בילדותי, אבי ע"ה היה לוקח אותי כמעט בכל שבת להתוועדות של הרבי. ההתוועדות היתה מתחילה מדי שבת בשעה קבועה – 13:30, ונמשכה לפעמים כמעט עד השקיעה. כך היה שנים רבות, תמידים כסדרם.
את חטאיי אני מזכיר היום. בתור ילד, לא הייתי מסוגל להקשיב לכל מה שהרבי דיבר. ה'שיחות' היו ארוכות, עמוקות ולמדניות במיוחד. כמו שעת התחלת ההתוועדות, גם רצף הנושאים המדוברים בה היה קבוע, כמעט תמיד. הרבי היה פותח במעלת היום וקביעותו, עובר לשאלות ברש"י על הפרשה, מעלה תמיהות בביאורי אביו רבי לוי יצחק זצ"ל על ספר הזוהר, ממשיך בשאלות בלימוד הרמב"ם היומי, ובשבתות הקיץ – גם בפרק השבועי בפרקי אבות. בין לבין היו הפסקות בהן גם היו מנגנים ואומרים 'לחיים', ואחר כך היה הרבי מתרץ את כל הקושיות אחת לאחת. כמו כן, פעמים רבות היה מתייחס לענייני השעה ומצבו הכללי של עם ישראל, ובפרט בכל הנוגע לדברים שעל הפרק בארץ ישראל.
אין ספק כי עבור ילד בן 6, היה בלתי אפשרי להתמיד בהאזנה לשיחות הארוכות. כך אירע שהיו פעמים שמצאתי את עצמי עסוק בקשירת הציציות של היושבים לצידי זה לזה, מעשה שובבות…
כך הדבר נמשך חודשים ארוכים – עד לאותה שבת שבה באמצע ההתוועדות נחרדתי כולי. הבחנתי באצבע המופנית לעברי. היתה זו אצבעו הקדושה של הרבי, שממקום מושבו, תוך כדי סערת דיבורו, פנה אלי – בעוד הקהל כולו עוקב בהשתאות – ושאל:
"כיצד אתה יודע שהעולם קיים?!"
הרבי המתין. שקט שרר בבית המדרש. כולם רצו לשמוע את התשובה לשאלה המפתיעה.
לאחר מספר שניות – שעבורי נדמו כנצח של ממש – השיב הרבי בעצמו, בצורה שכאילו מצטטת אותי הצעיר. הרבי אמר: "הילד עונה, שהוא יודע שהעולם קיים מפני שכתוב בתורה 'בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ'!".
איך יודעים שהעולם קיים? כי התורה אומרת!
הרבי המשיך את השיחה, אבל אני כבר לא חזרתי למעשי הקונדס. האירוע הזה טלטל אותי. מאז התחלתי להאזין לדבריו של הרבי בדייקנות. לאט לאט התחלתי להבין ולהפנים יותר ויותר את הנאמר. אורו הגדול של הרבי נגע בי וחדר ללבי כחץ הפוגע במרכז המטרה. השעות בהן שמעתי דברי אלוקים חיים מדי שבת בשבתו עודן מהדהדות בתוכי עד עצם היום הזה. ולמרות שמאז לא זכיתי שהרבי ישאל אותי שום שאלה בפומבי, הרי שמאז ועד היום יש לי הזכות להיות 'מכור' – במובן הכי חיובי של המילה, 'התמכרות' שתפילתי ובקשתי שלעולם לא 'אגמל' ממנה – לדבריו הקדושים של הרבי, ולשתף אחרים במעט מן האור שזכיתי לספוג.
שנים לאחר מכן, כאשר נדפסו סדרות הספרים בהם שוכתבו שיחותיו של הרבי, בדקתי על מה נסובו הדברים באותה שבת ומדוע שאל אותי הרבי שאלה זו.
מצאתי כי באותה התוועדות רצה הרבי לבטא כיצד דווקא תמימותם של ילדים צעירים – שלא נפגעו מתעמולת והמולת העולם – מאפשרת להם להביט על העולם בצורה הכנה והטהורה ביותר. הם יכולים לראות את הסובב אותם באמת לאמיתה, בלי להתבלבל מהערפל המחשבתי המגיע בעת הבגרות. ולכן, כאשר שואלים ילד שאלה כלשהי, מקבלים תשובה אמיתית, תמימה ושלימה. את זה המחיש הרבי על ידי ששאל אותי את השאלה האמורה.
