היו אלו אתגרים חדשים לגמרי, אך הצלחתו השמיימית של הרבי הייתה ניכרת ביכולתו לנווט את העולם היהודי בזמן מלחמה ובזמן שלום.
עם ישראל בתקופה שלאחר השואה סבל מבלבול ואי-ודאות, אבל הרבי היה נחוש לבנות מחדש את הנשמה היהודית ולרומם את גאון יעקב. הרבי ידע, בלשון רבנו סעדיה גאון, ש"אין אומתנו אומה אלא בתורתה", ובלי נשמה לא יוכל הגוף להתקיים.
שמעתי משל נאה על כך מאת הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) זצ"ל. הוא אמר: לטייס המטיס את המטוס יש מטרה, הוא נוסע בכיוון מסוים, אך ייתכן שמישהו מבין הנוסעים עשוי שלא לאהוב את הכיוון אליו המטוס עושה את דרכו. מה הוא בוחר לעשות? כמו במעשה חלמאי הוא קם צועד במעבר הצר אחורה, לכיוון זנב המטוס… ברור לכל בר דעת כי בסופו של דבר כשהמטוס יגיע ליעדו, גם הנוסע המוחה יהיה במקום היעד. ההבדל היחיד הוא שבמקום לשבת במחלקה ראשונה ובקדמת המטוס, הוא יישב בזנבו. סוף-כל-סוף, הטייס מוביל את כל אשר עמו אל היעד שהוגדר מראש.
מבחינה הזו, אמר הרב עדין ע"ה, הרבי היה 'טייס' הדור, הנוטל עמו את כלל ישראל בטיסה שיעדה ארץ חפץ. גם אלו שהתנגדו לדרכו נעשו ברבות הימים, במודע או שלא במודע, חלק מהטיסה הזו. הרבי זכה בכישרון שמיימי להגדיר את מטרת הדור ולהעמיד בפנינו את הדרכים בהן נוכל להגשים את ייעודנו בתור עם ה' בדורנו רב התהפוכות הזה, וכל עם ישראל לשבטיו נעשו חלק מחזון זה.
חשוב לציין נקודה מעניינת: הרבי אמנם ניחן במיומנות לשמש כטייס הדור, כקברניט הספינה ומנהיג משכמו ומעלה, אך כפי שעולה מעיון באורחות חייו והנהגתו מראשית חייו – הוא לא ביקש ולא חיפש לעמוד בתפקידו זה. אמת, לפעמים קשה לאנשים להאמין בכך, אבל גם אני הקטן שגדלתי בשכונת קראון הייטס בברוקלין יכולתי להבחין בכך שהרבי כשלעצמו היה אישיות פרטית, צנועה ואישית עד מאוד. שנים רבות היה הולך רגלי לבדו מבית המדרש לביתו וחוזר חלילה, כאחד האדם. וכך למשל, באחד ממכתביו לחותנו הוא כותב בתוכן זה: אין לי הרבה חדשות לכתוב, כי רוב חיי מתרחשים בתוכי ולא בנעשה מחוצה לי. כל ימיו, הן קודם ההנהגה והן לאחריה, היה שקוע ראשו ורובו בתורה כשהוא עובד את קונו בחשאי.
הרבי היה צדיק נסתר אמיתי, ובשנת תש"ט – שנה אחת בלבד קודם ראשית הנהגתו את הציבור – במכתב שכתב לרבה של בני ברק, רבי יעקב לנדא זצ"ל, התבטא בפניו כי "אין לי חוש בעסקנות ציבורית". מטבעו, באמת, הרבי היה מופנם מאוד. הוא היה אוהב ישראל ומכבד את בריותיו של הקב"ה בצורה מעוררת השתאות, אבל לא היה 'איש חברתי' במובן שאנו משתמשים בו. הוא היה שקט, צנוע ומופנם. אלה שהכירוהו בשנותיו הצעירות סיפרו שכמעט לא היה מדבר ומתרועע עם המון העם, אלא יושב לעצמו ושוקד על תלמודו.
אלא שזו בדיוק הנקודה – המעבר של הרבי מהיותו אישיות פרטית להיותו מי שעומד בראש הנהגה ציבורית כה כבירה, היה דבר שהוא בחר לעשות מרצונו בעבודתו ויגיעתו, וזה ממש לא היה מטבעו שלו. הרבי גם התנגד במשך שנים שיצלמו אותו, זה היה ממש היפך טבעו. ניתן לומר שאט אט הואיל להסכים לכך, ולו בשל העובדה שראה בכך את פרנסתם של היהודים המצלמים אותו, ולבו הרחום לא היה יכול לעמוד מנגד.
