לפני כמה שנים הייתי בכינוס השלוחים ב-770, ושם אחד השליחים שיתף אותנו בסיפור יפה. באותה שנה הוא העביר שיעור בבית הכנסת שלו על הלכות ברכות. מכיוון שמדובר באנשים מאוד רחוקים מיהדות, הוא דיבר איתם בצורה מאוד כללית. הוא דיבר איתם על העיקרון שעל כל דבר בעולם שנהנים ממנו, צריך לברך כדי להודות לה'. הוא אמר להם לדוגמא: "כשאתם שותים מים תאמרו תודה לה', ותברכו שהכל נהיה בדברו". הוא לא נכנס איתם לפרטים נוספים – המוציא או בורא מיני מזונות. הוא לא רצה לסבך אותם יותר מדי, אז התמקד רק בברכת שהכל.

למחרת בא אליו אחד מהמתפללים, שהוא גם עשיר גדול ומחזיק כמעט לבדו את כל בית הכנסת, והודה לו על השיעור: "הרב, אתה לא יודע מה עשית לי! שינית לי את כל היום!". הוא סיפר, שבכל בוקר, הדבר הראשון שהוא עושה זה לשחות בבריכה הפרטית שיש לו בחצר של הווילה שלו. הוא אמר שהשחייה טובה לבריאות, וגם נותנת לו הרגשה נעימה על הבוקר. אחר כך, הוא ממש הפתיע את השליח ואמר: "הבוקר נזכרתי במה שאמרת – להודות לה' על כל מה שנהנים ולברך 'שהכל'. אז לפני שקפצתי לבריכה, סגרתי את העיניים ואמרתי: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, שהכל נהיה בדברו", ומיד קפצתי למים!

"הרב, אני אומר לך – ממש הרגשתי את הקב"ה! כל כך נהניתי מהמים הנעימים של הבריכה. וכל כך שמחתי והודיתי לקב"ה מכל הלב, שהוא נתן לי בריכת שחייה, ועל זה שהוא ברא את המים בעולם. הרב, עשית לי את היום!". השליח סיים את הסיפור ושאל: מה עושים במצב כזה? מצד אחד, זאת בוודאי ברכה לבטלה, אבל מצד שני – היהודי פתח את הלב שלו לה', ובטוח שלקב"ה הייתה מהברכה הזאת נחת רוח עצומה! מה עושים?!

*

פרשת משפטים מתחילה במילה "ואלה". רש"י מפרש שתוספת הו' של "ואלה" באה ללמד אותנו, שכמו שהראשונים – עשרת הדברות – ניתנו מסיני, כך גם המצוות שבפרשת משפטים ניתנו מסיני. באופן כללי, מצוות התורה מחולקות ל"חוקות" – מצוות שאין בהן הגיון כמו איסור בשר בחלב. "עדות" – מצוות כמו תפילין, שלא היינו חושבים עליהן בעצמנו, אבל אחרי שנאמרו אנחנו יכולים להזדהות איתן. והסוג השלישי הוא "משפטים" – מצוות כמו לא לגנוב ולא לרצוח, שהשכל האנושי יכול לחשוב עליהן לבד.

וכאן מגיעה השאלה, למה להצמיד את פרשיות יתרו ומשפטים? לכאורה, אחרי מעמד הר סיני, שהיה בו גילוי אלוקות גדול, היה יותר מתאים לדבר על מצוות שמורגש בהן שהן נעשות בשביל הקב"ה! כשרואים יהודי שהולך לחנות ובסוף לא קונה כלום כי האוכל שם לא כשר, ברור שהוא עושה את זה לכבוד ה'. כשאני רואה יהודי שמקפיד על שעטנז או יהודי שמניח תפילין – פשוט שזה בשביל הקב"ה. אפשר לראות בעיניים שכאן נמצא הקב"ה. אבל פרשת משפטים מדברת על סדר הגיוני של התנהלות כספית וחברתית, בסופו של דבר, מדובר על התנהגות שהיא בסך הכול דרך ארץ! אז למה מיד אחרי מתן תורה, התורה מתעסקת דווקא במשפטים?

הרבי מבאר, שכאן התורה מלמדת אותנו את הסוד של ההרמוניה. באופן כללי, בני אדם שואפים להגיע להרמוניה ולחיות באחדות. אנשים רוצים קשר פנימי ושלם בין כל חלקי החיים שלהם. החיפוש הזה הוא לא קל. קשר זוגי, קשר של הורים וילדים וגם קשר של חברים, נע כל הזמן בין תסכול, חוסר הבנה ואגו שמושך לכיוון אחד, ובין רצון לקשר עמוק, הכלה והתמסרות.

באופן יותר עמוק, אדם מחפש להגיע להרמוניה בתוך הנפש שלו. בן אדם מרגיש בתוך עצמו רצונות שונים ומשונים שסוחבים אותו לכל מיני צדדים. יש לו רצון לרוחניות, ויחד אתו רצון לגשמיות, ולפעמים הוא נקרע ביניהם. ואפילו בגשמיות, אדם רוצה לחיות בריא אבל נמשך לג'אנק פוד.

מכיוון שכולנו באים מהקב"ה שהוא אחד ויחיד, יש בנו רצון לאחד את הגשמיות עם הרוחניות, את החלק העליון שבנו עם החלק התחתון שבנו ואת כל חלקי החיים. הזמן שבו העולם כולו הגיע להרמוניה, הוא מתן תורה. המדרש אומר: "כשברא הקב"ה את העולם, גזר ואמר: 'השמים שמים לה', והארץ נתן לבני אדם'. וכשביקש ליתן את התורה, ביטל את הגזירה ואמר: התחתונים יעלו לעליונים, והעליונים ירדו לתחתונים". מעמד הר סיני מתחיל בפסוק שאומר: "וירד ה' על הר סיני", ואחר כך כתוב: "ואל משה אמר עלה אל ה'". זאת אומרת, שבמתן תורה, הבריאה כולה הייתה במצב של הרמוניה בין הגשמיות לבין הרוחניות.

במתן תורה ניתן לראשונה הכוח לאחד את הכל. קיבלנו את היכולת לגלות ולהאיר את היופי שנמצא בכיעור; את האלוקות ששורה בסתמיות; לגלות את האור של מתן תורה דווקא בתוך המשפטים – את הקודש שבתוך החול.

החיבור של "ואלה המשפטים" עם ו' החיבור בא לומר לנו, שגם את ה"משפטים", גם את הדברים שעל פי טעם ודעת, צריך לקיים בגלל שהם רצונו של הקב"ה, ואפשר לחוש בהם אלוקות.

*

אז אם נחזור ליהודי שבירך 'שהכל' לפני שקפץ לבריכה – מה נכון לעשות אתו? נכון שצריך לתקן את היהודי המתוק הזה וללמד אותו כיצד מברכים נכון, אבל אסור למחוק את התחושה המאוד נכונה שלו, שניתן וצריך להרגיש את הקדוש ברוך הוא בכל דבר.

אנחנו צריכים ללמוד ממנו ולנסות להרגיש את הרגש הנפלא שלו. גם אנחנו צריכים להיות כמו בעל תשובה, שבפעם הראשונה בחיים מברך 'שהכל' על בריכת שחייה, ובאמת מכל הלב, מרגיש במים האלה את האלוקות. היהודי הזה, גם בתוך העולם הגשמי, חי את האלוקות. הוא זכה להרגיש בעולם המוגבל והגשמי שלנו, את ה'בלי-גבול' ששרוי בתוכו. את היכולת להגיע לגילוי כזה, קיבלנו במתן תורה.

עד לפני כמה שנים, היה חי בארץ פרופסור חשוב לחקר החלל, בשם יהויכין יוסף. הוא גדל בתור ילד בהולנד, וכשהיה בן 12 הוא נשלח עם משפחתו למחנה הריכוז ברגן-בלזן. לאותו מחנה הגיע גם הרב הראשי של הולנד, הרב שמעון דסברג הי"ד. יום אחד הוא פנה ליהויכין הילד, ואמר לו שהוא שמע שחגיגת בר המצווה שלו מתקרבת. מדהים, איך במחנה נוראי כזה, שבכל תזוזה הכי קטנה יכולים להיהרג, וצריכים לעבוד עבודת פרך מלפנות בוקר עד אמצע הלילה – היו יהודים שחשבו על תורה ומצוות!

הרב דסברג גילה לו, שהוא הצליח בתנאים בלתי אפשריים, להביא איתו למחנה ספר תורה זעיר. הרב לימד את יהויכין הצעיר את הקריאה בתורה, ובלילה בו הוא נעשה בר מצווה, ברבע לשלוש בבוקר, שעה לפני שעת ההשכמה של כולם, התעוררו מניין יהודים. הם הצמידו שמיכות לחלונות של הצריף כדי שלא יראו שום דבר, והדליקו ארבע נרות קטנים שהצליחו להשיג.

שני נרות מכל צד האירו שולחן מאולתר, שעליו הונח ספר התורה הקטן שהרב דסברג שמר עליו במסירות נפש. רגע לפני שהוא התחיל, נשמעו דפיקות בדלת של הצריף. הם פתחו את הדלת בזהירות, וכאן חיכתה ליהויכין הפתעה של ממש – אמא שלו הצליחה להתגנב מהמחנה של הנשים, כדי להשתתף בבר המצווה. 

אחרי העלייה לתורה אמר הנער דרשה שהרב הכין לו, וההתרגשות הייתה עצומה. בסוף, הרב דסברג אמר לו במעמד כל היהודים שם: "אני נותן לך את ספר התורה הזה. כיוון שאתה הכי צעיר כאן בינינו, אנחנו כולנו מברכים אותך שתצא מפה חי, ואתה תהיה ספר התורה החי שיספר את הסיפור שלנו. אתה תראה לדורות הבאים את ספר התורה שתמיד היינו קשורים אליו וקשורים עם הקב"ה!".

רק עם ישראל, אפילו בתוך החושך הכי עמוק, מסוגל להמשיך להאיר. יהודים יכולים גם בתוך החושך הכי גדול, גם במקומות ששולטים יצורים אכזריים שנראים כמו בני אדם ונראה חלילה שאין בהם אלוקים, "ואנוכי הסתר אסתיר" – להראות שגם במקומות האלה יש אלוקים! בני ישראל יודעים לגלות שהעליונים ירדו למטה והתחתונים עלו למעלה.

יהויכין שרד את המלחמה, ובגיל שבע עשרה עלה לארץ הקודש. הוא למד את תחום המומחיות שלו, ועם השנים נעשה פרופסור חשוב. כשיצא לחלל האסטרונאוט הישראלי אילן רמון ז"ל, הוא לקח אתו את ספר התורה המיוחד והציג אותו בשידור מיוחד מול כל העולם. סופה של החללית ידוע, "גווילים נשרפים, ואותיות פורחות באוויר". ובכל זאת, האותיות הקדושות, הנשמה של התורה, ממשיכות להאיר בכל מקום, נמוך וחשוך ככל שיהיה.

גם אצל כל אחד מאתנו יש חלקים עליונים וחלקים תחתונים. העבודה שלנו היא לקחת את 'העליונים' שבנו ולאחד אותם עם ה'תחתונים' שבנו. המשימה היא לגרום לכך שהתחתונים עצמם יהפכו לעליונים, וכך נזכה בקרוב ממש לביאת המשיח. לחיים!