השאלה הזו שהרבי הפנה לעברי, מעולם לא היתה עבורי אפיזודה חולפת, חס וחלילה. בכנות יכול אני לומר כי היא היסוד והבסיס לכל חיי הרוחניים והמעשיים. בכל המסעות שלי על פני תבל ובמפגשים הרבים שלי עם יהודים מחוגים ורקעים שונים, התמרור המנחה אותי זו השאלה הנצחית – איך ביכולתי לעזור לאחרים ולעצמי להכיר באמת המוחלטת: "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ". יש בעל הבית לבירה זו, והוא שזיכה אותנו להיות שותפים איתו במעשה בראשית על ידי שנאיר את העולם באור התורה והמצוות
החסיד רבי בערל בוימגרטן כיהן כשליח הרבי לבואנוס איירס, ארגנטינה, שם גם לימד בישיבת 'חפץ חיים'. הוא פעל גדולות ונצורות והעמיד תלמידים הרבה, תוך שהיה עומד בקשרי מכתבים עם הרבי שהנחה אותו בעצות חינוכיות רבות מספור. פעם כתב מכתב לרבי בו סיפר על שאלה חינוכית לא שגרתית שהגיעה לפתחו. לאחרונה, כך כתב, בעת סדר הלימוד בעיצומו של יום השבת בבית המדרש, אחד התלמידים יוצא מהמקום לשעה קלה וחוזר לאחר מכן כשבגדיו אפופים ריח סיגריות. לר' בערל נודע כי ללא כל ספק הלה מעשן בשבת, רחמנא ליצלן. השאלה היתה מתבקשת: האם להוציא את התלמיד מהישיבה, מחשש שמא ימשיך במעשיו וגם ישפיע לרעה על תלמידים אחרים.
תשובת הרבי לא איחרה לבוא, והיא היתה קצרה וחדה: "ראה אבות דרבי נתן פרק י"ב".
מה נאמר באבות דרבי נתן שם? מסופר על אהרן הכהן, שהיה אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. "כשהיה אהרן מהלך בדרך, פגע בו באדם רשע ונתן לו שלום. למחר ביקש אותו האיש לעבור עבירה, אמר: אוי לי, היאך אשא עיני אחר כך ואראה את אהרן, בושתי הימנו שנתן לי שלום. נמצא אותו האיש מונע עצמו מן העבירה".
זה הסיפור שהרבי ביקש שר' בערל ילמד ויפנים אותו. עליו ללמוד מיחסו של אהרן הכהן גם אל האדם הכי שפל בעם ישראל: אם בנך-תלמידך כשל במעשיו, עליך לאהוב אותו עוד יותר. פתח את לבך אליו, הרעף עליו חום וחיבה, כבד אותו עד שירגיש שבאמת אכפת לך ממנו וממעשיו. כי אכן כן, אנחנו צריכים לראות בילדינו ותלמידינו את מה שאולי הם לא מסוגלים לראות בעצמם ברגע זה. ובעזרת ה', זו הדרך שתגרום לכך שהם אכן יהפכו להיות כאלה.
לעניות דעתי, הסיפורים האמורים משולבים זה בזה. הם מבטאים כיצד הרבי ראה – והדריך אחרים לראות – את הטוב שבכל דבר, שבכל יהודי. כיצד הניע אחרים לעשות כמותו, להתקדם כל העת ולדחוף את העולם למקום טוב יותר. לגלות את האלוקות הפנימית הטמונה בכל, ולהראות שהכל מתחיל ונגמר ב"בראשית ברא אלוקים".
שמעתי וורט מחסידי פולין האומרים כך: מדוע לאחר עונשו של קורח שנבלע באדמה עדיין היה צריך להוכיח לעם ישראל שמשה ואהרן הם מנהיגי העם על פי דבר ה', ולשם כך נדרש מטה המצמיח שקדים? הרי הכל ראו בעיניהם כיצד הוכח שכל מי שחולק על משה הוא כחולק על השכינה?!
והתשובה היא, מפני שמנהיג אמת אינו זה המטביע את זולתו באדמה, גם אם הוא המתנגד החריף שלו. רועה אמיתי הוא מי שיכול ליטול את הדומם ולהצמיחו עד שיוציא ממנו יופי והדר. מנהיג ישראל מעודד ומזרז את תלמידיו ושומעי לקחו להתקדם אל מעבר למה שמכונה 'אזור הנוחות' שלהם. בחמלה רבה ובאמונה איתנה הוא מוציא אותם מן הקופסה הסוגרת עליהם ומביא אותם צעד אחר צעד אל מקום מנוחתם האמיתית, אל מציאת תכלית ירידת נשמתם לעולם הזה.
רבי שמואל לויטין זצ"ל היה אחד מגדולי חסידי חב"ד בדור הקודם. פעם אחת הורה לו הרבי הריי"צ לנסוע לעיר שיקגו ולהיפגש עם יהודים תושבי העיר שהיו מגזע חסידי, ולעורר אותם להתחזק ביהדותם. רבי שמואל אכן עשה כמצווה עליו והיהודים התרגשו מאוד מביקור המיוחד.
