אפיזודה קטנה, שיכולה ללמד אותנו מה זו תמימות אמיתית: הלכתי פעם לבית הספר "תחכמוני" למסור שיחה לילדים. אחרי כמה ימים אני מגיע לבית חב"ד, מרוקן את הדואר, ואני מוצא שם מכתב שכתב אחד הילדים. "לכבוד אדון אלוקים! אלוקים, אני מאמין בך, יש הרבה ילדים בכיתה שלי שלא מאמינים בך, בבקשה תעשה משהו"…
אח! הילד מרגיש את הקדוש ברוך הוא, וכואב לו שהחברים שלו לא מאמינים. "ריבונו של עולם, תעשה משהו!" אפשר בכלל לשער ולתאר כמה נחת רוח דבר כזה עושה למעלה? דבר כזה פותח שערים! לחיים!
מישהו שאל פעם שאלה יפה: הרמב"ם בשמונה פרקים מסביר בהרחבה שבכל דבר צריך ללכת בדרך האמצע, לא להיות קיצוני. שביל הזהב הוא להתרחק במידה שווה מקיצוניות לאחד מהצדדים. מנגד, יש ווארט חד מאוד של הרבי מקוצק. שאלו אותו פעם למה הוא חריף כל כך, בלי פשרות. במקום לענות הוא פתח את החלון והצביע על דרך העפר – מדרכה בצד ימין, מדרכה בצד שמאל, ובאמצע – הכביש. הוא הצביע ואמר: "אתם רואים? בני האדם הולכים או מימין או משמאל. באמצע הולכים רק הסוסים…". צריך ללכת עד הסוף, בקיצוניות. אין אמצע!
איך הווארט החסידי הזה מתאים עם מה שהרמב"ם חוזר וכותב, ואפילו דוגל בזה כשיטה, שאסור לנקוט שום קיצוניות לאף צד, אלא צריך ללכת בדרך המיצוע?
התשובה נעוצה בהבדל שבין שתי דמויות המופיעות בתורה. התורה מספרת שאברהם אבינו היה קיצוני, מהפכן. הוא נקרא "אברהם העברי", מכיוון שהוא היה מוכן להתייצב באומץ נגד כל העולם, הוא בעבר אחד וכולם בעבר השני. הוא האמין באלוקים, והוא הלך עם זה עד הסוף. המלך נמרוד זרק אותו לכבשן האש בגלל האמונות והדעות שהוא הפיץ, אך אברהם לא פחד. הוא קפץ לתוך האש היוקדת והקדוש ברוך הוא עשה לו נס והציל אותו. האש לא נגעה בו ולא שרפה אותו.
אחיו של אברהם, הרן, ראה שהצדק איתו. הנס שנעשה לאחיו מהשמים הוכיח לו שאכן יש אלוקים שמנהיג את העולם. ומכיוון שכך, גם הוא בחר לקפוץ לאש ולא לוותר על האמונה. אבל במקרה שלו, שום נס לא קרה. הוא נשרף למוות בתוך הכבשן הלוהט.
אם נחשוב על זה רגע, קצת תמוה מה שקרה כאן. מה הייתה הבעיה של הרן? הרי גם הוא, בדיוק כמו אברהם אבינו, בחר להישאר נאמן לבורא העולם ובגלל האמונה הוא היה מוכן למסור את חייו. למה לא נעשה לו נס?
מוסבר בחסידות כך: הרן הוא טיפוס שרוצה לצאת תמיד בסדר עם כולם. בלי עצמיות וללא חוט שדרה הוא מתאים את עצמו לאווירה, לסביבה. זה אדם שטחי שחי מן השפה ולחוץ. רמז לזה אפשר למצוא גם באותיות של השם שלו – הרן: ה"א, שהערך המספרי שלה הוא חמש, היא האמצע של האותיות שהגימטריה שלהן זה האחדוֹת. היא בדיוק באמצע בין אל"ף לטי"ת; נו"ן, שהערך המספרי שלה הוא חמישים, היא האמצע של העשרות. היא בדיוק באמצע בין יו"ד לצדי"ק; ורי"ש, שהערך המספרי שלה הוא מאתיים, היא האמצע של המאות שבסדר האלף בית. היא בין קו"ף לתי"ו.
מה זאת אומרת? הרן תמיד היה באמצע. הוא ניטראלי, לא לוקח צד. תמיד חיפש רק למצוא חן בעיני אנשים ולהסתדר עם כולם. השביל הזה, של הרן, הוא באמת שביל של סוסים… זה לא שביל הזהב שעליו דיבר הרמב"ם. אם אתה מנסה ללכת עם העדר, לזרום עם הזרם, אז כולך פשרות וויתורים בלי נכונות לעמוד על האמת שלך בכל הכוח ועד הסוף.
לעומת זאת, יש דרך אמצע אחרת, של דמות מוכרת אחרת מהתורה. אהרן הכהן. אותיות השם שלו גם הן מכילות את אותיות הפשרה והאמצע של הרן, אבל יש הבדל אחד "קטן" ביניהם – לאהרן יש גם את האות אל"ף, אלופו של עולם. נכון, אהרן היה אוהב שלום, הוא השתדל תמיד להשכין שלום, להשיג פשרות וויתורים. הוא היה משלים בין הניצים ומביא אותם להתפשר. אבל יש הבדל גדול בינו לבין הרן. הרן חשב רק על האינטרסים שלו, לאחר שהוא וידא שהוא יינצל, הוא רצה להיות בסדר עם הקדוש ברוך הוא ולכן קפץ לאש, ואילו המטרה של אהרן הייתה לעשות נחת רוח לקדוש ברוך הוא. לגלות אלוקות בעולם. הוא באמת הלך בשביל הזהב. הוא עשה הכל בשביל הקדוש ברוך הוא, לא בשביל עצמו. הוא לא התפשר בשביל האגו שלו, בשביל שהוא יוכל להסתדר ושיהיה לו טוב ונוח עם כולם. ממש לא! הכל נבע אצלו מהעומק של אלופו של עולם! כך הוא העלה את הכל לקדושה. הוא היה קיצוני, עד הסוף.
אלי ויזל, הסופר הידוע, ציין פעמים רבות שהרבי מליובאוויטש שינה לו את החיים. וככה הוא מספר: "בפעם הראשונה שנפגשתי עם הרבי, הודעתי לו מראש שאני חסיד ויז'ניץ ולא חסיד חב"ד, ואין לי שום כוונה לשנות את זה. הרבי ענה: 'העיקר להיות חסיד, לא משנה של מי'".
"באחד מחגי שמחת תורה ביקרתי בליובאוויטש. הרבי קיבל את פניי ואמר: 'ברוך הבא! טוב לראות חסיד ויז'ניץ מגיע לברך אותנו. האם כך חוגגים שמחת תורה גם בויז'ניץ?'.
"אמרתי לו: 'רבי, אנחנו לא בויז'ניץ, אנחנו בליובאוויטש', והוא אמר: 'אז תנהג כמו בליובאוויטש'.
"שאלתי: 'מה עושים בליובאוויטש?', והרבי אמר: 'בליובאוויטש אומרים לחיים!'.
"אמרתי לרבי: 'גם בויז'ניץ אומרים לחיים', והרבי אמר: 'טוב מאוד. אז תאמר לחיים!'…
"הרבי הושיט לי כוס וודקה, מלאה עד תומה. אמרתי לו: 'רבי, בויז'ניץ חסיד לא שותה לבד', והרבי ענה מיד: 'גם לא בליובאוויטש' – ושתה בבת אחת את כל התכולה של הכוס שלו. גם אני עשיתי כמוהו.
"הרבי המשיך ושאל: 'כוס אחת מספיקה?', ואני עניתי: 'בויז'ניץ, כוס אחת היא כמו טיפה בים'…
"הרבי הגיב: 'גם בליובאוויטש כך', ומזג לי כוס שנייה, גם היא מלאה עד גדותיה… ומילא גם את הכוס שלו. שנינו רוקנו את הכוסות שלנו. הייתי חייב להגן על כבודה של ויז'ניץ…
"לא הייתי מורגל בשתייה רבה כל כך. הראש שלי התחיל להסתובב. לא היה ברור לי מי אני, איפה אני ולמה הגעתי לפה. הרגשתי אש אוחזת במוחי.
"והרבי המשיך: 'בליובאוויטש לא מפסיקים באמצע הדרך. אנחנו ממשיכים עד הסוף. ואיך עושים בויז'ניץ?', ואני עונה: 'גם בויז'ניץ כך. הולכים עד הסוף'. ואז הרבי מזג לי את הכוס הנוספת, שלישית במספר, ושוב מזג גם לכוס שלו. היד שלי כבר רעדה. שלו – לא.
"'מגיעה לך ברכה', אמר לי הרבי בפנים מאירות. 'תגיד מה אתה רוצה'. לא היה ברור לי מה לבקש. הרגשתי ערפול חושים.
"הרבי שאל בחיוך: 'היית רוצה שאתן לך ברכה שתוכל להתחיל פעם נוספת?'… למרות שהייתי כבר שיכור, נהניתי מחכמתו. אמרתי לו: 'כן, רבי. תן לי ברכה'.
הוא בירך, ושתה עוד כוס. גם אני שתיתי עוד כוס אחת – והתעלפתי…
מעובד על פי 'לחיים ולברכה' הוצאת לדורות
