חודש טוב ומבורך! לחיים לחיים! משנכנס אדר מרבין בשמחה!
בהרבה ספרי חסידות כתוב שהשם 'אדר' הוא נוטריקון של 'א' דר' – אלופו של עולם דר בתוכנו בחודש אדר! בעבר רעיונות כאלו היו מקוממים אותי, שהרי שמו של חודש אדר, כמו שאר שמות חודשי השנה, הגיע אלינו מבבל אליה גלינו בחורבן בית ראשון. חוץ מזה, רק בחודש אדר הקב"ה שוכן בעם ישראל? האם בחודשים אחרים הוא משרה שכינתו עלינו בצורה פחותה? אלו שאלות שאסור לשאול בעולם החסידות… אבל בכל זאת כדאי לשאול אותן, כי אם עמלים עליהן בסוף מקבלים תשובה, שמניחה את הדעת ודרה בתוכנו.
ר' אברום שפירא זצ"ל נהג לומר שהפוסק הגדול והנאמן ביותר הוא 'כלל ישראל', ואם כל עם ישראל נוהג במנהג מסוים בוודאי יש לו שורש. על פי דבריו ניתן לומר, שכשעלו ישראל מבבל הרגיש אותו הדור בהרגשתו הפנימית שיש לשמות החודשים הללו משמעות גדולה יותר מאשר עצם השמות הבבליים. כנראה ישבה ועדת השמות הממשלתית שמינתה כנסת הגדולה באותם ימים, והם החליטו אלו שמות להכניס ללוח השנה היהודי ואלו לא. לדוגמה, חודש ניסן ניכר בניסים רבים; התרגום הארמי למילה 'לתוּר', לחפש, היא 'אלול', ובחודש אלול אנו מחפשים את עצמנו, מחפשים אחר המעשים שלנו – זהו חודש של חיפוש. כך גם בחודש אדר, יש בו משמעות נוספת המסתתרת מאחורי שמו, ולכן אימצו ודרשו את המהות של השם שלו.
אם כן, הבנו מדוע דורשים את שמות החודשים הבבליים, אך עדיין לא הסברנו מדוע הקב"ה דר בעולם הזה ובעם ישראל בפרט בחודש אדר יותר מאשר בחודשים אחרים?
ניתן להבין זאת על ידי התבוננות במהות חודשי השנה בכלל. החודשים אינם חלוקה טכנית של מעגל השנה, אלא מעין 'קורס' שנתי המחולק ל-12 יחידות… ספר יצירה מקביל את חודשי השנה ל-12 מידות וחושים בנפש האדם. בנוסף, לכל חודש יש גם שבט משבטי ישראל שמתאים לו וגם אות מיוחדת לאותו חודש. האריז"ל, ובהמשך גם רבים מגדולי החסידות, הסבירו מה עניינו של כל חודש ואת העבודה האישית שמתאימה לו. לכל חודש יש העבודה הפנימית המתאימה לו, בהתאם למידה ולחוש, לשבט ולאות השייכים לו, שמהות כולם מרכיבה ומאפיינת את עניינו של החודש.
לדוגמה, החוש של חודש שבט הוא חוש האכילה. בוודאי אין הכוונה שבמשך כל החודש צריך רק לאכול… חוש האכילה דורש בירור ועבודה פנימית במיוחד בדור השפע שלנו, שהרי הרבה פעמים אנחנו לא מצליחים לעמוד בפיתויים שחברות המזון מציעות לנו. ה'אהלי יעקב' זי"ע, הרבי מהוסיאטין, כינה את האישיות המתוקנת בשם 'בעל מידות', והסביר שאדם ששולט במידותיו הוא הבעלים של המידות ולא המידות בעלות עליו. אדם כזה יודע ומצליח לכוון את המידות שלו בצורה הנכונה ולאזן את השליטה בהן, לעומת מצב לא מתוקן שבו האדם שבוי בידי אחת המידות ולא מסוגל להגיב נכון למציאות. אדם שאינו מבורר במידת הכעס שבוערת בו, לא מסוגל להבליג גם כשהדבר רצוי ונכון. וכן להפך, אם מידת הרחמנות שולטת באדם, הוא יהיה רכרוכי מדי ולא ידע להשתמש במידת העזות כשהיא נצרכת.