לפני שנפרד מהם לשלום שאלו אותו כמה עליהם לשלם לו על טרחתו להגיע לעירם. ענה להם ר' שמואל שהוא לא עשה את מסעו כדי לצאת עם צרור כסף בידו, אלא שאיפתו ובקשתו מהם שיתקנו את האות שלהם בתורה. כל יהודי הוא כמו ספר תורה – אמר להם – אבל אם יהודי מחזיק בעסק הפתוח בשבת, חלילה, אזי התיבות "זכור את יום השבת לקדשו" מחוקות מספר התורה שלו, וכך הדבר ביחס להנחת תפילין והתיבות "וקשרתם לאות על ידך".
כשחזר ממסעו, נכנס לחדרו של הרבי הריי"צ ודיווח על קורותיו. כשחזר על מה שאמר ליהודים הללו טרם נסיעתו, לא היה הרבי מרוצה מצורת אמירת הדברים והסביר לו: הקשר בין יהודי לתורה אינו כמו אותיות הכתובות בדיו והעלולות להימחק. יהודי הוא כמו אותיות החקוקות באבן שלא ניתן למחקן. אין זאת אלא שייתכן שברבות הימים יצטבר אבק על האותיות, אך גם אז הן נשארות בשלימותן. תפקידנו הוא רק להסיר את האבק מהאבן, ומיד היא תחזור להאיר ולהתנוצץ.
הרבי הרש"ב היה שנים רבות חולה בגופו, ולצורך כך נסע פעמים רבות לטיפולים רפואיים בערי אירופה. בשנת תרס"ג הגיע לעיר וינה שבאוסטריה, שם גם פגש בד"ר זיגמונד פרויד. איננו יודעים כמעט מאומה ממה ששוחחו השניים ביניהם, אבל מהמעט שהגיע לידינו נודע לנו כי ד"ר פרויד אמר לרבי ש"הראש משיג את מה שהלב לא מסוגל להכיל", והרבי הסביר לו שמיסודות החסידות ומעיקרי תורת חב"ד היא העבודה ליצור "גשר או קווי טלפון" בין הלב והמוח.
בכל אופן, פרויד העניק לרבי עצה רפואית שיכולה להטיב עם מצבו הבריאותי – עליו לקבל דיווחים מתלמידיו וחסידיו שהם עוסקים בדרכו, לומדים את דברי החסידות שלו, מתפללים ועובדים את ה' לפי הוראותיו, ובכלל שחייהם בפועל משתנים ומתעדנים.
זה מדהים. פרויד כנראה הצליח לקלוט מעט מהו רבי בישראל, והבין שכשם שהורים ביולוגיים נעשים מאושרים ושבעים נחת כשילדיהם הולכים בדרכם, כך הדבר במערכת היחסים בין הרבי לתלמידיו וחסידיו ועמך ישראל בכלל.
זכורני ששמעתי מדודתי שסיפרה לי שלקראת חג השבועות תשנ"א, לאחר נפילת מסך הברזל הסובייטי, נסעה עם בעלה דודי לעיר דנייפרו-פטרובסק שבאוקראינה, העיר בה גדל הרבי בילדותו ובה כיהן אביו כרב העיר. חודשים ספורים קודם לכן שוגרו לשם בתם עם בעלה הרב שמואל קמינצקי המכהנים בה כשלוחי הרבי עד היום הזה, והם נסעו לבקר אותם ולסייע להם במעט בעבודתם הרבה.
דודי ודודתי ידעו על החיבה שרחש הרבי לעיר ילדותו, ולכן מיד בשובם מהמסע העלתה דודתי על הכתב בפירוט רב את התחייה היהודית המתחוללת בעיר, כפי שראו עיניה, והעבירה את הדברים לעיונו של הרבי.
הרבי קיבל את מכתבה בשמחה, והשיב לה במילים אלה: "נתקבל ותשואות חן, כמים קרים על נפש עייפה…".
זו דמותו של רועה ישראל אמיתי, הנוטל את צאנו אל המרעה ומזין אותם בטללי אמונה ובטיפות תורה ויראת שמים, והוא מתמלא עונג כשרואה כיצד הם מרווים את צימאונם במי התורה, כאב מאושר השמח בהצלחתם של ילדיו שלו.
לחיים, לחיים ולברכה. שנזכה ללכת בדרכו של הרבי וללמוד מאורחותיו, שניטע בלבנו אמונה ב"חלק אלוקה ממעל" שבתוכנו וביכולתנו לעלות מעלה מעלה. שנשאף גבוה גבוה, ובה-בעת נשמח בהתקדמות הכי זעירה שלנו.
