בס"ד

קרוב אליך ברשת

פסנתרן מימין. פסנתרן משמאל

פסנתרן מימין. פסנתרן משמאל

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב print

בדיחה פותחת את האדם מהסגר שלו בתוך עצמו, והיא מסירה את המחסומים בין אדם לחברו. אדם שצוחק מיד מרגיש אחרת, הלב שלו נפתח והוא מוכן לשמוע ולקבל. לא לחינם הרבה מרצים מתחילים את ההרצאה שלהם עם בדיחה. זה נכון בשיעורים, ועוד יותר כשבאים ליישב סכסוכים, המחסומים נשברים בעזרת הצחוק, ואז אפשר לדבר.

למעשה, אפשר לומר שהתפקיד שלנו בעולם הוא לצחוק. יש עניין עמוק מאוד לשמוח בעצמנו ולהצחיק ולשמח אחרים. היום רופאים אומרים שהצחוק בריא מאוד לגוף, ויש כבר ארגונים שלמים ששולחים ליצנים וכל מיני משמחים לבתי רפואה כדי להצחיק ולשמח את החולים. ברור שהשמחה עוזרת – קודם כל מבחינה פסיכולוגית. כשבן אדם מחייך, באופן אוטומטי מה שמאיים עליו נעשה פחות מפחיד.

הגמרא במסכת תענית מספרת על רבי ברוקא ששאל את אליהו הנביא, מי מבין האנשים שמסתובבים בשוק הוא בן העולם הבא. אליהו הנביא הצביע על שני אנשים בדחנים, ואמר שהם בני עולם הבא, בגלל השמחה שהם מביאים לאנשים עצובים. המהרש"א מסביר שם שבכל פעם שיהודי עצוב, גם השכינה עצובה יחד אתו. הבדחנים שמשמחים יהודים, משמחים בעצם את השכינה, ולכן הם זוכים לעולם הבא.

האדמו"ר הזקן מבאר שחוש הומור הוא דבר נעלה. לפעמים בדיחה או איזו תנועה שטותית, יכולה לחלץ בן אדם ממצבים קשים. לצחוק יש כוח גדול שאפשר לראות אותו במצבים שונים. למשל כשזוג הולך ברחוב, וה' ישמור – האישה מחליקה, ותוך כדי שהבעל קופץ לעזור, עוד לפני שהוא מושיט יד, הוא כבר צוחק. הבלתי צפוי גורם לתגובה כל כך ספונטנית של צחוק, עד שהכל נדחה מפניו. האדמו"ר הזקן אומר שכאשר אדם מוטרד ומדוכא, אם ישמיעו לו מוזיקה נעימה או יראו לו תמונה יפה, הם לא יעזרו לו להשתחרר. איך אפשר לגרום לבן אדם לצאת מהצער שלו? דווקא על ידי הצחוק שמשחרר משהו עמוק מבפנים. 

האדמו"ר הזקן מוסיף, שאפילו כשהעניין עליו מתבדחים הוא טיפשי, בכל זאת הוא גורם כזה תענוג עד שהאדם מקבל כוח להתפנות כל טרדותיו ולהתחיל לצחוק. "נמצא, שהצחוק הוא השפלת התענוג העצמי, שיהיה מציאות תענוג בדברים השפלים שאינם תענוג כלל בעצמותם". כלומר, הכוח של בדיחה וצחוק הוא כל כך עמוק, שהוא יכול לרדת ולהתלבש גם בדברים פעוטים ולהחיות אותם. עם צחוק אנחנו יכולים להרים ולהחיות את כל העולם הזה!

אם תשאלו למה אני מדבר כל כך הרבה על צחוק, בדיחות וחיוכים, התשובה פשוטה: בגלל יצחק אבינו. כל עניינו של יצחק קשור אל הצחוק. בפרשת תולדות, התורה מספרת על יצחק שהולך לגור בגרר, ושם אבימלך מלך פלישתים צופה בו: "וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ". אבימלך רואה את יצחק בזמן של קשר אינטימי עם רבקה, והתורה מכנה את הקשר הזה: "מְצַחֵק". למה דווקא זה הביטוי שהתורה משתמשת בו?