עם זאת, תכף שהבין שהתפקיד שהוצב לו זו משימתו עלי אדמות וזה מה שהקב"ה רוצה ממנו – לא הייתה דרך חזרה. וכשהרבי עלה על המטוס של עם ישראל והתיישב בתא הטייס, עבורו היה יעד אחד בלבד: הגאולה על ידי משיח צדקנו, אליה כוונו כל פעולותיו בעולמנו זה.
הנסיעה במטוס אינה תמיד חלקה ונעימה, לפעמים נקלעים לכיסי אוויר וחלק מהאנשים מתלוננים על תלאות הדרך ועל תנאי הטיסה, וחלקם גם מגדילים לעשות והולכים לאחור כשהם ממאנים להיות שותפים בנעשה – ועדיין, גם הם חלק מהמסע וגם הם יגיעו אל היעד עם כולם, במוקדם או במאוחר מעט.
חושבני שבמובנים רבים, בנקודה זו התבטאה גדולתו ומנהיגותו של הרבי. הרבי קבע את משימת הדור – "לתקן עולם במלכות שד"י" – וכל אדם הושפע לחיוב ממנה. אין זה סוד שלא כל רעיונותיו של הרבי התקבלו תכף ומיד באהדה בכל שכבות הציבור, אבל במבט לאחור כעבור עשרות שנים – נדמה כי בסופו של דבר החזון של הרבי הגדיר את העולם היהודי כולו מחדש.
ושוב: ההשוואה לאברהם אבינו – עמודו של עולם – בלתי נמנעת.
אם מישהו ישאל: מה היה אברהם אבינו? מהי ההגדרה של תרומתו לעולם?
רוב האנשים יאמרו: אברהם הוא "ראש למאמינים", כדברי המדרש. כך גם ההיסטוריונים יגידו שהוא ייסד את המונותאיזם – האמונה בא-ל אחד. אבל זה לא מדויק. הרי גם לפניו היו אנשים שידעו את ה' כמו מתושלח, חנוך ונח. התקיימה אפילו ישיבה של שם ועבר. שניהם חיו לפני אברהם, הוא היה מצאצאיהם, ואלה היו צדיקים שלא רק האמינו בה', אלא גם הטיפו לזה ולימדו אחרים להאמין גם כן. אם כן, אברהם הוא לא מי שגילה את האמונה בה' אחד. במה הוא ייחודו אפוא? מה הפך דווקא אותו ליהודי הראשון?
התשובה היא כך, וגם רעיון זה שמעתי מאת הרב עדין אבן ישראל זצ"ל. אמנם גם לפני אברהם היו צדיקים שהאמינו בה' אחד, אבל הם כולם היו ספונים בחדרי חדרים. היו להם שטיבלאך קטנים, מרתפים אפלוליים שם היו עורכים סעודת מלווה מלכה קטנות, ניגנו ניגונים ולימדו את יסודות האמונה למספר מצומצם של תלמידים נבחרים שהיו מוכנים לחיות עם האמת.
מה היה הייחוד של אברהם? אומרת התורה עצמה: "ויקרא שם בשם ה' א־ל עולם", ואומרים חז"ל: "אל תיקרי 'ויקרא' אלא 'ויקריא' – מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב". אברהם נטל את היסוד של האמונה בה' והפנה אותו החוצה. הרמב"ם כותב בהלכות עבודה זרה פרק א, שאברהם אבינו היה הולך מעיר לעיר, מממלכה לממלכה, כשהוא מלמד, משכנע ומסביר לכל באי עולם את האמת שעולמנו נברא על ידי ה' אחד יחיד ומיוחד. ובמתק לשונו של הרמב"ם: "התחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם א־לוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד, והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה, עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר ויקרא שם בשם ה' א־ל עולם, וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה".
אברהם היה זה שהיה לו הביטחון להוציא את האמונה אל הרחוב ואל חוצות העולם ולהשפיע עליו לשנות את מהלכו הטבעי. אברהם הכיר בכך שלאמיתו של דבר, זה מה שהעולם רוצה ומשתוקק לו יותר מכל. אנשים צמאים לדיבורי אמונה, ומילותיו אכן באו עליהם כטללי תחי.
