לחיים לחיים.
מעשה בשני חברים בלב ונפש שהיו נפגשים על בסיס שבועי בבית מזיגה שקט, מזמינים שתי כוסות יין שרף ואומרים יחד 'לחיים'. הם היו שותים את הכוסות עד גמירא, משוחחים זה עם זה באהבה ובפתיחות, ורק בחלוף זמן רב היו נפרדים איש מרעהו בחום ובידידות – עד למפגש בשבוע הבא כמובן…
ויהי היום, והנה בעל בית המזיגה רואה שהאחד נכנס לבית המזיגה מבלי שיתלווה אליו חברו. בחשש מה הוא שאל: 'אמור לי, למה חברך לא הגיע איתך היום?' 'אה', נאנח האיש אנחה המשברת חצי גופו של אדם; 'לפני כמה ימים הוא נלקח לבית עולמו. ככה… בפתע פתאום'. לאחר רגע של אתנחתא הוא שיתף ביגונו ואמר בפנים מכורכמות: 'זה ממש שבר את ליבי'.
'בכל מקרה', אמר האיש שכמו ניסה להסיח את דעתו מאבלו ולשנות את כיוון השיחה, 'הבא לי שתי כוסות, כרגיל'. 'שתיים?' שאל המוזג, 'הרי כעת אתה כאן לבד'…
'אז מה' הגיב האיש, 'אנחנו עדיין יכולים לשוחח זה עם זה כמקודם. נשב כמנהגנו על כוסות יי"ש ונדבר במחשבה'.
כך עברו כמה חודשים, שתי כוסות עשו את דרכן מדי שבוע מהדלפק אל השולחן הקבוע. אלא שיום אחד נכנס מיודענו וביקש כוס אחת בלבד. 'מה קרה?' שאל המוזג, 'האם כבר אינכם שותים יחד ומשוחחים זה עם זה במחשבה?…'
'מה פתאום!' דחה האיש על הסף את המחשבה הפרועה. 'פשוט החלטתי לאחרונה שאני מפסיק לשתות אלכוהול, אז אני מזמין אחת בלבד – כי היום אשתה רק בשבילו'…
בפרשת קדושים מצווה התורה: "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך – אני ה'". וכולם שואלים: סליחה, איך אפשר לצוות את האדם על אהבת האחר כאהבתו את עצמו? הרי מטבעו "האדם קרוב אצל עצמו" ומלא באהבה עצמית; האם זה אפשרי שיתעלה מעל לאהבתו העצמית ולאגוצנטריות הבסיסית ויאהב את רעהו כמוהו ממש?!
תעשיין הרכב האמריקאי הנרי פורד, היה ממשכללי שיטת 'הסרט הנע' שבה כל מחלקה במפעל ייצור המכוניות מכניסה רכיבים ספציפיים למכונית, ואחריה הוא ממשיך למחלקה אחרת שמוסיפה גם היא חלקים בודדים שעליהם היא אמונה, עד שככלות הסבב ישנו רכב מוגמר ומוכן לנסיעה. באופן זה, שבו כל אחד מוסיף למכונית חלקים אחדים ואיננו בונה את כולה, הצליח פורד להגדיל את יכולת הייצור של מפעלו עשרות מונים.
שיטת 'הסרט הנע' ממחישה היטב את חשיבותו של כל פועל ופועל, על אף שתפקידו מסתכם בחלקים אחדים בלבד מהרכב כולו. מספיק שפועל אחד יתרשל במלאכתו ולא יבצע את חלקו, כדי שהרכב לא יוכל לעלות על הכביש.
ניתן לראות בזה משל לעם ישראל: לכל אחד ואחד מאיתנו יש תפקיד ייחודי לו שעליו לבצע כדי שמפעלו האדיר של הקב"ה יגשים את מטרתו וייעודו: 'לעשות לו יתברך דירה בתחתונים'. וכשם שפאזל בן אלפי חלקים איננו מושלם אפילו בחסרונו של חלק אחד, כך ויותר מכך הפאזל של עם ישראל איננו יכול להגיע אל שלמותו בהיעדרו של יהודי, אפילו יהודי בודד.
בכל יום בתפילתנו אנו מבקשים: "ותן חלקנו בתורתך". תן וסייע בידינו לגלות את החלק המיוחד אך לנו בתורתך! עזור לנו להגשים את ייעודנו ושליחותנו במשימה הכללית של עם ישראל כולו!
לא פלא, אפוא, שרק עמידתם בצוותא חדא של כל ישראל "נגד ההר", היא שאפשרה את מסירת התורה לישראל. כשם שספר תורה חייב להיכתב בלא חיסור וגריעה, ואפילו חסרה בו אות אחת – פסול הוא לקריאה, כך רק כשישנם כל "ישראל" – ראשי תיבות: יש שישים ריבוא אותיות לתורה – ניתן לקבל את התורה ולהאיר איתה את העולם כולו.
