בס"ד

שכחנו ולא שכחנו

שכחנו ולא שכחנו

אנחנו נמצאים עכשיו בתוך בין המצרים. מ'אוי' בתמוז והלאה אנחנו נמצאים בימים האלה. במה ששייך למנהגים ישנם הבדלים: יש שמקלים ומתנהגים כרגיל בימים אלה, ויש שמוסיפים כך וכך חומרות גדולות ויתרות על מה שיש, אבל כבר מזמן הגמרא לימים הללו יש ריח של חורבן.
על מה אנחנו בוכים?
בלי ספק, יש ליהודים צרות. גם פעם היו צרות, אולי יותר ממה שיש עכשיו. אף על פי שצרות ישראל בגלות קשורות במידה מסוימת באופן ישיר לחורבן הבית, אבל הן קשורות בעיקר לזה שחָיִינו בארצות של שתי דתות ששתיהן לא אוהבות אותנו, והן הדגישו את זה ביתר שאת. בפרובאנס, למשל, היה מנהג קבוע שיום אחד בשנה הרב של המקום הלך להביע את רגשות אהבתו והכנעתו לבישוף המקומי, וחלק מהטקס היה שהרב קיבל סטירת לחי לעיני כולם, זה היה סוג של חיינו בגלות. איזה תאריכים מצוינים בספרי תולדות ישראל במאות האחרונות? פה זרקו את היהודים מהעיר הזו, פה העלילו עליהם עלילת דם, פה עלילה אחרת, שם היה פוגרום ביהודים וכך זה נמשך הלאה. בין שלומדים על תולדות עיר אחת או מדינה זה אותו דבר, זרקו אותם ממקום למקום ומקצה לקצה. זה היה המנהג המקובל.
חלק מהדברים נעלמו מן העולם. ברור שפה בארץ יש סוג אחר של חיים. מבחינות רבות, כמו הניתוק במודע מהמקורות וחוסר חינוך יהודי למאות אלפי ילדים, אנחנו כאן במצב קטסטרופלי, אבל הדוסים יכולים לחיות עם יהדותם באין מפריע. והשאלה היא על מה אנו בוכים, מתלוננים ומתאוננים? אם נעמיד את השאלה בצורה פחות יפה: בית המקדש חרב, זו עובדה. כבר הרבה שנים שהוא עומד בחורבנו, "שועלים הילכו בו" – ולפעמים הרבה יותר גרוע. אני שואל שאלה אמיתית, למי זה חסר? אחת מהקינות של תשעה באב עוסקת בזה שהוציאו מהמקדש תשעים ושלושה כלי שרת, ויש שם רשימה מסודרת של הכלים האלה; השאלה היא: האם "על אלה אני בוכיה" – שלקחו כך וכך כלים?
אני אומר: "ובנה ירושלים" – יפה, השאלה היא בעצם למי חסר בית המקדש? אני אמור לבכות, אז אני בוכה. אני אמור לעשות פרצופים עצובים – אני עושה, אני אמור לא לברך "שהחיינו" – אז אני לא אומר. על מה אנחנו בוכים?

אנחנו בוכים על זה שאין לנו שום דבר כתיקונו, בצורתו השלמה. האבל והאבלות קשורים לתמונה הגדולה. האבל קשור לציור הפנימי שלנו כעם, כ"ממלכת כהנים וגוי קדוש", כדבר שיש לו שלמות. לא רק מבחינת החוויות אלא גם מבחינת המציאות, כל זה הלך. האמת היא שאפשר לבכות על כך בכל השנה וזה נמצא בתפילות, אבל יש בתקופה הזו סוג של התרכזות, אני מתרכז בנקודת ההעדר, בנקודת החיסרון. אנחנו אמנם עושים מצוות ומעשים טובים אבל אנחנו חיים בקטע מתמונה, התמונה השלימה כל כך רחוקה שכבר שכחנו אותה, שכחנו ולא שכחנו.