זה מה שהפך אותו לראש המאמינים.
הרבי היה זה שהבין מיד לאחר השואה האיומה שהיהדות אינה מסוגלת – וגם אינה צריכה – לנהל עוד מלחמת הגנה. יש לנו היכולת להפנות את היהדות החוצה ולצאת לרחוב, ולכבוש את העולם כולו תחת מלכות ה'. הרבי רומם את "גאון יעקב" של המוני יהודים שחוחים וכפופים, ונטע בהם את ההכרה שהייעוד שלהם להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש" לא נחלש בכהוא זה. הוא הגבר שהעניק לבני דור הנבוכים את העוצמה הפנימית לדעת כי "דבר אלקינו יקום לעולם", ושהיהדות יש לה בשורה שכל העולם משתוקק לשמוע אותה, מתחיל מעם ישראל עצמו.
לחיים לחיים.
בדרך זו נוכל להבין את סיפור הגמרא הידוע: "כינור היה תלוי למעלה ממיטתו של דוד, וכיוון שהגיע חצות לילה, בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו, מיד היה עומד ועוסק בתורה, עד שעלה עמוד השחר. כיון שעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמרו לו: אדוננו המלך עמך ישראל צריכין פרנסה. אמר להם: לכו והתפרנסו זה מזה. אמרו לו: אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחולייתו. אמר להם: לכו ופשטו ידיכם בגדוד. מיד יועצים באחיתופל, ונמלכין בסנהדרין, ושואלין באורים ותומים".
מה פשר הדברים? האומנם בכל לילה כך היה קורה אצל דוד? בכל לילה הכינור היה מנגן, דוד היה קם ולומד עד אור הבוקר, ועם עלות השחר היו נכנסים פרנסי הדור ואומרים: היהודים רעבים וצריכים פרנסה, ודוד היה אומר להם לצאת למלחמה? וכי בכל היום הייתה מלחמה חדשה?
ובכן, כיוון שאנו יודעים שהתורה מתפרשת בדרכים שונות ובנקודות מבט שונות – לפי דור דור ודורשי התורה שבו – יורשה לי לשתף מסר רלוונטי מסיפור זה המופיע בתורה שבעל פה, וברשותכם – בהקשר ליום ההילולא של הרבי.
דוד המלך, מלך ישראל ולבו, מנסה לישון. הוא מביט החוצה, ורואה כי העולם רק הולך ומחשיך יותר. אבל על מיטתו הוא חש ברוח צפונית, הרוח המגיעה מהאהבה הצפונה והמוסתרת בלב כל נשמה יהודית, והרוח מעוררת את ה"כנור": כנור הוא אותיות 'נר כ"ו'. כ"ו הוא בגימטריה שם ה', ונר מסמל את הנשמה, "נר ה' נשמת אדם". הרוח מעוררת את נשמת האדם, שהיא "שם ה' שמאיר לו כמו נר", כלשון הבן איש חי (בספרו בן יהוידע על מסכת ברכות). דוד רואה ושומע כי הנשמה של העם, נשמתו האלוקית של כל יהודי באשר הוא, מאירה גם בתוך החושך הזה.
כל העולם ישן, אבל דוד המלך שומע בעומק הלילה שהכינור מתנגן. אף על פי שזו רוח צפונית, ש"מצפון תפתח הרעה", הרי מעומק החושך הוא מרגיש בתנועה המניעה את נימי הכינור, נימי הנשמה הקיימת באדם, ומכוח עידוד זה הוא קם ממיטתו ומתחיל לעסוק בתורה כל הלילה.
בכל פעם שאני קורא את השורות הללו בגמרא, לבי מתמלא ברגשות עמוקים מזיכרונותיי האישיים. אני נזכר בלילות בהם הייתי נותר עד אור הבוקר, לפחות פעם בשבוע – ולעתים קרובות יותר מפעם בשבוע – לאחר שהרבי היה מסיים את ההתוועדויות הארוכות שלו בשבתות ובמועדים, וקבוצת 'חוזרים', אלו שהופקדו לעמול לזכור את כל דברי הרבי, היו נפגשים יחד כדי לשחזר את תוכן הדברים לאמיתתו ולהעלותם על הכתב. זכיתי להימנות בתקופה ההיא על קבוצה זו, וכך בליל מוצאי שבת קודש הייתי ער כל הלילה כדי לשחזר ולרשום את דברי הרבי בהתוועדות השבת.
