העניין של "משנכנס אדר מרבים בשמחה" כמו גם העניין של "משנכנס אב ממעטין בשמחה" מעלה שאלה בסיסית. כיצד אפשר להכתיב דבר שכזה? כיצד אפשר לקבוע שמעכשיו כולם יהיו שמחים ובחודש אב כולם יהיו עצובים? מה קורה אם בני המעיים שלי לא מרגישים את השמחה או את העצב? מה קורה כאשר נכנס אב ואני במצב רוח מצוין, וכאשר נכנס אדר – אני במצב רוח עכור? השאלה בתמצית היא: האם אפשר להכתיב לאנשים להיות שמחים או עצובים?
מספרים שהיה מחזור של יום כיפור שכתוב בו: "כאן בוכים בפראג". אני מתאר לעצמי שיהודי פראג באמת היו בוכים באותו מקום. אתם ודאי מכירים את נוסח ההבדלה כמנהג ספרדים, שאצלם יש סגולה גדולה שצוחקים על הכוס של היין. יש כאלה שצוחקים בלב שלם, ויש שעושים משהו וממשיכים הלאה. בהבדלה הזו אפשר לראות ממש כיצד אומרים לאדם: עכשיו אתה צריך לשבת ולצחוק… השאלה היא מה פירוש הדבר "מרבים בשמחה"? ובעצם השאלה הזו נכונה לא פחות ביחס למצווה של "ושמחת בחגך".
חובות הלב
רוב מצוות התורה לא דורשות כניסה אל הבעיות הללו; כשאומרים לנו: "תניח תפילין!" "תלבש ציצית!" זה לא דורש מאיתנו שום דבר נפשי, אנחנו יכולים להיות מצווים ועושים. השאלה היא איך אפשר לצוות על אדם: "תרגיש כך וכך". איזו משמעות יש לציווי שמצווים על אנשים להרגיש כך וכך. בתורה אין הרבה מקומות שיש בהם ציוויים על הוויות הנפש. יש מצווה שאנחנו חוזרים עליה שלוש פעמים ביום: "ואהבת את ה' אלוקיך", יש פקודה כזאת. תארו לעצמכם איך זה היה נראה אם הייתי מנסה לצוות על העניין של 'ואהבת' לא בבחינת מרות של מעלה אלא בבחינת מרות של מטה. מה היה קורה אם הייתי מאיים באקדח על מישהו ואומר לו: "עכשיו אתה צריך לאהוב אותי". איך אפשר לאהוב, לשנוא, להיות עצוב או שמח לפי פקודה?
יש צדדים בהלכה שמנסים להעמיד את הדברים הללו על דברים מעשיים, לא רגשיים. מה זה "ושמחת בחגך"? יש לזה מפרט: "אין שמחה אלא בבשר ויין". כשכתוב שצריך לשמוח ולשמח בחג, כתוב איך עושים את זה: גברים – בבשר ויין; ילדים – בממתקים; לנשים – נותנים תכשיטים; אלו הגדרות מאוד מעשיות. באותו האופן אנחנו אומרים ביחס לחובה למעט בשמחה בחודש אב, אנחנו פורטים זאת לפרוטות מעשיות: לא עושים כך וכך, לא מתרחצים, לא מכבסים, הוראות שבהחלט אפשר למלא את כולם.
אם אני רוצה להגיע עמוק יותר ולדון במצווה מדאורייתא: "ואהבת את ה'", מה עושה אדם שזה לא הולך לו, לא היום, לא מחר ויכול להיות גם במשך חיים שלמים. נכון שבצדדים רבים – "ואהבת" גם מתפרש כציווי המחייב לנהוג באופן מסוים; כמו ש"ושמחת" מורה לי לעשות דברים שהם סימנים של שמחה ודברים שמעוררים שמחה, בין אם יש או אין שמחה; באותו האופן – "ואהבת" יכול להתפרש כ"תעשה דברים שמעוררים אהבה ואל תעשה דברים שמתנגדים לאהבה".