יתירה מזו: לא רק שהבאתם בברית של כל ישראל שבאותו הדור הייתה הכרחית כדי לקבל את התורה, אלא גם הנשמות שעתידות היו לרדת לעולם כעבור דורות – גם הן הושבעו ובאו בברית במתן תורה, וכדברי הכתוב שהברית היא עם "אשר ישנו פה עמנו עומד היום… ואת אשר איננו פה".
יש בעירנו אנטוורפן איש עסקים מצליח שבכל יום, באמצע העבודה, עוזב הכל ויושב ושוקד על התורה במשך שעות. פעם הוא שיתף אותי בסיפור חייו המרגש. הוריו, יהודים מאמינים ויראי ה', עברו את השואה, ואחריה היגרו לארצות הברית והתחילו חיים חדשים. כשהבחור שלנו בגר ויצא לעולם, הלך ללמוד באוניברסיטה נחשבת משפטים ועשה חיל בלימודיו, אלא שבד בבד החל נוהה אחרי הרחוב האמריקאי, תפיסותיו ותאוותיו…
בהזדמנות כלשהי הוא פתח את הנושא עם אביו והעלה בפניו את מחשבותיו ולבטיו לגבי המשך דרכו כיהודי שומר מצוות. מהסאב־טקסט של דבריו עלתה שאלה אחת: האם אני אמור לראות עצמי מחויב לדרך היהדות שבה חינכו אותי הוריי ושבה חונכו גם הם?…
אבא שלי אמר לי כך, סיפר האיש: אתה בוודאי מכיר את 'מרוץ השליחים', שבו על כל שחקן להעביר את המקל לשחקן הבא, על מנת שיצליחו להשלים את משימתם ולנצח. לעם ישראל יש 'מרוץ שליחים' משלו. על כל דור ודור מוטל צו אלוקי להעביר את הלפיד ולהצית את גחלת היהדות במלוא עוצמתה בדור הבא. וכך, דור אחרי דור, מאב לבן ומבן לנכד, עוברת מסורת ישראל, לא פעם תוך מסירות נפש כפשוטה.
אני – המשיך האבא – אינני מוצא את עצמי "חכם" מספיק בשביל להחליט לעצור ולקטוע את הרציפות המופלאה הזו, הנמשכת כבר אלפי שנים. אינני מספיק "נבון" בשביל לקחת על כתפיי החלטה כה דרמטית, החלטה שתגדע את מה שהיה כה חשוב עבור אבותיי ואבות אבותיי. איני מספיק חכם בשביל להכריז שאני חכם יותר מכולם…
איש העסקים סיים את סיפורו ואמר לי בהתרגשות: הדברים של אבי באותה שיחה בימי לימודיי באוניברסיטה, מלווים אותי ומנחים את דרכי מאז ועד היום. המילים שלו שיצאו מן הלב, נכנסו אל הלב.
דבריו המדויקים והנוגעים־ללב של האבא, שעל כל אחד מאיתנו לקבל מהדור המבוגר ממנו את המורשת הנצחית של עם ישראל, ולהשכיל להעבירה בבוא העת לדור העתיד, מתאימים לדברי רבי ישמעאל בפרקי אבות – "הווי קל לראש ונוח לתשחורת": עלינו להיות פתוחים ו"קלים" לקבל מ"הראש", מאלה שגדולים מאתנו בגילם, בחוכמתם ובניסיונם. ולצד זאת, על כל אחד להיות "נוח לתשחורת" – לחשוב כיצד יוכל להאהיב את דרך ישראל סבא על הדור הצעיר, על 'בני התשחורת' שעוד לא הלבין שערם. כן, עלינו להשקיע מאמצים להעביר את הלפיד לאותו דור שבעינינו נראה לפעמים כמפונק ומרדן, אם נזכור שבהם ורק בהם תלוי עתיד עמנו, ומשכך ראויים הם לקצת קרדיט ואמון…
מובא בספרים הקדושים שרבי ישמעאל היה גלגול מנשמת יוסף הצדיק, ובזוכרו כביכול את הסבל שסבל בגלגולו הקודם משנאת אחיו וקנאתם בו, ביקש רבי ישמעאל בדבריו להציע דרך זהב שתמנע את הישנות הדבר ותרבה אהבה בין הבריות.
בשביל קשר איתן בינינו, לימד רבי ישמעאל, חייבת להתקיים ביננו אינטראקציה מפרה ומעילה שמביאה בכנפיה ברכה לכל הצדדים. כלומר, קשר של קיימא מצריך הן קבלה מהזולת והן השפעה אליו. קשר טוב הוא כזה שכל הצדדים בו יוצאים נשכרים. אל תחששו לקבל מהאחר את מה שיש לו לתת עבורכם, זה בשום אופן לא יקטין אתכם. "היו קלים לראש" – קבלו מהאחר ותיהנו מאיכויותיו. ומן הצד השני, אל תחסכו ממנו את הטוב שלכם! בנקודה שבה הוא 'בן תשחורת' ביחס אליכם ויכול ללמוד ולהחכים מכם – היו נוחים לתשחורת. וכאשר תתנו לאחרים ותיהנו גם אתם מהם, ללא ספק תחושו קשורים זה לזה בקשר של קיימא ותשמחו בחברותכם.
