אחד הדברים המיוחדים שהרבי מלובביץ' זי"ע עורר על קיומם ועודד אותם מאוד, היה עריכת תהלוכות וכנסים לילדי ישראל בל"ג בעומר בכל מקום ומקום בארץ הקודש וברחבי העולם כולו.
באחת השנים, בהתוועדות שקדמה לל"ג בעומר, הרבי התייחס לתוכן הדברים שיש למסור לילדים באירועים הללו. כמובן, הנושא המרכזי הוא דמותו של רשב"י ותורתו, והרבי הזכיר בין השאר את הדברים שאמר ביום הסתלקותו (כמתואר בזוהר, באדרא זוטא): "בחד קטירא אתקטרנא ביה בקודשא בריך הוא… ביה אחידא, ביה להיטא, ביה אִתדבקת" – הוא העיד על עצמו שהוא נקשר בקשר אחד ויחיד בקב"ה, במדרגה עליונה כזו שבו יתברך הוא היה מאוחד, לוהט ודבוק.
כן כן, את הדברים האלה הורה הרבי לדבר עם כל ילדי ישראל, גם במקומות שבהם רוב המשתתפים בתהלוכות באים מבתים שאינם מוגדרים שומרי תורה ומצוות, בינתיים…
לכאורה, יבוא מישהו וישאל על כך: מילא לספר, למשל, על רשב"י ובנו ר' אלעזר שברחו למערה וניצלו מידי הרומאים – זה מתקבל על הדעת, אבל איך אפשר לדבר עם ילדים על "בחד קטירא אתקטרנא"?! הרי בינינו, גם עם אנשים מבוגרים זה לא פשוט לדבר על כך…
ובכן, ראשית, זה מה שהרבי הורה לעשות!
יחד עם זאת, אחד הדברים הבסיסיים שאפשר ללמוד מכך הוא, שכל עניין בתורה שייך לכל יהודי באשר הוא. זאת אומרת שעל כל עניין בתורה אפשר לדבר עם כל אחד, ללא יוצא מהכלל, רק שכמובן צריך להתאים את הדיבור לרמתו ולדרגתו.
העניין הזה של "בחד קטירא אתקטרנא ביה בקודשא בריך הוא" קיים בדרגות שונות – כפי שרשב"י עצמו חי והשיג, כפי שצדיקים תופסים זאת, כפי שיהודים מן השורה קולטים אותו, וכפי שילדים מסוגלים להבין אותו.
כמו בכל עניין עמוק, כאשר תופסים את הנקודה הפנימית שלו – אפשר להעביר אותה הלאה בהתאם ל'כלים' של השומע. וככל שמבינים את הנקודה הפנימית לעומק יותר, כך אפשר להעביר אותה לאנשים שעומדים בדרגה נמוכה יותר.
אם נרצה לפרש את הדיבור הזה של רשב"י, מוסבר בחסידות שזה מקביל למה שדוד המלך אומר בספר תהילים "בה' תתהלל נפשי". דיברנו על הפסוק הזה בהתוועדות כאן לא מזמן: מה הפירוש "בה' תתהלל"? הרי יש פסוק אחר בתהילים בו נאמר "כל הנשמה תהלל י־ה", ושם הכוונה שהנשמה מהללת. לעומת זאת כאן, אם היה כתוב "את ה' תהלל נפשי", הפירוש היה שהנפש שלי מהללת את ה'. אבל כתוב "בה' תתהלל נפשי", ופירוש הדבר הוא שהנפש מתהללת בה' לבד, מעצמה.
כלומר: כאשר אני בא להלל את הזולת, אני צריך לעשות פעולה של הילול. דהיינו, אני נמצא במקום אחד והזולת במקום שני, וכדי להלל אותו אני צריך לעשות דבר שמחוץ למציאות שלי, להתייחס אל זולתי. כך גם לגבי הקב"ה: אם אני לא נמצא באותו מקום של הקב"ה כביכול, אזי עלי לצאת מעצמי כדי להלל אותו. אני צריך לעזוב את המחשבות שלי, לצאת מהמקום שלי ולהתקרב אל מקומו של הקב"ה – לחשוב עליו, להתפעל ממנו, לשבח אותו, להלל אותו, להתפלל אליו. זה נקרא "תהלל".
לעומת זאת, "בה' תתהלל נפשי" פירושו בדרך ממילא, הנפש מתהללת מעצמה. כלומר, אני קרוב לקב"ה והמקום שלי הוא מקומו של הקב"ה – כמובן, בזעיר אנפין ולפי המושגים המצומצמים שלי – הנפש שלי חיה את נוכחותו וקיומו, וממילא היא מתהללת בו.
זו הייתה, אם כן, דרגתו של רשב"י, וזה הפירוש של "בחד קטירא אתקטרנא". רשב"י היה מאוחד עם הקב"ה, זה היה המקום שלו, וממילא "ביה אחידא, ביה להיטא, ביה אתדבקת". רשב"י לא היה כביכול עניין בפני עצמו והוא – במקום שלו – מתפעל מהקב"ה, אלא הוא תמיד היה נמצא איתו יתברך יחד, כביכול באותו מקום.
כשהרבי ביקש שבכנסים ובתהלוכות בל"ג בעומר ידברו על כך עם הילדים, הוא ככל הנראה לא התכוון שיכריזו באוזניהם את המילים הללו מהזוהר, ושמי שיכריז "בחד קטירא אתקטרנא" יעשה זאת בהתלהבות גדולה כל כך עד שגם הילדים יתעוררו ממנה… לכאורה הרבי התכוון שהתוכן של הדברים הללו יועבר לילדים ולכל מי שנלווה אליהם – בכל מקום ומקום בהתאם ל'כלים' ולדרגה של הנוכחים. כלומר, שיסבירו להם את העניין והתכלית של עבודת ה' – להיות קשור ודבוק אל הקב"ה בכל זמן ובכל מצב!
הדברים האלה הם יסוד גדול בעבודת ה'. גם כשמדובר על דרגות גבוהות והדרך להגיע אליהן, הן באמת שייכות אל המהות הפנימית שלנו, וכל אחד נדרש למצוא אותן בנפשו לפי יכולותיו. דיברנו בעבר על כך ש'עבודת ה" אין פירושה שינוי המציאות של האדם, אלא חשיפה וגילוי של הפנימיות שלו, שהרי נשמתו היא "חלק אלוקה ממעל ממש". 'עבודה' היא כמו 'עיבוד עורות' – אין כאן יצירת מציאות חדשה, אלא רק גילוי המציאות הפנימית והאמיתית של הקלף העדין והחלק שהסתתר מאחורי הלבוש הגס והמלוכלך של עור הבהמה.
אחד הפרקים הארוכים בתניא הוא פרק מ"ב, והוא גם 'עשיר' בתכנים יסודיים רבים. אדמו"ר הזקן כותב שם, בין השאר: "כדרך שמחפש אדם מטמון ואוצר הטמון בתחתיות הארץ, שחופר אחריו ביגיעה עצומה, כך צריך לחפור ביגיעה עצומה לגלות אוצר של יראת שמים הצפון ומוסתר בבינת הלב של כל אדם מישראל".
"אוצר של יראת שמים" היא מדרגה גבוהה ביותר, ולמרות זאת אדמו"ר הזקן נוקט כלפיה את הלשון "לגלות". כלומר, זה כבר קיים בתוכך, זאת האמת שלך, וממילא ביכולתך להגיע אליה לאט לאט.
לעניין 'עבודת התפילה', רבים נוטים בטעות לחשוב שהכוונה להכנות לתפילה – כמו להתבונן לפני התפילה בגדולת ה' כמוסבר בספרי חסידות. ואמנם, ברור שכדי להתפלל כראוי צריך ללמוד חסידות לפני התפילה ולהקדיש זמן לחשוב על התוכן הנלמד, אבל לא זה עיקר עניין 'עבודת התפילה'.
'עבודת התפילה' לאמיתתה זו התפילה בעצמה.
נסביר את הדברים:
ההכנה לתפילה היא עצם ההעמדה של עצמך לתפילה. כלומר, להעביר את עצמך ממצב אחד למצב אחר. קודם לכן ייתכן שהיית במצב של 'פתיחת המוח' ו'פתיחת הלב' – אבל לא במובן החיובי… כלומר: חשבת באופן פתוח על כל מה שמתחשק לך, ונתת ללב שלך להרגיש כל מה שמתחשק לך, ואפשרת לעצמך לדבר על כל מה שמתחשק לך… לעומת זאת, "העמדה לתפילה" פירושה שעכשיו אני עוזב הכל ומתייצב לפני המלך. אני מתנתק מכל מה שהייתי מחובר אליו קודם לכן – כל המחשבות זרות, הוויכוחים והדברים בטלים, ואפילו מכך שלא הבנתי דבר־מה בזמן לימוד החסידות – ונעמד להתפלל. זו ההכנה הבסיסית ביותר לתפילה – להתנתק.
הרבי הסביר פעם שזו הכוונה הטמונה בחגירת הגארטל לפני התפילה, המפריד בין החלק התחתון של הגוף לחלקו העליון. דהיינו, להפריד בין המחשבות בענייני העולם לבין המחשבות על הקב"ה. זו ההכנה לתפילה.
רק לאחר מכן – אחרי שעשיתי את זה והתנתקתי ממצבי הקודם, אפשר להתחיל לומר את המילים ולחשוב על הפירוש שלהן, כפי שהוא בפשטות. "הודו לה'" – אני מודה לך ה'. "קראו בשמו" – אני קורא בשמך, וגם במובן של 'ממשיך' ומביא אותך. "הודיעו בעמים עלילותיו" – אני אפרסם בעולם את הפעולות שלך. וכן הלאה.
יש להדגיש: יותר חשוב ממה שאני חושב, זה איך אני חושב. אם אני באמת אומר את המילים במתינות, ומתכוון לכל מילה ומילה – פחות חשוב אם אני יודע את ההבדל בין המילים הדומות ומשמעותן וכדומה. הדבר החשוב ביותר הוא לומר את המילים במתינות ובפשטות, ולחשוב על כל מילה שיוצאת מהפה.
לעומת זאת, אם אחשוב כוונה עמוקה יותר – לדוגמה, ב"הודו לה' קראו בשמו" אחשוב על כך ש"ה'" זהו שם 'הוי"ה' שהוא למעלה מהטבע, "היה הווה ויהיה", ואילו "שמו" זו רק הארה ממנו שבמסגרת הטבע – אבל בה־בעת לא אתעכב על הדברים, אלא רק אומר לעצמי שאת ההבדל בין "הוי"ה" ל"שמו" אני כבר זוכר ויודע, וכעת כל מה שאני צריך זה רק 'לעבור' על זה מלמעלה… – זה לא שווה מאומה!
העיקר בתפילה הוא החיבור האישי, הפנימי והאמיתי. ואם יש בתפילה מילים מסוימות שמדברות אליי יותר – אני חושב עליהן יותר ומתבונן בהן יותר. ואם יש מילים שיש לי אליהן פחות חיבור – בשלב זה – אני רק אומר אותן.
זה הפירוש "בחד קטירא אתקטרנא" – להיות עם הקב"ה, להיות במקום של התפילה, ואז יקוים בנו "בה' תתהלל נפשי", ובמילים פשוטות יותר: להיות עם האמת שלנו.
לחיים, לחיים ולברכה.