ה'קורס' השנתי שחודשי השנה מעבירים אותנו נועד לתקן כל מידה ומידה בעונתה בעזרת המסורת והעצות שהנחילו לנו גדולי החסידות ופנימיות התורה. חודש אדר הוא החודש האחרון של השנה, והוא למעשה חותם את העבודה השנתית של תיקון ובירור המידות. זו הסיבה שהקב"ה יותר דר ונוכח בעולם הזה דווקא בחודש אדר. ריבונו של עולם איננו יכול לדור בקרב אנשים שמידותיהם אינן מתוקנות, כפי הלשון המפורשת על אדם בעל גאווה: "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת". אבל לאחר עבודה פנימית מאומצת של שנה שלימה האדם התעלה והזדכך, גם אם התיקון עוד לא הושלם לגמרי, ובסופה של שנה כזו הקב"ה שמח בכלי הנאה שנוצר כאן ומוכן לדור בכפיפה אחת עם אותו יהודי, בפנימיותו ממש.
מהי העבודה המיוחדת לחודש אדר החותם את התהליך הגדול הזה? החוש של חודש אדר הוא חוש השחוק והאות השייכת לו היא האות ק, שבצורת קריאתה וכתיבתה מזכירה את המילה קוֹף. ובאמת מה יותר מתאים לחודש אדר מקוף המחקה אחרים…
אבל צריך לשאול: לכאורה, היהדות היא דבר רציני, ומה עניינם של השחוק והשטות בעבודת ה'? כיצד הם עוזרים לנו להיות דירה ומעון לקב"ה?
בעקבות הפסוק "כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן" נוהגים חסידים לומר שעל ידי השמחה ניתן לצאת מכל הצרות. פעמים רבות קשה לאדם לצאת ולהשתקם מהמשברים שעוברים עליו והוא עלול לשקוע בהם כל ימי חייו, בייחוד אם הוא התאמץ בעבודה פנימית ואיננו מרוצה מהתוצאות. בחודש אדר, כשמסתיים התהליך השנתי של בירור המידות, יהודי מתבונן על עבודתו בחודשי השנה ושואל את עצמו "וכי יצאתי מתאוות האכילה לאחר חודש שבט?"; "האם באמת שבתי בתשובה בחודש אלול?"; "האם נהייתי דירה לקב"ה וכעת הוא מעוניין לדור בתוכי?!". השאלות הללו יכולות לגרום שבר ותסכול, לכן בחודש אדר עובדים על מידת השחוק כדי שהאדם לא יישבר ויתייאש מתוצאות העבודה שלו כל השנה האחרונה. "כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ" – בחודש אדר מלקטים את הנקודות הטובות מהעבודה עליה עמלנו כל השנה. בחודש זה עלינו לחפש את המקומות בהם התקדמנו, השתפרנו והזדככנו, ומתוך כך להתקדם בשמחה גדולה אל המשך עבודת המידות בשנה הבאה.
ישנן שתי בחינות בחוש השחוק – שמחה ושטות. השמחה היא הצד עמוק של השחוק, והיא מעידה על יציבות פנימית. לעומת זאת, השטות מבטאת התנהגות קלילה יותר ואפילו חסרת היגיון. חומר הגלם שחורז את רוב כלי המשכן הוא עצי השיטים. בספרי החסידות מסבירים ש'שיטים' הם לשון שטות, ובהשגחה פרטית קוראים בכל שנה את פרשת תרומה בחודש אדר שבו מתקנים את חוש השחוק והשטות!
מה זה מילי דשטותא? בישיבה עשינו בראש חודש אדר סעודה. התחילו לרקוד, פתאום נכנס אחד האברכים עם סרבל צהוב של מע"צ ולראשו איזו כיפה משונה. ישר כולם חייכו. מה קרה? סך הכול לבש סרבל?! זו שטות והבל. כשמישהו נכנס לריקודים עם פפיון אדום ושלייקס כולם באורות. למה? הרי זו סתם שטות! זו בדיוק הנקודה, זו שטות קטנה שיכולה לשנות אווירה ברגע אחד.
מה התפקיד של המילי דשטותא? לפעמים יהודי נופל לעצבות שממש מדכאת ומשביתה אותו, ואז רק מילי דשטותא יכולים לעזור לו להוציא את אותה עצבות. רק משהו חסר היגיון ושטותי יצליח לנער אותו מהמקום המקובע שלו. רבי נחמן מתאר מציאות מוכרת לכולנו. בכל מעגל של ריקודים נמצא אחד שעומד בצד ולא רוקד, בדווקא. מעין "מבוגר אחראי" ששומר על פנים רציניות בזמן שבעיניו כולם משתטים… לפתע ניגש אליו חבר שמח ומתחיל איתו 'דו-קרב' של משיכות לעבר מעגל הריקודים. אך הוא בשלו, מתעקש להמשיך לעמוד בצד בפנים רציניות. רבי נחמן אומר שם שחייבים למשוך את אותו יהודי לתוך הריקודים, וזו הדרך היחידה להוציא אותו מהמרה השחורה בה הוא שרוי. כמובן לא בכוח, אלא באהבה שיש בה את 'כוח המשיכה'… יתירה מזו, כאשר הוא מצטרף למעגל, השמחה מתרבה בכל הנוכחים.
מה הקשר בין השטות לעצי השיטים עליהם אנחנו קוראים בפרשה?
אחד המאמרים החשובים בחסידות חב"ד, הוא המאמר "באתי לגני" של הרבי הריי"צ זי"ע, רבי יוסף יצחק מלובביץ'. בכל שנה היה הרבי הריי"צ מוציא לאור קונטרס של מאמר חסידות לקראת היארצייט של אמו שחל בי"ג שבט. בשנת תש"י הוא הוציא לשבת הקודמת ליארצייט את הקונטרס "באתי לגני", ובאותה שבת עצמה, י' שבט תש"י, נפטר הריי"צ עצמו. מסתבר שבידיעתו או שלא בידיעתו, הקונטרס לא יצא לכבודה של אמו בלבד אלא לכבודו שלו. המאמר היסודי הזה נהפך לצוואתו של הרבי הריי"צ, ומאז בכל שנה ושנה, חתנו, הרבי מלובביץ' זי"ע היה אומר את הדרוש שלו בי' שבט סביב מאמר "באתי לגני".
במאמר הזה עוסק הריי"צ בעניין המשכן, ודן בשאלה כיצד כל אדם עושה משכן לה' בליבו. במהלך המאמר הוא מסביר את עניינם של עצי השיטים במשכן. כידוע, אותיות ס' ושׂ מתחלפות, וכך מסביר הרבי הריי"צ שעניינה של השׁטות הוא לשׂטות ולהטות מדרך הישר. ובאמת, חז"ל מתארים שישראל ישבו במקום שנקרא שיטים בגלל "שֶׁנִּתְעַסְּקוּ בְּדִבְרֵי שְׁטוּת" וכוונתם לחטא בנות מואב! בלשון המקרא חטא נקרא בשם שטות, שהרי "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות".
אם באמת שטות היא לשון חטא, איך אפשר לתקן אותה?
הריי"צ מסביר שיש שני סוגי שטות – שטות דקליפה ושטות דקדושה. השטות דקליפה מגמדת את הפנימיות של האדם ומזלזלת במחויבות שיש לו לקדושה, ולכן אדם שנכנע לשטות עלול להידרדר ולסטות מן הדרך, כפי שקרה לישראל בשיטים.
עיקר העבודה במשכן ובמקדש היה 'לאתהפכא חשוכא לנהורא' – להפוך את החושך לאור, ולכן השתמשו דווקא בעצי שיטים. למה זה מועיל? מדוע צריך שטות בעולם הקדושה? הרבה פעמים אנחנו לא מעזים להתקדם בלי איזו רוח שטות שתדחוף אותנו. נניח שמזמינים מישהו לומר דבר תורה בליל שבת בבית כנסת שהוא התארח בו, אבל כל קבלת שבת הוא אומר לעצמו "לפי שחכם אני, מה ראיתי לשטות זו להסכים לומר דבר תורה?"… יש כאלו שמתחילת השבוע מתחילים לעבוד על התוכן שיאמרו בשבת בבית הכנסת, וכל השבוע אותו יהודי כותב ומגיה ומוחק ואומר לעצמו, "למה נכנסתי למקום הזה? השתגעתי?", אבל זה נפלא שהוא העז. זו אמנם יציאה מהסדר והאיזון שלו, אבל זה מרים אותו גבוה. כשאותו "מבוגר אחראי" שלא הסכים להצטרף למעגל נדחף פתאום בלי לחשוב ועושה גלגול על הרצפה – זו שטות שמרוממת את כל הנוכחים ומוציאה מאותו יהודי עצמו משהו חדש שלא היה רגיל בו. עצי השיטים אומרים לך: "יש לך תכונה שעד היום גרמה לנפילה. אבל מה אכפת לך? תיקח את המידה הנצרכת הזו ותשתמש בה כדי להתעלות!".
זו העבודה של המקדש, שיודע לרתום לקדושה את כל המציאות, מהדבר הגשמי ביותר עד הרוחני ביותר. אפילו את המילי דשטותא יודע המקדש לרומם לשמחה של קדושה. זהו התיקון של חודש אדר, תיקון השחוק שעתיד להוביל אותנו לשמחה שלימה בבניין בית המקדש – "אז ימלא שחוק פינו".
נזכה בעזרת ה' לשמוח שמחה אמיתית, ומכוחה להשרות בחודש אדר את דירתו יתברך בתוכנו ויתקיים בנו "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" בבניין בית המקדש במהרה בימינו!
נערך בשיתוף תלמידי ישיבת רועה ישראל – יצהר