בדרכי הביתה כדי לפרגן מעט תנומה לעפעפיי, בשעות של לפנות בוקר, היה הרחוב דומם, אבל בדרך קבע הייתי מפנה את ראשי אל עבר חלון חדרו של הרבי הצופה אל הרחוב הראשי, ורואה בו את האור דולק. חשתי ברורות כי כשהעולם ישן, יש אדם אחד – שגילו התקרב לתשעים שנה – שאינו מאפשר לעצמו תנומה. כמה פעמים ראיתי כיצד האור כבה, וחשבתי לעצמי בסיפוק: סוף סוף הרבי ינוח מעט… אך כעבור עשרים דקות-חצי שעה האור כבר נדלק שוב. הרבי לא יכול היה לישון, כי הוא שמע את הכינור של עם ישראל משתוקק להתנגן.
איך ממשיך הסיפור בגמרא? עם בוקר נפתחת הדלת ומנהיגי ישראל נכנסים לדוד ואומרים לו: עם ישראל זקוק לפרנסה. זו לא רק שאלה של פרנסה מבחינה חומרית – שיש לשקם את חייהם של המוני עמך ישראל, שרידי אש – אלא זו שאלה של פרנסה רוחנית. הרי "ותורתך בתוך מעי", התורה היא לחמו של העם. העם היהודי ברחבי העולם כולו נזקק להשראה וחיזוק החיוניים לו. מי יתן לו את אלו?
אומר דוד המלך: "לכו והתפרנסו זה מזה". זהו כוחה של הקהילה, זה כוחן של הידידות והאחווה. כל אדם מסוגל להשפיע לרעהו, וכל אחד מקבל מחברו. כולם בחזקת נותנים וכולם בחזקת מקבלים. לך יש משהו לתת לי, ולי יש משהו לתת לך.
ברם, מסתבר שזה לא מספיק, "אין הקומץ משביע את הארי" אומרים חכמי ישראל לדוד המלך. מה עלינו לעשות?
והתשובה שטבע דוד המלך, ואותה הפך הרבי עם עלותו על כס ההנהגה בשנת תש"י – ומאז ועד עתה – לכוח מניע ופעיל, היא בת ארבע מילים: "לכו ופשטו ידיכם בגדוד". צא מעצמך, מן המסגרת הטבעית, ולך לך החוצה, מעבר לגבולותיך – אל מה שאתה עשוי לחשוב שהוא שטח אויב – והכרז שם מלחמה של קודש נגד הבלי העולם הזה, וכבוש את שטחי העולם כולו והקדישם לה', לתורתו ומצוותיה. עליך לחלץ ולגלות את כל הניצוצות הקדושים הקיימים בכל אדם, בכל סביבה ובכל מציאות על פני הארץ.
הרבי לימד שאף אחד לא יכול לומר שהוא פטור או אינו מסוגל לעבודה הזו. כי לכל לאדם יש השפעה, לאחד כישרון בכתיבה, לשני בדיבור, לשלישי יש לב חם, ולרביעי יש ידיים ברוכות. כל אחד יכול להשפיע, וכולם יכולים להצית ניצוצות, לחבק נשמות ולקרב יהודים לאביהם שבשמיים.
חברים, אין הכוונה דווקא להתפשטות והתפזרות גיאוגרפית. הקריאה של דוד המלך פונה ומבקשת לצאת מאזור הנוחות שלי, להביט לתוך עיניו של יהודי אחר ולשאול אותו: מה אוכל לעשות למענך היום? לפנות לנער מאותגר, לדרוש בשלומו ולהעניק לו תשומת לב אמיתית. זו קריאה להורה או למחנך לגשת אל הילד ולומר לו: אני אוהב אותך ללא תנאים.
"לכו ופשטו ידיכם בגדוד" פירושו: לך ומצא ניצוצות קדושה בכל מקום.
החסיד הרב יעקב יהודה הכט סיפר פעם מה ששמע מיהודי בעל מאפייה בברוקלין, אוד מוצל מאש, על ימי המלחמה הארורה.
"הוסענו על ידי הגרמנים מהגטאות למחנות ברכבת של קרונות בקר. היה זה חורף אירופאי קפוא, ואני הייתי בחור צעיר. לידי, על קרקעית הקרון היה מוטל יהודי מבוגר שרעד מקור. הרכבת נסעה לאורך כל הלילה, והלה פנה אלי ואמר לי: אני עומד לקפוא למוות, אנא שפשף אותי כדי שחום גופי יעלה… אני לא שואל שאלות, אני מחבק אותו ומשפשף את גופו. נו, כמה זמן כבר אדם יכול לשפשף מישהו? זרועי הייתה מותשת ועצרתי, אבל דקה לאחר מכן הוא פנה אלי שוב בתחינה: אל תעצור, אנא המשך. ואני ממשיך וממשיך ככל יכולתי. עייפותי גברה, שמורות עיניי נעצמו מאליהן, כל גופי כואב ואני כמעט מתייאש מהיהודי שלצדי, אבל לא יכולתי לעמוד בהפצרותיו. במשך לילה שלם הוא גרם לי לשפשף את גופו לבל יקפא למוות.
"כשהשמש זרחה וקרני האור נכנסו לקרון הבקר, הבטתי סביבי וראיתי לחרדתי כי מתוך כל הנוסעים בקרון – שני אנשים בלבד שרדו את הלילה, אני ושכני. הוא שרד כי מישהו אחר חיכך את גופו כל הלילה, ואני שרדתי כי שפשפתי מישהו אחר כל הלילה. הוא שרד כי מישהו דאג לשמור על חומו, ואני שרדתי כי הענקתי חמימות לזולתי…".
ולענייננו נאמר: אתה רוצה השראה אמיתית? אתה רוצה להתחמם? אין לך ברירה כי אם לחמם אחרים. צא החוצה וקח עמך ממעיינות התורה וממשמניה של היהדות והחסידות, ופעל להתפשטותם על פני חוצות – "אל תיקרי ויקרא אלא ויקריא".
אבל, חברים יקרים, זה זה קל בכלל להישאר חם ומלא השראה תמיד. כשנתקלים בחושך סמיך, בכאב עמוק ובמבוכה נפשית, המשימה להיות ממוקד ונחוש להביא אור של גאולה קשה שבעתיים.
כאן באים לעזרתנו שלושת השלבים בשאלת עצה מסיפור הגמרא: "יועצים באחיתופל, ונמלכין בסנהדרין, ושואלין באורים ותומים".
אחיתופל הוא חכם הדור. "וַעֲצַת אֲחִיתֹפֶל אֲשֶׁר יָעַץ בַּיָּמִים הָהֵם כַּאֲשֶׁר יִשְׁאַל אִישׁ בִּדְבַר הָאֱ־לֹהִים כֵּן כָּל עֲצַת אֲחִיתֹפֶל גַּם לְדָוִד גַּם לְאַבְשָׁלֹם". כאשר אתה רוצה להשפיע על אחרים, אתה צריך להיות כאחיתופל – להיות חכם לב ורגיש לזולת ולתנאי המקום אליו אתה הולך. לכל מקום יש המאפיינים והגינונים המיוחדים לו, ואי לכך עליך להשתמש במאזני השכל והלב כדי שמלאכתך תצליח ותתקבל על לב השומעים ולא תרחיק אותך מהם. אחיתופל מסמל את שיא השכל האנושי, והדבר רומז על הצורך להשתמש בחכמה וברגש כדי לחדור לכל מקום בהתאם לתכונתו המיוחדת, ובסגנון חז"ל "אזלת לקרתא הלך בנימוסיה".
יחד עם זאת מגיע השלב השני: הסנהדרין, הם המייצגים הנאמנים של חכמת התורה והוראותיה. לא יוצאים למלחמה סתם כך וללא הכנה והיערכות נכונה, עליך לדעת הדק היטב מה אומר השולחן ערוך ביחס לכל ענין וענין, מה מותר ומה אסור, איזה ניצוצות אפשר להעלות ולקדש ואיזה יש להרחיק ולדחות עד ביאת המשיח. תלמידיו של הרבי ידעו ויודעים שבלי שולחן-ערוך לא זזים. יסוד היסודות במלאכת הפצת היהדות הוא הדקדוק בענייני הלכה.
והשלב השלישי – ייעוץ באורים ותומים. יש לגשת אל הכוהן והשופט אשר יהיה בימים ההם, אלה "ראשי אלפי ישראל" שבכל דור ודור. לך אל הצדיק, רועה ישראל, או אל ספריו וכתביו, שהוא ידריכך כיצד תלך למישרין ויברכך שחפץ ה' בידך יצליח.
הרבי הוסיף למילון המושגים שלנו המון מילים ומושגים חדשים. אחד מהם הוא הערך של 'אחדות ישראל' במלוא מובן המילה וערבות מוחלטת בין איש לרעהו. תמיד מפעימה אותי העובדה שהרבי היה שולח 'מכתב כללי' פעמיים בשנה – לפני ראש השנה ולפני חג הפסח – ובו מסר מיוחד ואקטואלי מתכני החג, ואתם יודעים למי הוא ייעד את המכתב? "לכל בני ובנות ישראל בכל מקום שהם, ה' עליהם יחיו". הרבי ניסח מסר וכיוון אותו אל כל יהודי, כמשה בדורו.
הרבי הסביר לכל תלמידיו ושומעי לקחו: אל תסתכל על עצמך כאדם מבודד, וכמי שדואג לקהילה או למשפחה שלך בלבד. כל יהודי וכל יחיד אחראי וקשור לכל יהודי אחר בעולם כולו. בעיני הרבי, כשכל יהודי הוא חלק מהקהילה שלו, הרי שאם אין מקווה בקאבול שבאפגניסטן ראה בכך הרבי את אחריותו. ואם לא הייתה שחיטה כשרה בהודו, הרבי הרגיש שמחובתו לדאוג לכך. ואם היה יהודי בסידני שבאוסטרליה שנזקק למצות לפסח, הרבי עשה מה שעשה כדי למלא את חסרונו.
הרבי לא גרס את דבריו של קין, "השומר אחי אנכי?!" עבור הרבי, המוטו היו דברי יוסף הצדיק: "את אחיי אנכי מבקש". וכמו שהיה מצטט לרוב את דברי הבעש"ט על מאמר חז"ל "כל ישראל ערבים זה בזה" – ערֵבים הן מלשון ערֵב הצריך לשלם את ההלוואה, וכך ביכולתו ומחובתו של כל יהודי לערוב ולקחת אחריות בעד חברו; כמו כן, ערבים פירושו גם מעורבים ומאוחדים יחד; וגם ערבים – פירושו גם ערב לחיך, כל יהודי הוא מתוק לחברו.
הרב משה גרילק ע"ה, העורך הותיק של עיתון 'משפחה', כתב פעם סיפור נפלא שחווה בעצמו.
בשעתו, כששימש בתפקיד חינוכי בברזיל למשך כמה שנים, היו בעיר המדוברת שני בתי ספר יהודיים, וכל אחד מהם היה קטן דיו כדי להיאבק כלכלית על קיומו. אי לכך, נפגשו הנהלות שני המוסדות והחליטו כי למרות הבדלי ההשקפות והשוני ביניהם, משתלם כלכלית יותר לאחד את בתי הספר.
באחד משני בתי הספר היה מנהל חסיד חב"ד, שליחו של הרבי, וההנהלות הציעו שהוא יהיה המנהל של המוסד החדש והממוזג. ברם, הלה, אף שאכן היה מוכר כפדגוג ומחנך גדול, השיב שכחסיד של הרבי לא ירים את ידו ורגלו ללא ברכתו, והוא שלח אפוא מכתב לניו יורק בו סיפר לרבי על הנושא. תשובת הרבי שהגיעה, הייתה מפתיעה. הרבי השיב כי אין זה רעיון טוב שבתי הספר יתאחדו, והם חייבים להישאר נפרדים. המנהל חזר אל הממונים עליו ואמר: אני מצטער, אבל הרבי לא חושב שהמיזוג הוא רעיון טוב ואינני יכול לקחת חלק בכך. אם אתם רוצים לפטר אותי מתפקידי – אבין לרוחכם.
למעשה, הם כל כך אהבו את המנהל הזה, ולכן שני בתי הספר נשארו פתוחים.
שנה לאחר מכן הגיע המנהל לניו יורק ונכנס אל הרבי ל'יחידות'. הוא שיתף את הרבי בכך שאנשי הקהילה לא אהבו את התשובה, והדבר גרם לכולם לחוסר הבנה כלפיו. והוא שאל: מה הוא יכול להגיד להם ולנמק את הצעד שעשה?
תוכן התשובה שהרבי אמר לו הוא, שחלק מהטבע של אימהות יהודיות טובות זה שהן רוצות את החינוך הכי טוב עבור ילדיהן. לעתים תכופות, האימהות מתלוננות על בתי הספר: המורה לא טוב. המנהל לא טוב. הממלא מקום לא טוב, הילדים האחרים בכיתה לא טובים וכו' וכו'. אבל – אמר הרבי – בקהילה כמו ברזיל, אם יש ילד באחד מבתי הספר והאמא לא מרוצה מהיותו שם, מה היא יכולה לעשות? היא תוציא את הילד או הילדה מבית הספר האחד ותכניס אותו לבית הספר היהודי השני. אבל מה קורה אם אין בית ספר יהודי אחר? היא תוציא אותו מבית הספר ותכניס אותו לבית הספר הציבורי הגוי, והילד או הילדה יימנעו מחינוך יהודי! לכן בקהילה כמו ברזיל מוכרחים להיות שני בתי ספר יהודיים!…
על זה הוא לא חשב, הודה המנהל. ואכן, כשחזר לברזיל שיתף את הסיפור עם מועצות המנהלים של שני בתי הספר, וכולם התפעלו ואמרו: כך חושב מנהיג יהודי…
כשהתחילה מגפת הקורונה, לא הייתי על קברו של הרבי במשך כמה חודשים רצופים. הפעם הראשונה בה נסעתי לשם הייתה בערב ראש חודש תמוז, לכבוד יום ההילולא וגם לכבוד יום הולדתי. הלכתי עם בני משפחתי, העליתי על הכתב באריכות את הנעשה איתי בחודשים האחרונים וחתמתי בבקשת ברכה להצלחה.
מי שהיה על קברו של הרבי, ברובע קווינס בניו יורק, ודאי זוכר שבחדר הכניסה למתחם ניתן לצפות בתיעודי וידאו מהרבי, משיחותיו התורניות ופגישותיו עם אנשים שונים כשהוא מאציל מברכותיו. נעמדתי לתומי, וצפיתי בסיומה של התוועדות – אחת מני רבות – בבית מדרשו, אז כפי המנהג היו עוברים לפניו שורת אברכים ותלמידים שהרבי היה נותן להם אגודות של שטרות דולרים כדי לחלקם בין המשתתפים בהתוועדות ולזכות אותם במצוות הצדקה, שהרבי עורר כה רבות על קיומה.
מה היה המשותף בין האברכים ותלמידי הישיבה שעברו במסגרת זו לפני הרבי – הם היו נקראים 'טנקיסטים'. צעירים ומבוגרים שהיו נוסעים ב'טנקי המצוות' המפורסמים ברחובות ניו יורק ובמקומות אחרים, על מנת לפגוש יהודים ולזכות אותם במצוות תפילין ועוד, במסגרת 'מבצעי המצוות' עליהם הכריז הרבי. אלפי-אלפים של יהודים החלו את דרכם חזרה לחיק היהדות דרך אותם מפגשים אקראיים ברחובות הערים עם הטנקיסטים הללו.
כך אני עומד וצופה בעוברים לפני הרבי, כשפתאום נרעשתי כולי: הנה אני מופיע כתלמיד ישיבה צעיר ועובר על פניו של הרבי בדרכי לקבל כחבריי שטרות של דולר לצדקה. כנראה מפני שהייתי צעיר למראה, הרבי עצר אותי ושאל: האם גם אתה טנקיסט? השבתי בחיוב, והרבי הושיט גם לי אגודת שטרות.
נו, חברים, תגידו בכנות: כמה סיכויים ישנם שבדיוק כשאבוא אל מקום מנוחתו של הרבי, שם ביקשתי ברכה להצלחה בכל מעשיי, אגלה את עצמי עובר לפניו כשהרבי שואל אותי: האם אתה הולך בשליחותי?
זה באמת היה רגע פלא-פלאים. הרגשתי במוחשיות רבה כיצד נשמת הצדיק אינה מסתלקת מצאן מרעיתו, ו"מה להלן עומד ומשמש – אף כאן". תורתו של הרבי והוראותיו בהנהגת הדור שרירות וקיימות כמאז ומקדם, ואדרבה נראה כי הן הולכות ונעשות משמעותיות יותר מיום ליום. ובמקרה שלי, מהדהדת בי תמיד השאלה: האם אתה טנקיסט?
תגובה אחת
וואו , איזו כתבה יפה ומרגשת.
יישר כוח!