למשל לרמב"ם יש את ספר 'אהבה', ומה שיש בו אלו מצוות שלדעתו קשורות לעניין של להראות אהבה. בשולחן ערוך כתוב איך צריך לקרוא קריאת שמע, צריך לכסות את העיניים, אבל לא כתוב איך להגיע לאהבה. כיהודים, החיים שלנו מלאים בכל מיני עניינים שיש להם משמעות רוחנית, משמעות נפשית, ומה שאנחנו עושים בדרך כלל הוא לפרוט את הדברים הללו לכל מיני הוראות מעשיות. תארו לעצמכם שאני יושב מול מחשב ואומר לו: "תהיה שמח!". אם אני אומר לו תצייר על כל מילה פרח – הוא יעשה, אבל לשמוח הוא לא יכול. השאלה היא לא רק האם אני מקיים או לא מקיים אלא שהדברים שבאופן עקרוני ניתן לצוות עליהם – הם דברים של עשייה, על שאר הדברים קשה מאוד לצוות. ספר המוסר הגדול שנכתב על הנקודה הזו הוא הספר "חובת הלבבות". יש לנו חובת הגוף ויש כמות עצומה של ספרים שנכתבו על החובות הללו, אני יודע מה לעשות בכל הפרטים והעניינים של חובת הגוף. השאלה היא מה עושים לגבי חובת הלבבות?
לעשות "מרבים בשמחה"!
אחת מנקודות הבסיס בתחום של חובות הלב היא שאדם יכול לעשות לא רק דברים מעשיים אלא גם דברים של חובת הלבבות, אלא שהם דורשים סוג של עבודה פנימית כדי להגיע אליהם. כשמתחילים ללמד ילדים מתמטיקה רואים שיש ילדים שזורמים עם זה בלי שום בעיות ויש ילדים שמתייגעים בעניין הזה, ובסיס היגיעה שלהם הוא בדיוק להגיע לאותו עניין… אני יכול ללמד ילדים איך עושים "קמץ אלף אה" וכדו'. הבעיה היא שיש שלב מאוד משמעותי, איך עוברים מזה שאדם קורא מילה, לכך שהוא קורא מושג, אני קורא "עץ" ורואה מולי עץ. יש דבר של מעשה – תקרא ככה, קוראים ככה. אדם מישראל, שקורא בתורה – יכול לקרוא מה לעשות, אבל הוא לא מבין איך להתייחס לזה. איך אדם עובר אל התחום שהוא יכול לצייר תמונה? אם הוא בכלל לא מסוגל, לא משנה מה הוא יכול לבטא בשפתיו, הוא לעולם לא מבין את זה.
איך אדם מרבה בשמחה? זה לא לגמרי דבר שרירותי או דבר שתלוי בחוץ. אנשים הם אנשים פשוטים, יש אצלם התייחסות בין החיצוני לפנימי, כשאדם הולך להלוויה יש לו מצב רוח אחד ובחתונה יש לו מצב רוח אחר. העניין הוא שלמרות שאחרי המעשים נמשכים הלבבות הם לא נמשכים מעצמם, אני צריך ללמד ולחנך אותם. לפעמים צריך לעשות את זה בגיל 6, לפעמים בגיל 16 או בגיל 66, איך הדברים מקבלים תרגום בתוך נפשו של אדם. הבעיה היא לא לעשות תרגיל , אלא להבין מה שיש בזה. כמו שעושים את זה בכל דבר אחר, לא רק ללמד את פיו אלא גם את לבבו. מי שלא אמרו לו את זה, לא בכיתה א' ולא בישיבה, מה הוא יכול לעשות?
מוח שליט על הלב
האם הרגשת הלב ניתנת לשליטה? לא בשלמות ולא במקרים קיצוניים, אבל בהרבה דברים בחיים שלנו, הרגשת הלב ניתנת לאיזושהי שליטה. אני לא יודע אם הכלבים לומדים את זה, אבל כשהם כועסים הם נושכים; בני אדם אפשר ללמד – לא רק לרסן את הפעולה שלהם – אלא גם להשתלט על המחשבות הנמצאות באדם. ההוראות הן לא בלתי אפשריות, בנוסח החב"די: "מוח שליט על הלב"; יש אנשים שאצלם זה נמצא באופן בולט ויש אנשים שזה קשה להם, כי הם אף פעם לא ניסו לעשות את זה. יש אנשים שלפחות פנימה – משתוללים בלי שום יכולת להשתלט על עצמם. האם אדם יכול להשתלט על מחשבות? במידה מסוימת כל אדם שחי בעולם לומד לעשות את זה, לולי זה היינו משתגעים.
יש לאנשים כל מיני מחשבות. אם נהגי מכוניות היו מבצעים את מחשבותיהם – אולי לא היו נשארים נהגים על הכביש. אז אנשים כועסים אבל הם לומדים איכשהו להשתלט על זה, ולא יוצאים בכל פעם במקל ביד להכות מישהו, וזה לא רק מאימת המשטרה. במקרים כאלה, זה לא רק שמנסים להשאיר את הידיים בכיס, אלא גם שומרים על הראש שלא יגיע לדברים מסוימים.
בכל מיני ספרים קדושים כתוב שצריך להתבונן במשהו. מישהו התלונן בפניי שהוא מתבונן ושום דבר לא קורה. אמרתי לו, שכשאנשים הולכים לישון הם צריכים לכבות את המחשבות שלהם עד לרמה שהם יכולים להירדם. איך אדם נרדם – הוא עושה מה שכתוב בספרים הקדושים – הוא מסיח את דעתו, ואז מסיח את דעתו עוד יותר, עד שהוא נרדם. רוב האנשים לומדים איך לעשות את זה; יכול להיות מקרה קיצוני, שאדם לא יכול. אבל השליטה הזאת, בדרגה שכל אדם עושה אותה, קשורה לאותו עניין של איך אדם מסוגל למשול בליבו; הוא מסוגל, וזה שהוא לא משתמש בכישרון הזה לדברים חשובים זו בעיה אחרת. כשמישהו מנסה להתבונן במשהו, לפתור בעיה, הוא צריך עכשיו לפתוח דלת ואם המחשבה שלו היא על דברים אחרים הוא צריך לעזוב "את שאהבה נפשו", ולחשוב איך פותחים את הדלת. מסתבר שרוב האנשים לומדים לעשות את זה, עם כל חולי האהבה שלהם. יש אדם שלומד שיעור גמרא בעיון, מסתכל בשעון ורואה שעכשיו מתחיל משחק כדורגל, משום מה כשהוא יושב בכדורגל, מן הסתם לא עולה בדעתו מה שאומרים התוספות. היה אחד הרבנים בפרשבורג, עם ראש גאוני. כשהיה מתפלל הייתה לו בעיה, הוא היה נזכר בתוספות ובמהרש"א באמצע התפילה, הוא היה מכה את הראש בקיר כדי להינצל מהמחשבות הללו. פעם הוא הלך וראה יהודי אחר מתפלל ומכה את הראש בקיר. אז הוא בא אליו בסימפטיה גדולה ושאל: גם לך מציקים התוספות?
הכנת הלב
ישנה אמירה שאדם שלא יכול להרגיש עצבות בט' באב – לא יכול להגיע לשמחה בשמחת תורה. בט' באב, אדם מנסה לכוון את דעתו לעניינים של ט' באב, ובשמחת תורה לדברים של שמחת תורה. יש מנהג בשמחת תורה לומר רשימה ארוכה של פיוטים על מותו של משה רבינו. אני חושב על זה: כולכם הייתם בשמחת תורה – חלקכם אולי קצת שתויים – הגעתם למות משה בסוף התורה, אף אחד לא בוכה שם. מדוע? משום נמצאים באווירה של שמחת תורה. לעומת זאת, ביום הכיפורים יש אנשים שחושבים על מות בני אהרון ובוכים על זה, כי זה יום עם אווירה אחרת.
כשאדם עושה הכנה זה לא תמיד הולך לריק. במכוניות יש דבר כזה, שכותבים על כל מכונית כמה זמן לוקח לה לעבור מ-0 ל-100 קמ"ש. יש מכוניות טרנטה שאולי לא מגיעות בכלל ויש מכוניות שמגיבות מהר. גם בתחום "חובת הלבבות", היו אומרים שבדורות הראשונים לא היו בכלל תפילות. בימי בית ראשון אין בכלל ברכות, בזמן בית שני – יש. יש אנשים שמגיבים מהר, כמעט מלידה, הם מגיבים ועוברים ממצב של שינה למצב של ערנות תוך 2 שניות. בדורות הראשונים, היו אנשים יותר בריאים, כשעשו מצוה כל הרגשות התעוררו מעצמם. בדורות אחרים אומרים ברכה והיא ההכנה למצווה. ואז הייתה עוד ירידת הדורות, אז הוסיפו "לשם ייחוד", כי גם הברכה כבר לא עושה את העבודה. המטרה של ה"לשם ייחוד" היא להגיע לזה שיש יותר התעוררות הלב. אמרו על זה שאולי יהיה צריך לומר "לשם ייחוד" לפני ה"לשם ייחוד". יש אדם שאומר "לשם ייחוד" וליבו מתלהט.
היו דורות שהתעוררות הלב שלהם הייתה יותר קלה. החיים שלנו מרוחקים ובנוסף מאוד מלאים רעש, אם מישהו רוצה לראות כוכבים הוא צריך לנסוע למדבר כי מעל עיר אי אפשר לראות כוכבים. יש דורות כאלה שרואים רקיע בטהרתו, בימינו לא רואים רקיע בטהרתו.
הרבי מרוז'ין היה סוג של אדם – כמו שיש פנינה שמוציאים; לא צריך להבריק אותה, היא לפעמים יוצאת מושלמת. הגודל, הצורה, הכל – הוא חי את החיים שלו בלי כל מיני הכנות. סיפר מישהו שהיה חסיד חב"ד גדול ורב של עיר גדולה, הוא היה אצל הרבי מרוז'ין וישב אתו בערב שבת ושוחח באיזה עניין. הרבי מרוז'ין עישן מקטרת וברגע אחד הוא הסתכל על השמים, שם את המקטרת ואמר: "שבת"… אנחנו עושים קבלת שבת: שרים, מדברים, ובסוף עושים קבלת שבת; הרבי מרוז'ין, הרעשים לא קלקלו אותו, המעבר מחול לשבת הוא ככה, בבת אחת, הוא לא היה צריך הכנה. להגיע למדרגה הזאת זה לשאוף לגדולות. אין זה אומר שאי אפשר להגיע לזה, בשביל זה מספרים סיפורי צדיקים, כדי לדעת לאן אפשרי להגיע.
כשמישהו עושה את העבודה שבלב, שהיא במידה רבה: איך להכין את עצמו למשהו, וכשעושים את העבודה שבלב, זה באמת קורה. אדם נמצא במצב, חושב, עושה את ההכנות ואז משהו קורה. ואז כשנכנס אדר מרבים בשמחה באמת. יש סיפור שרבי אלימלך אסר על החסידים שלו לשתות אלכוהול בשמחת תורה. הוא רצה שהחסידים שלו יגיעו לשמחת תורה בלי זה. אבל גם מי ששותה צריך שתהיה לו כוונת הלב, כי המשקה בעצמו לא מביא את האדם לשום דבר מעצמו, צריך לעשות את ההכנה הראויה.