על פי האמור נבין גם את הסיפא שבהוראת רבי ישמעאל: "הווי מקבל כל אדם בשמחה", ואת ההבדל בינה להוראת שמאי – גם היא בפרקי אבות – "הווי מקבל כל אדם בסבר פנים יפות".
לקבל מישהו "בסבר פנים יפות" זה לתת לו את התחושה שנעים לנו לראותו ולשמוע את קולו. זו תחושה שנותנת המון! כשכך אנו מקבלים את פניו, הוא מרגיש רצוי ומקבל ביטחון. אבל עדיין יש מרחק גדול בין "סבר פנים יפות" לקבלתו "בשמחה".
שמחה היא מעבר לרוגע וסבר פנים. השמחה נוצרת כשאנו מקבלים משהו חדש, משהו שמוסיף בנו ונותן לנו. לכן כשאנחנו מקבלים מישהו בשמחה, אנחנו מעצימים אותו ומעבירים לתת־מודע שלו מסר: המפגש אתך מוסיף לי! הוא לא רק נעים לי, אלא ממש מהנה ומשמח אותי. לפניך היה לי איזשהו 'חסר', ואתה מילאת אותו בעצם נוכחותך. וכך מושרשת בו ההכרה – יש לי מה לתת!
מובן, אם כן, כיצד הסיפא של דברי רבי ישמעאל נובעת מהרישא. אם אתה רוצה ליצור את התנאים הדרושים לקשר שבו הן אתה והן חברך יוצאים נשכרים ממנו ולשניכם שני כובעים – משפיע ומקבל – "הווי מקבל כל אדם בשמחה". אם כך תנהג, אתה תגלה בו את הרצון לתת לך ותיתן לו את הביטחון ביכולתו לעשות את זה. כשהוא יראה שאתה שמח לראותו, הוא יבין – במודע או שלא במודע – שיש בו משהו שמוסיף לך, עד כדי שמחה. ואז אכן תקבל ממנו ותעניק לו, והקשר ביניכם ילך ויתחזק.
כעת נשוב אל ציווי התורה – "ואהבת לרעך כמוך". והשאלה נשאלת: "ואהבת" – מילא; אבל "כמוך"?! זו לא גוזמה חלילה?
והתשובה היא: כל עוד מבטנו על עצמנו הוא דרך המשקפיים של הגוף, אכן מן הנמנע שנגיע לאהבת האחר במידה בה אנו אוהבים את עצמנו. הרי הגוף שלי איננו הגוף שלו, ומה טבעי יותר מכך שאוהב את גופי ובשרי למעלה משאוהב את זה של רעי?
הגוף מסתכל על העולם מנקודת מבט אגואיסטית, נהנתנית ותועלתנית. אם החבר מספק לי צורך כלשהו – אהבה/הקשבה/כסף/עניין/הומור וכן הלאה, הרי שאוהב אותו. אם הוא יחדל מלספק אותו, אחדל אף אני מלאהוב אותו. זוהי "אהבה התלויה בדבר". אם נחדד, הרי שמלבד ש"אהבה התלויה בדבר" עלולה בקלות להתפוגג שכן "כאשר בטל דבר – בטלה אהבה", הרי שגם כשהאהבה עודנה קיימת, גם אז היא אהבה חיצונית בלבד. אני בעצם אוהב את הסיפוק, לא את האדם שמספק אותו.
אהבה אמיתית, לעומת זאת, היא אהבה שמצד הנשמה. כל הנשמות היו מאוחדות תחת כיסא הכבוד וגם כאן למטה הן מצד עצמן מאוחדות במשימתן ובשליחותן. כאשר אני רואה בעצמי קודם כל נשמה, אוטומטית אני אוהב את השני כאהבתי את עצמי, שהרי נשמתו מחוברת ומאוחדת עם נשמתי שלי. יש לנו שליחות חיים משותפת. נשמתנו האלוקית איננה יצור אנוכי ואגואיסטי, אלא כזו שכל חפצה ותשוקתה הם לעשות את רצון ה' ולגרום נחת רוח למעלה. אם כן, לא ייפלא שבמשקפיים שלה יש אהבה אין סופית לנשמה שנייה.
וזהו גם ההסבר להוספת התורה "אני ה'" בהמשך לציווי על "ואהבת לרעך כמוך". רק מצד ה"אני ה'" שבכל אחד מאיתנו, מצד ה'חלק אלו־ה' שבנו, תיתכן אהבת רענו כאהבת עצמנו.
לחיים, לחיים ולברכה! "ואהבת לרעך כמוך" – זה קל? לא בטוח, אבל בטוח אפשרי. אחרי הכל, זה עניין של משקפיים.