התמונה, הציור השלם של איך צריך להיות, זה העניין של ביאת המשיח. זו המהות של הצום, האבלות והבכיות בכל השנה, ובמיוחד בימים האלה. אנו רוצים משיח עכשיו לכל עם ישראל, גם ליושבי תל אביב, גם אלו שהולכים לכל מיני מועדונים, לגרועים ולגרועים יותר, כי כל אלה הם חלקים של הגוף היהודי. אני מדבר על הגוף היהודי לא כגוף של אדם מסוים אלא כגוף אחד, כמכלול. והגוף הזה, המכלול הזה, הוא "ושכנתי בתוכם", שזה חשוב הרבה יותר מ"ושכנתי בתוכו".
בגמרא ובהרבה מדרשים כתוב שהמלאכים קוראים לקדוש ברוך הוא "מלך אביון". עם ישראל בשלמותו הוא הדמות הכללית שבה מתגלה ה' בעולם, המקדש הוא חלק ובו יש התגלות מסוימת. בעצם, המקדש שייך למכלול של כל ישראל, המכלול הזה הוא הגוף. כשהגוף פגום ההתגלות נפגמת. כתוב בספר ישעיהו: "אתם עדי נאום ה' ואני א־ל", בזמן שאתם עדי אני א־ל וכשאין אתם עדי אין אני א־ל. מציאותנו, הווייתנו, שלמותנו היא הדבר שכביכול דרכו מתגלה הקדוש ברוך הוא בעולמו. כשאומרים שהשכינה עלתה למרום זו הנקודה הבסיסית של גלות השכינה, השכינה לא מתגלה.
בגלות מתגלה העניין של "מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור". יש הבדל בין מלוכה וממשלה: הממשלה היא מהות השלטון בפועל, אך פירושה של מלוכה היא שאני מקבל ומרגיש את המלכות והמלך.
הממשלה של הקדוש ברוך הוא איננה יוצאת מהעולם ולא משנה באיזה מצב, בגלות או בגלות קשה, כשהורגים אותנו וטובחים בנו, הקדוש ברוך הוא מושל בעולם ולא משנה מה אנשים יגידו. הוא מושל ועושה בעולם כרצונו, אבל מושל בעולם בבחינה של דיקטטור הוא מושל בעולם מפני שיש לו כוח. הוא מסדר את המערכות, הוא מסדר את כל מה שקורה בעולם, ואם למישהו יש איזה ספיקות בזה – הוא מקבל איזו רעידת אדמה שהורגת כך וכך אנשים, צונמי שהורג יותר אנשים, ועוד כאלה.
לעומת זאת, המלוכה היא הדבר שמבטא את הרצון שלנו. בראש השנה אנחנו לא עושים חג על ממשלתו של הקדוש ברוך הוא אלא על מלכותו, אנחנו מתפללים בראש השנה על המלוכה ולא על הממשלה.
"וממשלתך" נמצאת "בכל דור ודור". בדור של כופרים ובדור של מאמינים, בדור של 'שומרי אמונים' ובדור של אנשים ששכחו הכל. הממשלה נמצאת בימי דוד ושלמה, בימי חזקיהו ובימי המבול. דור המבול לא רוצה אך זה לא משנה, הממשלה קיימת. אבל "מלכותך" ששייכת ל"כל עולמים", איננה קיימת בכל דור.
כשמדברים על מלכות ה' הכוונה היא הקדוש ברוך הוא שמתגלה בנו, לא רק בבחינת הקודש ששורה עלינו, אלא בנו בבחינת המכלול של כל הווייתנו, זה מה שאנחנו חפצים בו, האדון שאנחנו מבקשים. כשהתחילו לבנות את בית שני, נאמר: "הנה מלכך בא לך עני ורוכב על חמור", מלכך בא.

בימים האלה אני יכול לבכות על כל מיני דברים, והשאלה היא אם אני באמת בוכה על הדברים שאני צריך לבכות עליהם. בעצם אנחנו בוכים לא על כך שבגלות הרגו כך וכך אנשים אלא על ההעדר, על החורבן. בימים אלה מדברים על מה חסר, מה צריך להיות, הרבה יותר מאשר השאלה מה קרה כשחרב הבית. החסרים האלו זה הנושא שבאמת ראוי לעסוק בו בימים הללו. זה חשבון נפש על האומה, לא על צרה אחת. במקום לשבת ולהתעסק בכך שאבדו מהמקדש כך וכך כלים, זו לא הבעיה של הכלים, זו הבעיה של הֶעְדֵּר. המקדש והקרבנות הם חלק מהמכלול שקשור גם לדיני טומאה וטהרה, ולעוד דברים רבים אחרים שהיו והתנדפו. המקדש הוא לא הדבר היחידי שאין לנו, הוא ציר שמסביבו נעים חלקים אחרים של הבניין היהודי והחלקים הללו הם חלק מתמונה שלימה.
בצד מסוים מה שעושים בימי החורבן במידה רבה, זה להתפלל על המשיח. אחד מגדולי ישראל שאל מתי יבוא הקץ? התשובה שהוא קיבל מהשמיים הייתה פסוק: "מישאל ואלצפן וסתרי"; צריך לקרוא אותו כך: 'מי שאל, ואל צפן סתרי'. הוא שאל והקדוש ברוך הוא צפן את התשובה לשאלה הזו, וזה סוד של הקדוש ברוך הוא. העניין הוא שאת השאלה הזאת לא רק האיש הזה שאל, אלא בוודאי מיליונים של יהודים שאלו את אותה השאלה.
אנשים שמצפים לביאת המשיח, מכל אלה שהיו רוצים, מה הם חושבים שיקרה בביאת המשיח? אם אני אוהב דובדבנים ואני רוצה שהמשיח ידאג שיהיו דובדבנים כל השנה אז אני אביא לו פתק עם המשאלה שלי, אחר יגיד שהציפוי של עוגת הקרם לא מספיק קשה והוא רוצה שתהיה יותר קשה??
חכמי ישראל נתאוו לביאת המשיח, לא לשלטון, אלא נתאוו לסוג של תנאי חיים שבהם המהות הפנימית של עם ישראל תתגלה. התנאים החיצוניים הגדולים יגיעו להשלמה, וכיוון שיגיעו להשלמה יהיה אפשר להמשיך קדימה. כל זה נכלל בבקשה, גם יועצייך וגם שופטייך, גם שובר אויבים ומכניע זדים, גם בונה ירושלים, וקרן דוד עבדך מהרה תצמיח, כל זה נכלל בחשבון הגדול.
הבכיות שלנו על העבר פחות חשובות מאשר ציפייתנו לעתיד, שזה בעצם הנושא. יש רשימה של דברים שכתובים בגמרא מה קרה בתשעה באב, ונוספו עליהם דברים אחרים, כמו גירוש ספרד שהיה בתשעה באב, ונוספו עוד דברים אחריו. אף על פי כן, הבעיה שלנו היא לא להשאיר את הצום הזה ככה שיישאר לעולם. אנחנו מצפים מתי נוכל להיפטר ממנו.
בשיתוף תלמידי ישיבת תקוע

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן