ההתאספות השנתית להתוועדות ח"י אלול בקהילת 'נהורא' ברמת גן, הייתה השנה מגוונת במיוחד. בעלי תשובה משנים קדמוניות שעברו בישיבת א"ש קודש (ע"ש סמ"ר אלעזר שמאי ליבוביץ' הי"ד) לבעלי תשובה, ומפוזרים כיום ברחבי הארץ, באו להתאחד בדיבוק חברים ושמחה גדולה, לחגוג יום הולדת לבעל שם טוב ולבעל התניא. דיבורי החברים מלב אל לב, הניגונים והריקודים, פתחו שערי תשובה חדשים, שמזמינים כל אחד לקחת מהם צידה לדרך לימי התשובה הבאים עלינו לטובה.
הרב יובל בר נתן: שלום לכולם! רציתי לפתוח בנקודה ששייכת דווקא למצב העגום והטוב גם יחד, שמתרחש דווקא מחוץ לחלונות של בית המדרש שלנו. חשבתי לנסות להסתכל קצת אחרת על מה שקורה, וכך לחזק בתוכנו את העניין של ההתוועדות. אתם יודעים, היה יהודי מיוחד בירושלים בשם ר' משה וובר זיע"א. כנראה שהוא היה נשמה כללית, כי אומרים שהרבי אמר עליו שהוא 'בינוני', כלומר, לפי ההגדרה של התניא – שלא חטא מימיו במחשבה דיבור ומעשה, ולא פסק פיו מלימוד תורה. גם ראו עליו שהוא באמת אהב כל יהודי. לפעמים אנחנו משחקים בדיבור על המושג הזה, אבל אצלו האהבה לכל יהודי הייתה אמיתית.
לר' מוישה הזה הייתה בעיה בדיבור, בגלל שהלשון שלו הייתה דבוקה לחיך, ובעצם היה די קשה להבין אותו. צריך להבין שמדובר באדם ממש גדול, שכאשר הוא היה מגיע לרבי הוא היה נכנס ל'יחידות' אצלו במשך שלוש-ארבע שעות, ולא בגלל שהרבי התקשה להבין את הדיבור שלו. ר' שלמה זלמן אוירבך אמר עליו שהוא גדול בנגלה, ובאמת הוא כתב הרבה ספרים בנגלה ובנסתר.
בגלל המום שהיה לו, כשהוא היה מגיע להתוועדויות בבית הכנסת חב"ד במאה שערים, הוא כמעט לא דיבר, וגם את מה שהוא דיבר היה קשה להבין. ובכל זאת, כשהוא היה מגיע להתוועדות, כולם הרגישו אנרגיה מטורפת. אף אחד לא ידע להסביר למה, אבל פשוט רצו שהוא יגיע וישב בהתוועדות. אם הוא היה מתעכב, לא היו מתחילים עד שהוא היה מגיע. כשאני הכרתי אותו הוא היה בן למעלה משמונים, ואף על פי כן הנוכחות שלו הייתה מלאה בחיות, והתוועדות בלעדיו הייתה בלי חיות.
למרות שר' מוישה היה אדם גדול, הוא התנהג בפשטות גמורה והיה מותר לשאול אותו הכל. הבית שלו היה הפקר, והיה אפשר גם לישון על המיטה שלו. גדלות בפשטות.
בכל אופן, פעם שאלתי אותו על הנקודה הזאת עצמה – איך זה עובד, שרק כשהוא נמצא יש כזאת אנרגיה באוויר. ר' מוישה אמר כתשובה שני דברים ששייכים לאותה נקודה. בהתחלה הוא אמר, שבדרך מהבית שלו להתוועדות הוא מתבונן וחושב לאורך כל הדרך איך הגרטל שלו, שהוא קושר על עצמו לקראת ההתוועדות, יקיף את הנשמות של כל המשתתפים בהתוועדות.
אחר כך הוא הוסיף הסבר על מימרת חז"ל: "פתחו לי פתח כחודה של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם". הפשט הוא, כמובן, שעלינו להשתדל מעט לחזור בתשובה, והקב"ה מצידו יפתח לנו את כל השערים. ר' מוישה הסביר אחרת. הוא אמר שהדרך לקדושה היא על ידי שכל היהודים שרוצים להתקרב לה', יתכנסו לאותו פתח. אם אנחנו מתכנסים לעניין אחד ועושים מקום אחד לשני, כך שכולנו נוכל להיות יחד על חודו של מחט, אז נגלה את הקב"ה.
זכינו שהגיעו לכאן יהודים מירושלים, מבית דגן, ממצפה רמון, מאור הגנוז ליד מירון, ממכמש ומבני דקלים, ויש לנו הזדמנות להתכנס לנקודה אחת. לחיים!
יש לך אש?
חסידים אומרים בשם ה'חידושי הרי"ם' מגור, שהוא קיבל מ'היהודי הקדוש' מפשיסחא שבעתיד, לפני ביאת משיח, אנשים יצעקו בשווקים וברחובות: "אלכה ואשובה אל אישי הראשון". הכוונה היא, שאותם יהודים לא רק ירצו לחזור לקב"ה בגלל שמרגישים תקועים, אלא בגלל שהם יחפשו את האש הפנימית שלהם. החידושי הרי"ם סיים ואמר, שאם היהודי הקדוש אמר כך, אז בוודאי כך גם יהיה.
בגלל שאנחנו מתכנסים כאן, ולא בירושלים או בשומרון, וכאן מסביב יש דגלים עם כל מיני סיפורים מכל מיני צבעים, ובתוך עמי אנוכי יושבת, אנחנו יכולים להבין על מה הוא דיבר. בסופו של דבר, אצל כל גדולי ישראל ברור שאנחנו באזור חיוג של ביאת משיח. בין אם מדברים על כך שאנחנו בעומק החושך ובין אם אומרים שאנחנו מלאים באור של גאולה, אבל כולם מדברים על כך שאנחנו שייכים לאותו "עתיד לבוא". בוודאי גם הגענו למצב שבו אנשים צועקים בשווקים וברחובות. אנשים נשים וטף צועקים ברחובות. הבעיה היא שהם צועקים כל מיני צעקות אחרות, ולא ממש מדברים על האש הפנימית, ולא על "אישי הראשון". בכל זאת, יש מקום לומר שאם אנחנו בזמן המדובר, ואנשים כבר ממש צועקים ברחובות, אז יכול להיות שהם באמת צועקים שהם רוצים לשוב, אבל האוזן שלנו לא קשובה לשמוע את הצעקה האמיתית שלהם.
כיום המצב כל כך טעון, שכאשר אתה מנסה להסביר לבן אדם שצועק למה אתה חושב אחרת, הוא אומר לך: "אני אצעק יותר חזק!" צריך להבין, שהסיבה האמיתית שהוא צועק עוד יותר חזק היא, בגלל שלא מבינים מה הוא באמת רוצה. הוא רוצה אש, והוא רוצה לשוב לקב"ה, ולכן כשמדברים איתו בשפה שהוא כבר מכיר – סבירות או התגברות, לא ממש משנה התוכן המדויק – הוא ימשיך להגביר את הצעקות, עד שהנשמה שלו תקבל את האש שאבדה ממנה, ואותה הוא מחפש.
אולי שומעים אנשים שמתווכחים אם בית המשפט יהיה כך או אחרת, אבל האמת היא שבפנים הנשמה מבקשת השראת שכינה של סנהדרין. כדאי גם לשים לב, שהצעקות כיום הן ביטוי פומבי לדברים שאנשים חושבים הרבה שנים. כשמתחילים לצעוק כלפי חוץ, זאת התחלה של תרופה. כדי לרפא בעיה בגוף צריך להוציא את המוגלה החוצה, וכך הגוף יכול להתחיל לרפא את עצמו. כשרואים שאנשים מגבירים את הצעקות ברחובות, אפשר להתעודד שהם בכיוון הנכון. בכל אופן, התפקיד שלנו הוא להחזיר להם את האש.
למען האמת, צריך להתחיל עם חשבון נפש לעצמנו, אם עוד יש בתוכנו אש… ברור שאם היינו בוערים כמו שצריך, גם היהודים שבחוץ היו נדלקים ומקבלים את מה שהם כל כך מחפשים. עכשיו אנחנו בח"י אלול, וזה הזמן להבעיר את האש, את הרצון הראשוני של "אני לדודי". במקום לחשוב מי בעד או מי נגד, צריך להבין שמי שנגדך, הוא עוד יותר בעדך, והוא בא לספר לך שגם האש שלך אבדה. במקום לתרץ שצועקים עלינו בגלל זקן פאות וציצית, כדאי להקשיב מה קורה בפנים, כמו שלימד הבעל שם טוב שיום ההולדת שלו הוא היום בח"י אלול.
הרבי ר' אהרן ראטה, בעל ה'שומר אמונים', היה רוב ימיו חולני מאוד, עד שאת רוב הספרים שלו הוא כתב תוך כדי שהוא שוכב במיטה. בספרים שלו הוא כותב דבר מעניין בנושא של התוועדות וחברוּת, כשהוא קורא לזה "קיבוץ" של אהבת חברים.
אם כבר הזכרנו קיבוץ, נספר מה ששמעתי כאן מאחד החברים, שהגיע אלינו מקיבוץ ניצנים. לפני שלוש שנים הוא עוד היה לגמרי בקיבוץ, ולא היה לו ממש קשר ליהדות. לפני ראש השנה, אח שלו שמע שיש מנהג כזה של 'תשליך' – לזרוק את העברות לים. מכיוון שהם גרו קרוב לים, הם החליטו לקחת גלשן ולשוט ללב הים. הם לקחו איתם שק אבנים, וכשהגיעו מספיק רחוק הם זרקו את האבנים – העברות שלהם – עמוק בתוך הים… האמת היא שכשהוא סיפר לי מה הוא עבר, אני עצמי קיבלתי התעוררות לתשובה. לפני כמה ימים שמעתי מחסיד חב"ד שגר באנטוורפן, ר' מנדל גור-אריה שמו, שרק כשהוא התחיל לקרב יהודים אחרים לה' יתברך, פתאום נפל לו האסימון והוא הבין מה זאת אומרת שגשמיות הופכת לאלוקות. כשרואים בעל תשובה שעושה כזה מרחק, אז אתה מתחיל לחשוב שאולי גם אצלך זה יכול לקרות.
בכל אופן, נחזור לשומר אמונים שכותב כך: "אז ראה אחי מה שביארתי קצת, כי גודל הקיבוץ ואהבת החברים. לדבר מענייני יראת שמים, וכוונתם יהיה לשם שמיים. וזה כמעט עיקר הדרך של תלמידי הבעל שם טוב, דהיינו דרך הפשוט, לבד מהדרכים הפנימיים שהיה להם. וראיתי מאחד מגדולי הצדיקים שכתב, שזה יהיה כל תחבולתו של עמלק הרשע, לבטל את ישראל הקדושים לפני ביאת משיח, לקיבוץ כזה שישבו ביחד. וגם כשיתקבצו, יערב עמהם שטותים והבלים ולשון הרע". היהודי הזה, בעל השומר אמונים, כתב את הדברים הללו מתמצית דם ליבו, והוא מלמד שאהבת חברים היא עיקר הדרך של הבעל שם טוב.
כיוון שכבר הזכרנו את השומר אמונים, נספר דבר מעניין ששמעתי עליו. בכלל אומרים עליו שהוא היה מין הופעה מחודשת של החסידות, כאילו הבעל שם טוב חזר להופיע לפני שבעים שנה. הוא הביא התעוררות עצומה לחסידים שהיו רדומים. ר' מוישה שפירא, אבא של הרב יהושע שפירא, אמר פעם שהוא ראה את השומר אמונים מתפלל, והוא העיד שהייתה שם התלהבות עצומה. מעריב של יום חול אצלו, הביאה לכולם התעוררות נפלאה.
בכל אופן, כשהוא רק הגיע מסאטמר לארץ, הוא לא הכיר את הנפשות הפועלות והזרמים השונים, מי בעד או נגד. יום אחד הוא הלך ברחוב עם שני מלווים שעזרו לו ללכת, כי ההליכה הייתה קשה לו. פתאום הוא עזב את המלווים שלו והתחיל ללכת מהר. המשמשים מיהרו אחריו וניסו לעצור אותו, אבל הוא אמר להם שהוא רוצה להגיע ליהודי שנמצא בהמשך הרחוב. הם הסתכלו וראו שמי שהלך שם היה לא אחר מאשר הרב קוק… הם קצת נבהלו ואמרו לו: "רבי, אל תלך אחריו". הוא לא ויתר להם, ואמר שהוא מריח ריח גן עדן שעולה משם, ולכן הוא רוצה לרוץ קדימה.
אז גם אם עמלק הרשע רוצה לבטל קיבוץ של יהודים, צריך להילחם בו ולהתקבץ יחד כמו שיטת הבעל שם טוב. לחיים!
לא להזדהות איתם
הרב שאול יורוביץ': הרב יובל והחברים כאן דיברו מקודם על עניין חשוב. ישנם מצבים שבהם אדם פוגש מקומות אפלים בנפש שלו, והוא מרגיש אבוד. רבי מנחם מנדל מוויטבסק, בעל 'פרי הארץ', מדבר על כך בצורה חזקה מאוד ומתאר איך עובד ה' "מידי עברו דרך המוות ממש". האמת היא, שעבודת ההמלכה של ראש השנה מגיעה לשיא שלה דווקא במקומות האלה. כשאדם מסכים לעבוד את ה' במקום כזה, שהוא מרגיש שמצד יכולותיו ומעשיו אין לו שום זכות ושייכות לקדושה, ואף על פי כן הוא ממליך את ה', זאת נקודה אמיתית.
בספרים הקדושים מדובר על כך, שהתשובה של דוד המלך היא התשובה האמיתית, והיא באה עם רחמים רבים. לעומת התשובות שמצאנו אצל אחרים, דוד המלך לא מתחמק ומגיע לתשובת אמת.
אצל קין למשל, כשהקב"ה שואל אותו: "אי הבל אחיך?", מוצאים בהתחלה התכחשות גמורה: "לא ידעתי! השומר אחי אנוכי"? מצד שני, אחרי שהקב"ה מוכיח אותו על החטא, הוא מצטעק: "גדול עווני מנשוא"! אמנם יש כמה דרכים לפרש את המילים הללו, אבל הפירוש שמתאים לענייננו הוא, שהוא חשב שהוא גמור. הוא נזרק בין גאווה לייאוש. בין טענה: "מה אתה רוצה ממני, אני הכי יפה נחמד וטוב!" לבין טענה: "טוב, לי אין שום סיכוי". ר' אושר פרוינד זצ"ל היה אומר, שאדם מגיע לעבודה בבוקר כשהוא מלא גאווה, ורק חושב כמה הוא יותר טוב מכולם. פתאום באמצע היום הוא רוצה לברוח הביתה, כי הוא לא שווה כלום. הגאווה והייאוש משתפים פעולה. יש אפשרות שלישית, והיא התמודדות על ידי תירוצים שונים, כמו שעשה אדם הראשון. הוא טען: "האשה אשר נתת עמדי!". כך גם יש דרך רביעית כמו שאול המלך שרצה לעשות עוד יותר ממה שציוו עליו.
את כל הדרכים הללו דוד המלך השאיר בצד, ובחר בדרך שהרוז'ינר הגדיר כ"שני תמידים כהלכתם" – "שיוויתי ה' לנגדי תמיד", עם "חטאתי נגדי תמיד". הפסוקים האלו נראים סותרים, ודווקא בגלל זה הם יכולים להסביר את הסתירה שיש במציאות של אלול, ראש השנה ויום כיפור. השיא מגיע ביום כיפור, כשמצד אחד אנחנו פורשים מכל ענייני עולם הזה, לובשים לבן ומסתגרים בבתי הכנסת. מצד שני, כל עיסוקנו במשך עשרה וידויים ארוכים הוא עיסוק ברפש – "אשמנו, בגדנו", "על חטא שחטאנו" ו"על חטאים". מצד אחד נכנסים עם הכהן הגדול לקודש הקודשים, ומצד שני מפרטים עוד ועוד פרטים של פגמים ועברות.
הפתרון של הסתירה הוא, שרק כאשר האדם רואה את עצמו עומד לפני ה' תמיד, ובאמת הוא כולו קדושה גמורה ואלוקות נצחית, אז הוא מבין שכל הבעיות והפגמים שלו הם חיצוניים לו. אם מדובר בכתמים חיצוניים, אז אפשר בקלות לנקות אותם. כל עוד שאדם חושב שהוא עצמו מזוהה עם החטאים שלו, אין לו ברירה אלא לברוח – או פיזית, או על ידי תירוצים כאלה ואחרים. לעומת זאת, אם בן אדם מכיר ויודע שהוא נשמה נצחית טהורה וזכה, יש לו יכולת לכבס את הבגדים הצואים.
כשילד מטנף את המכנסיים בצואה, אמא שלו לא חושבת שהוא בעצמו הפך להיות הצואה, והיא לא זורקת אותו לפח. היא יודעת שמדובר בסך הכל על בגדים מלוכלכים. ביום כיפור, עוסקים קודם כל בהבנה נכונה מי אנחנו באמת: "לפני ה' תטהרו", ואנחנו עומדים לפני כיסא הכבוד. מתוך כך, אפשר לגשת לניקיון של הלבושים שהתלכלכו במהלך השנה, שהם באמת לא שייכים לעצמיות הנשמה.
מעניין באמת, שדווקא הבגדים הצואים מביאים לעומק גדול יותר של המלכה. הקב"ה מתאווה להיות לו דירה בתחתונים. כשאבא מגיע הביתה ומתעסק עם התינוק בן השנתיים, הוא לא יכול לדבר איתו על תורות עמוקות או תפילות, ואפילו לא על ביזנס. הוא מצטמצם לשחק עם מכונית הצעצוע יחד עם הילד, וככה הם מתחברים. זה המהלך מצד המעיישה בפועל. לעומת זאת, מצד התשוקה של האב לבנו, והגילוי של אהבה ורצון פנימי, דווקא כלפי ילד קטן יש גילוי הרבה יותר עוצמתי. הכלי אמנם מאוד נמוך, אבל האור גדול מאד. לעומת זאת, כשהוא מדבר עם הבן בגיל ארבעים על ביזנס או על דברי תורה עמוקים, הכלים יותר מזוככים וגבוהים אבל האור איננו. ביחס לאור שנמצא בין האב לבן, ככל שהכלי יותר עב, האור גדול יותר. לכן ההמלכה צריכה להתחיל במקום הפשוט ביותר. בסופו של דבר, יש קשר פנימי בין המצבים, והיכולת לדבר עם בן הארבעים על דברים חשובים, נובעת מזה שפעם בגיל שנתיים, האבא שיחק אתו בצעצועים, ושם נבנה הבסיס לקשר הגבוה יותר שמגיע בהמשך. שנזכה להיות לפני ה' תמיד! לחיים!
להמליך בגדול
הרב אייל ורד: לחיים! "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", המילה אח"ד בנוטריקון היא "אחינו דודינו". יש יחסים עם ה' יתברך שהם לא רק "אבינו מלכנו", אלא גם אחינו דודינו. אתם יודעים גם ש"עראק" זה נוטריקון של "עושה רצון קונו", אז נאמר שוב לחיים!
מקובל לומר אצל חסידים, שח"י אלול הוא "יום הולדת שני המאורות הגדולים". בביטוי הזה יש בשורה גדולה מאוד, כי הרי אנחנו יודעים שבזמן הבריאה לא היו שני מאורות גדולים. היה מאור גדול ומאור קטן, בגלל קטרוג הלבנה. יוצא שכשאומרים "שני מאורות גדולים", מדברים על גאולה של ממש. כך יהיה לעתיד לבוא, שאור הלבנה יהיה כאור החמה ואור החמה יתגבר שבעתיים.
הנקודה הזאת קשורה לסיפור על הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן. להורים של אדמו"ר הזקן, הרב רבי ברוך ואשתו הצדקנית, לא היו ילדים במשך הרבה שנים. כשהם הלכו להתברך מהבעל שם טוב, הוא באמת בירך אותם בבן, אבל נתן הוראות מאוד משונות ביחס לגידול שלו. הוא הזהיר לשמור עליו מפני עין הרע, ושלא למסור לו שום מידע על הבעל שם טוב, ובוודאי לא על כך שההורים שלו קשורים אליו. רק לכבוד החלאקה שלו הם הביאו אותו לבעל שם טוב, וגם אז הוא הזהיר אותם שיאמרו לשניאור זלמן הצעיר שהולכים לזיידע – הסבא. כשההורים של האדמו"ר הזקן שאלו למה צריך להסתיר את הקשר ביניהם, הוא הסביר שרבי שניאור זלמן צריך לסלול דרך חדשה.
כך נעשו שני מאורות גדולים. אם הבעל שם טוב היה מתגלה לאדמו"ר הזקן, הרי שהאדמו"ר הזקן היה נשאב אל הבעל שם טוב ונכלל באור שלו. בפועל רואים, שהשיטה של הבעל שם טוב הצליחה. המאור הגדול הראשון צמצם את עצמו, כדי שיהיה מקום למאור גדול שני. אדמו"ר הזקן בחר מעצמו בדרך החסידות של הבעל שם טוב, אבל היה לו מרחב להתחיל את הדרך החדשה של חב"ד.
מהנקודה הזאת אפשר גם ללמוד יותר טוב על המלכת ה' של הימים הללו. צריך לדעת שהקב"ה רוצה שנהיה אנשים גדולים, כדי שנוכל להמליך אותו בגדלות! בתפילה אנחנו מכריזים: "הגאווה והגדולה לחי עולמים"! אדם קטן לא יכול לתת למלך גדלות. כל אחד מאתנו צריך להיות מאור גדול, כדי להמליך את ה' בגדלות. לחשוב כמו מאור גדול, זאת מהפכה. היום כבר רואים שמכל מקום אנשים מתקרבים חזרה לאלוקות, ולא מפתיע כל כך לראות אנשים ממקומות מאוד רחוקים שמגיעים לנהורא או למכון מאיר. אז מה כן חסר לנו? אנחנו צריכים לחשוב מחשבות גדולות. כל אחד, מאיפה שהוא בא, צריך לשאוף להיות מאור גדול.
חסידים אומרים, שח"י אלול מביא חיות באלול, וממילא הוא קורא לכל אחד מאתנו לחשוב בגדול. להמליך את המלך בגדול, ולתת לו מתנות גדולות. הדבר הכי גדול שאפשר לתת למלך, זאת המתנה שעוד ילדים ועוד בנים שלו שהלכו לאיבוד, "תעיתי כשה אובד בקש עבדך", חוזרים לקדושה וממליכים אותו יתברך.
אחד הרמזים לשנת תשפ"ד הוא – תהיה שנת פריצת דרך, והכוונה היא לפרוץ דרך אצלנו פה. לפרוץ למחשבות חדשות וכיוונים חדשים, מתוך רעננות והתחדשות. היצר הרע משכיב את המארבים שלו כל פעם באותו מקום, ואנחנו לא לומדים לקח ונופלים באותם מקומות. שנזכה להיות רעננים, וקצת להפתיע את היצר.
תפילה אחרי ייאוש
אתם יודעים, ביום הראשון של ראש השנה קוראים בהפטרה על פקידת חנה שהייתה בראש השנה. יש בסיפור של חנה נקודה ששמתי לב אליה רק בשנים האחרונות. בשלב מסוים של הסיפור, אלקנה מנסה לשכנע את חנה שתשלים עם המצב כמות שהוא, וילדים כבר לא יהיו לה. חנה לא משלימה עם הגזירה, ולכן היא לא אוכלת עם כולם. אלקנה מנסה לומר לה: "חַנָּה לָמֶה תִבְכִּי, וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי, וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ? הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים"! מן הסתם הוא הדגים לה איך שלרבי מלובביץ', לרב צבי יהודה ולחזון אי"ש לא היו ילדים, ועדיין הם עשו דברים גדולים בעולם. הוא אמר לה שיחד הם מחזירים את עם ישראל בתשובה, ומלמדים אותם לעלות לשילה. זה חלקה בעולם, ועליה להיות שמחה בכך.
האם חנה קיבלה את הדברים של אלקנה או לא? הרבה שנים חשבתי שהיא לא קיבלה, אבל פתאום שמתי לב לכמה מילים מעניינות שמופיעות שם: "וַתָּקָם חַנָּה אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה וְאַחֲרֵי שָׁתֹה". כלומר, היה שלב שחנה קיבלה את דעתו של אלקנה, וישבה לאכול. רק אחרי סוף הארוחה, היא תפסה את עצמה ואמרה: "מה קרה לי, ויתרתי? שכחתי מי אני?" אז היא קמה והתפללה עד מיצוי הנפש. זאת הייתה תפילה שבאה כבר אחרי הייאוש, ואז באה התעוררות הרבה יותר חזקה. וכשבאה הישועה, היא באה בגדלות. לכן היא אומרת בתפילתה: "רָמָה קַרְנִי בַּה'".
כמו כן, ביחס לתפילה שלה בשילה כתוב: "וַתִּתְפַּלֵּל עַל ה'". במקום שיהיה כתוב "אל ה'", כתוב "על". הרעיון הוא, שחנה מתפללת על ה' ואומרת שסתם בן שייוולד לה זה דבר קטן. היא רוצה בן שיקים את מלכות ישראל וימליך שני מלכים. היא רוצה בן שיוביל את עם ישראל לתשובה גדולה וגאולה גדולה. היא התפללה שגילוי ה' בעולם לא יהיה בבחינת אישה עקרה, שבמשך שלוש מאות שנה לא מצליח להתגלות במלכות של ממש. כך חושבים בגדול, כמו שני המאורות הגדולים.
יהי רצון, שמתוך היום הזה של ח"י אלול נתעורר בגדולה אמיתית להיות בנים של מלך הכבוד, וניתן את הגאווה והגדולה לחי עולמים – אמן. לחיים!