כדי להבין את הנקודה, צריך לברר מאיפה בעצם מגיע הצחוק. הרמב"ם אומר שהחיוך הוא "צורת הנפש". הצחוק מעורר משהו פנימי מתוך הנפש. צחוק שנובע מבדיחה, מופיע אצלנו בגלל סוף בלתי צפוי. בהתחלה אני שומע סיפור שהולך בכיוון מסוים, אני מצפה שיהיה לו סוף מסוג אחד, אבל פתאום קורה בדיוק ההפך! פתאום קורים דברים אחרים ממה שחשבתי, וההפתעה מולידה את הצחוק והשמחה. ההפתעה היא לא רק מבדיחות. אם תראה ילד שלובש את הכובע של האבא שלו או את הפאה של אמא שלו, באופן טבעי אתה תצחק. סתם בן אדם שמדבר ומדבר לא מפתיע אותנו, אבל תוכי שצועק עליך "גוט שאבעס!" או "התפללת שחריס?" מיד גורם לצחוק. ההומור והחיוך נובעים מפגישה של ניגודים, שפתאום הופכים להיות דבר אחד.

כעת אפשר להבין למה הקשר בין יצחק ורבקה נקרא בתורה "מצחק". יצחק ורבקה הם שני הפכים. יצחק אבינו נולד בבית של אברהם אבינו. יצחק הוא למעשה היהודי הראשון, שנולד כיהודי. הוא גם הראשון שנימול בגיל שמונה ימים. יצחק אבינו הוא דמות של עולה תמימה. אפילו נסיון העקידה, לא היה ניסיון בשבילו, אלא רק לאברהם. אצל יצחק העקידה הייתה דבר פשוט – הוא רצה והסכים ללכת בלב שלם, כדי לעשות את רצון ה' למות על קידוש שמו. בחסידות מבואר, שהכוונה בכך שיצחק נעשה סומא, היא מפני שהוא לא ראה כלל את הרע שיש בעולם. הוא היה כל כולו קדושה וטהרה.

לעומתו, רבקה נולדה במקום הכי הפוך שיכול להיות. היא נולדה בבית של בתואל ולבן – אנשים רשעים, גנבים ושקרנים. ובכל זאת, כבר בתור ילדה קטנה, בתור צעירה שגדלה בסביבה כל כך מושחתת ולא מוסרית, היא פיתחה חוש הומור נפלא. כשמתוך המקום הנמוך שהיא גדלה בו, היא יצאה בדיוק להפך, והצליחה להפוך את כל המציאות שלה, ומזה נעשה צחוק גדול. המדרש משייך לרבקה את הפסוק "כשושנה בין החוחים", שהיא כמו פרח נפלא בין קוצים: " אָבִיהָ הָיָה רַמַּאי, אָחִיהָ הָיָה רַמַּאי, וְאַנְשֵׁי מְקוֹמָהּ רַמָּאִין, וְהַצַּדֶּקֶת הַזֹּאת יָצְאָה מִבֵּינוֹתָם". הניגודים שמתהפכים ומתאחדים, הם היוצרים את הצחוק. מיצחק היה צריך להיות משהו אחד, ומרבקה משהו אחר. פתאום הניגודים מתאחדים, ואז יש קשר של צחוק. רבקה, בעצם האישיות שלה ובסיפור החיים שלה עשתה התהפכות כזאת, והחיבור שלה עם יצחק הוליד צחוק גדול.

כשהייתי בחור בישיבה, ישבנו פעם בהתוועדות עם ר' מנדל פוטרפס, שהיה בעל חוש הומור נפלא. פתאום, באמצע ההתוועדות הוא זרק לנו שאלה: "מה לדעתכם הבדיחה הכי גדולה בעולם?" כשלא קיבל תשובה, הוא ענה בעצמו: "אנחנו הבדיחה הכי גדולה בעולם!". הוא הסביר, שהקב"ה ברא עולם גשמי שיש בו "תוהו ובוהו וחושך על פני תהום", כלומר, עולם שבו בני האדם הם אגואיסטים וחושבים רק על עצמם. לפעמים אנחנו כל כך עיוורים, עד שאנחנו לא רואים בכלל את הזולת. בעולם הזה יש לנו נפש בהמית, שגורמת למשיכה חייתית ממש אל דברים שפלים. כשבן אדם כמונו, שנמצא במצב כל כך הפוך מהקדושה, פתאום מתהפך לקדושה, זאת הבדיחה הכי טובה. ממש כמו תוכי מדבר. כשבן אדם שכל כך קשור לבהמה שבו, פתאום אומר "לא! אני לא אעשה מעשה בהמה", בבת אחת הוא הופך את עצמו לקדוש. אדם שמכניע את החמור שבו וצועק 'אין עוד מלבדו', גורם תענוג נפלא.

אתם יודעים, כשמספרים בדיחות, לא כל אחד מבין נכון את הבדיחות, וצריך מאוד להיזהר כך שמי שמקשיב לא יבין לא נכון וייפגע בטעות מהבדיחה. את הבדיחות שלנו אנחנו מספרים למי שמשדר אתנו על אותו גל, והוא חושב בראש שלנו. ה' רוצה שנבין כביכול את ה'בדיחות' שלו. הבדיחה הגדולה שהקב"ה מספר היא ה'דירה בתחתונים'. הקב"ה ברא גשמיות, אגו ואינטרסים, ויחד איתם נתן לנו את הכוח ליצור מכל הבלאגן הזה קדושה. זאת הבדיחה הגדולה. דוד המלך אומר בתהילים: "יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָקֹ". היכולת שלנו להבין את ההומור, להבין את הצחוק שבבריאת עולם גשמי, היא עושה נחת רוח. חז"ל אומרים שהקב"ה ברא את העולם כי הוא נתאווה "להיות לו יתברך דירה בתחתונים". 'דירה בתחתונים' נעשית כשאנחנו זוכים לצחוק.

לפי חוש ההומור של הבן אדם, אפשר להבין מי הוא באמת. אפשר לראות אנשים שאומרים בדיחות גסות או ציניות ונהנים וצוחקים, אבל אנחנו, שצופים מהצד, מרגישים לא נעים. פשוט לא נעים. חוש הומור כזה שייך למושג אחר – ליצנות. על הליצנות אומרים רבותינו, שליצנות אחת דוחה מאה תוכחות. למה ליצנות היא לא טובה? מכיוון שהמטרה של הליצנות היא לצחוק מהשני ולבטל אותו. בעניין כזה אין קדושה. אבל "זה לעומת זה עשה אלוקים" – לעומת הליצנות עומד הצחוק. הצחוק עוזר לנו להבין את הקב"ה. בעזרת הצחוק אנחנו נעשים שותפים לקב"ה, ומבינים כביכול את ה'בדיחה' שהוא מספר לנו. צריך חוש מיוחד כדי לחיות בעולם הזה ולהבין את הבדיחות, להבין את הרצון האלוקי, וכך לעשות נחת רוח לקב"ה. כשאני מבין מה באמת הולך פה, שכל הגשמיות נועדה לגלות בתוכה אלוקות, זהו צחוק בקדושה.

הבעיה הגדולה היא שהעולם הזה מהפנט אותנו. אנחנו הולכים ברחוב, רואים פרסומות בלי סוף וזה חודר אלינו. הגדלות של האדם נמצאת בהבנה שכל המציאות הזאת היא בדיחה. העולם תוקף אותך, רוצה להפנט אותך, ואתה פשוט צוחק לו בפנים ומוחק את הכוח שלו להפנט אותך. העניין הוא לפעול דווקא כאן, במקום שלכאורה לא מבינים את הבדיחות האלוקיות. הקב"ה אומר לנו: "בואו ותהיו עם החבר'ה שלי. שימו לב ותבינו מה באמת אני רוצה בכל הסיפור – תצחקו מהבדיחות שלי".

הייתה פעם ברוסיה אישה אחת שמאוד אהבה לשמוע נגינה בפסנתר. כמו רוב בני האדם, היא רצתה שגם הילדים שלה יהיו כמותה. היא דאגה לשיעורי פסנתר בשביל הילד שלה, ושילמה עליהם בכסף מלא. פעם אחת היא החליטה לקחת את הילד לקונצרט של אחד הפסנתרנים הגדולים ברוסיה – ולדרובסקי שמו. הם הגיעו לאולם הקונצרטים מספיק מוקדם כדי לתפוס מקום טוב, אבל עוד לפני שהתחיל המופע היא פגשה חברה והן התחילו לפטפט.

הילד הקטן בן השמונה התחיל להסתובב, כידוע שילדים הם סקרנים מאוד, וחיפש דברים מעניינים. הוא מסתובב והולך לו, יוצא מהשורות של המושבים ומטייל באולם, עד שהוא מגיע לדלת עם שילוט 'אין כניסה'. אתם יודעים, אצל הילדים 'אין כניסה' פירושו הוא – 'כאן הכניסה'… הוא נכנס ורואה מולו וילון. הוא מסיט את הוילון ורואה במה גדולה, שבאמצעה עומד פסנתר. הילד הזה לא מבין איפה הוא נמצא. אבל פסנתר הוא מכיר, והוא ניגש ומתחיל לנגן שירים שהוא מכיר. אחרי כמה שניות נפתח פתאום הווילון השני, וכל הציבור רואה ילד שיושב ליד הפסנתר של הפסנתרן הדגול… באותו רגע נכנס לבמה הפסנתרן האמן, ניגש אל הילד ואמר לו בשקט: "אל תפסיק, תמשיך לנגן. אני יודע שקצת קשה לך, אבל אל תפסיק, תמשיך לנגן". הילד המשיך לנגן, והפסנתרן הגדול התיישב לידו והתחיל ללוות אותו בבס. אחרי כמה רגעים הוא שלח את ידו הימנית וניגן גם מהצד השני של הפסנתר. המוזיקה הייתה נפלאה.

הקב"ה אומר לנו: "תנגנו. אתם תעשו את שלכם, תנגנו בלי להפסיק, גם אם קשה". גם אם המחשבות מבלבלות – מי אני ומה אני – הקב"ה רוצה שנמשיך. הקב"ה לוקח את העבודה שלנו, והולך איתנו ביחד. הקב"ה מנגן איתנו ומגלגל את הכל בדרכים שלו. "וברכך בכל אשר תעשה" – בתוך המעשים שלנו, הקב"ה מכניס את הברכה. גם אם לא הולך לך והמנגינה מזייפת, תצחק מזה. הצחוק ימנע ממך להיכנס לדיפרסיה, ואתה תבין שכל מה שקורה הוא חלק מהשליחות, והכישלון הוא חלק מחוש ההומור האלוקי. גם אם רצית משהו אחד ויצא משהו אחר – תצחק. תהיה שותף יחד עם הצחוק של הקב"ה. דווקא במקומות הנעלמים והנסתרים, אתה מבין טוב יותר שאתה בידיים של הקב"ה.

לפני כמה זמן קראתי סיפור שכתב חבר שלי – ר' זלמן וישצקי, שליח חב"ד בבאזל. בחג הפסח בשנת תשנ"ג הוא עוד גר בבית הוריו בכפר חב"ד, ואבא שלו, אחרי שגמר לערוך את כל הסדר, אמר לו: "בוא נזדרז עכשיו ונלך לר' מנדל פוטרפס". על קורותיו של ר' מנדל פוטרפס ודאי כבר שמעתם – על כך שהוא היה עשר שנים במחנות עבודה אצל הרוסים, ועל כל מסירות הנפש שלו. באותו זמן ר' מענדל היה כבר בן שמונים ושש, אבל האש הפנימית שלו הייתה להבה בוערת. היה לר' מנדל חיוך כובש, מלא התלהבות. ברוך ה', הנשמה שלו זרחה והראש היה חד וצלול, אבל באמת הרגליים שלו כבר לא תפקדו כל כך.

כשר' זלמן ואבא שלו נכנסנו לבית של ר' מנדל, הם ראו אותו שוכב על הספה והוא ביקש מהם בחיוך כזה, בצחוק: "אני צריך להגיע למקום שאפילו המלאכים לא נכנסים אליו. מקום שאין בו מזוזה. אני לא יכול לקום, כבד לי. אולי אתם מוכנים להרים אותי?" ר' זלמן מספר: "אבא שלי מיד אמר לי – 'אתה בצד אחד ואני בצד שני, בוא נרים אותו!'". לפני שהם הספיקו לתפוס אותו, אשתו, שגם אני זכיתי להכיר אותה – היא הייתה אשת חיל – נכנסה לחדר. היא התחילה לנזוף בו: "מנדל! כמה פעמים ביקשתי ממך לא לשתות ארבע כוסות? הרופא אמר שאסור לך!"

אתם יודעים, ר' מנדל לא היה שותה סתם יין אלא יין כבד, שהיה מכין אותו ר' יחזקאל שפרינגר בכפר חב"ד. זה היה יין אמיתי, בלי כל התוספות שמכניסים במפעלים היום. היא המשיכה ואמרה: "יחד עם המצה והמרור וכל השאר, לכן אתה לא יכול ללכת! התחננתי לפניך שתיזהר, אבל לא הקשבת. תראה איך עכשיו צריכים להרים אותך שני אנשים!".

ר' זלמן וישצקי מספר שר' מנדל ענה לה במשפט אחד, שנחקק לו בנשמה! וכך אמר ר' מנדל: "שמונים שנה אני צוחק מהעולם הזה. דווקא עכשיו אני אתחיל להקשיב לו?" ר' מנדל הרי עבר המון בחיים שלו. היו כמה וכמה פעמים שהוא כבר כמעט עלה למעלה. בכל זאת, השמחה שלו מעולם לא פסקה. הוא תמיד הסתכל לעולם הזה בעיניים, וכמו שאומרים: צחק לו בפנים. הקב"ה אומר גם לנו: תתבוננו בבדיחה של העולם הזה. תצחקו מהעולם הטבעי, ותהפכו את הגשמיות, את האגו שלכם, לדבר אלוקי. הקב"ה לא ברא אותנו אנשים קדושים, ה' עשה אותנו בני אדם עם נפש בהמית. כשאנחנו במצב כזה, ובכל זאת עושים ופועלים דברים קדושים, בזה יש גדלות. בזה יש שעשוע של התהפכות מגשמיות לאלוקות. וזו הבדיחה הכי טובה בעולם.

אהבת את המאמר? שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב print

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן