אחרי מלחמת העולם השנייה זכו רבים מחסידי חב"ד לצאת מרוסיה. זה היה בשנים תש"ו־ז וההרגשה שלהם להשתחרר מעול השלטון הקומוניסטי הייתה – ובצדק – כמו ביציאת מצרים. נתקיים בהם כל מה שאומרים בליל הסדר: "הוציאנו מעבדות לחירות, מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב ומאפלה לאור גדול ומשעבוד לגאולה". אחרי שנים של רדיפות קשות וחיים תחת פחד מתמיד, הם יכלו סוף סוף לנהל בגלוי אורח חיים יהודי מלא.
בתקופה הראשונה רבים מהם התרכזו בכפר פּוֹקינג שבגרמניה, שם הקים הצבא האמריקני מחנה צריפים גדול בו שוכנו כל הפליטים היהודים ובכלל זה החסידים. הם יצאו מרוסיה חסרי כל כשכמעט רק בגדיהם לגופם, אך במחנה עצמו סופקו להם כל צורכיהם – קורת גג, מזון ובגדים. גם מהבחינה הזאת הם הרגישו בני חורין אמיתיים, שכן אפילו לעבוד לפרנסתם הם לא היו צריכים.
ובכן, היו מבין החסידים שניצלו את החירות הזאת כדי ללמוד יותר תורה, דבר שכל השנים נמנע מהם. היו כאלה שהחופש הזה אפשר להם סוף סוף להתפלל באריכות. היו גם כאלה שמילאו תפקידים שונים דוגמת מלמדים או מגידי שיעורים בחיידר ובישיבה שנוסדו במחנה. והיו גם חבר'ה כאלה, קצת יותר 'בעלי בתים', שיצאו לטייל בסביבה. ליהנות קצת מהחופש.
אחד החסידים אז בפוקינג היה ר' ניסן נעמנוב ז"ל (מגדולי החסידים והמשפיעים בדור הקודם). פעם אחת הוא ישב עם קבוצה והתוועד. באמצע ההתוועדות אחד האברכים הצעירים לקח קצת 'לחיים' ואיחל בקול רם, "שהקב"ה יעזור שנהיה חסידישע יונגעלייט" (אברכים חסידיים). הוא כבר עמד לשתות את ה'לחיים' כשר' ניסן עצר אותו ואמר לו: "המתן רגע, אני רוצה לומר לך משהו…".
האברך עצר ולא שתה את ה'לחיים' ור' ניסן אמר לו כך:
"הרבי הרש"ב כתב בשביל תלמידי תומכי תמימים ארבעה קונטרסים ('קונטרס העבודה', 'קונטרס התפילה', 'קונטרס ומעיין מבית ה" ו'קונטרס עץ החיים'). הנקודה הפנימית של ארבעתם היא שצריכה להיות 'התבוננות פרטית'.
"אמחיש לך מהי 'התבוננות פרטית'. אתה איחלת קודם לעצמך ולחברים שלך שתהיו חסידישע יונגעלייט (אברכים חסידיים). כשאתה אומר זאת עליך להתבונן בזה 'התבוננות פרטית' מה המשמעות של המילים הללו. ובכן, אברך חסידי קם בבוקר באופן אחר. ה'מודה אני' שלו הוא אחר. הזריזות שלו גדולה יותר. הוא אומר 'ברכות השחר' תוך שימת לב לפירוש המילים. מקשיב למה שיוצא מפיו, מכוון בכל ברכה. לאחר מכן הוא יושב ולומד חסידות. ממילא גם התפילה שלו לוקחת קצת יותר זמן מהמקובל. הוא מתפלל מתוך ריכוז ויגיעה. וכשלומדים ומתפללים באופן זה, אזי במשך היום כבר לא מתחשק לצאת ולטייל. לא רק שאין לו חשק לעשות זאת, הדבר אף מרתיע אותו – לשוטט להנאתו ברחובות. לזה קוראים 'התבוננות פרטית'. כעת", פנה אליו ר' ניסן, "כשאתה יודע קצת יותר טוב מה הכוונה 'אברך חסידי', אתה עדיין מאחל לעצמך להיות כזה?"…
האברך הקשיב לדברים ושתק. אינני יודע אם בעקבות זאת הוא נמנע מלצאת לטיולים או המשיך בכך, אבל דבר אחד ברור: הוא הבין טוב יותר מהי המשמעות של להיות אברך חסידי. ב'התבוננות כללית' האיחול "שנהיה חסידישע יונגעלייט" נשמע יפה ולא מפריע יותר מדי. 'התבוננות פרטית' לעומת זאת, זה כבר משהו אחר. הרבה יותר מפורט ואמיתי.
וזה החינוך שהרבי הרש"ב העניק לנו. שכל דבר צריך להיות ב'התבונות' פרטית'. כשר' ניסן דיבר על כך הוא התמקד בעיקר בעניין של 'עבודה', אבל הדברים נכונים גם בעניין של לימוד. כשלומדים עניין בחסידות זה צריך להיות ב'התבוננות פרטית'. להיכנס לפרטים, להתעמק בהם, לקרב אותם אל השכל שלנו, עד שהדברים יתאמתו אצלנו ויתעצמו בנו.
לחיים!
כל מה שדיברנו עד עכשיו, עבודה פנימית, התבוננות פרטית, זה הכל דברים נכונים ויפים. אבל כדי שזה יקרה בפועל, כל הדברים האלה צריכים נפש, צריכים מנוע שידחוף אליהם.
כל עצם עניין ה'עבודה' הוא לעשות דברים שהם הפך טבע האדם. דברים שהוא אינו רוצה בהם. שקשה לו לעשותם. ולשם כך צריכים מנוע, כי אדם בטבעו לא מעוניין להתאמץ יותר מדי. הוא צריך משהו שידחוף וימריץ אותו לעשות זאת. מהו אותו מנוע שאמור להפעיל אותנו?
המנוע הוא – שליחוּת. שליחוּת הפירוש שאני חדור צורך ודחיפוּת למלא את המוטל עליי. יש לי אדון ויש לי תפקיד שהוא הטיל עליי ולכן אני עושה את מה שאני עושה מתוך ידיעה שהעניין חייב להתבצע. זהו רגש השליחוּת של כל אחד.
הכוונה כאן היא לאו דווקא לשליח שיוצא למלא שליחוּת מעבר לים או בעיר רחוקה, אלא לשליח בעבודת ה' הפרטית. בעבודה הפנימית של כל אחד ואחד. בלימוד תורה, בתפילה בכוונה, בעשיית אִתכפיא. אני עושה, לא כי אני נמשך לזה, כי אני אוהב את זה, כי אני מבין את זה, אלא כי יש עליי בעל בית והוא נותן לי פקודה שאותה אני חייב לבצע. ואז גם אם לפעמים אין לי מצב רוח, אני ממלא את שליחותי בגלל שאני מחויב לה.
על אחת כמה וכמה הדברים אמורים לגבי עבודה עם הזולת. כאן זה אפילו יותר קשה. לא תמיד יש מצב רוח ולא תמיד יש חשק ולא תמיד אני בכלל מבין למה אני עושה את מה שאני עושה. אבל אם אני יודע שיש מעליי בעל בית ואני חייב לבצע את התפקידים שהוא מטיל עליי, בלי תירוצים, אזי המנוע שלי פועל והוא לא נותן לי להשתמט.
כשזאת הגישה, אזי גם כאשר קשה לך וגם כאשר אינך רואה בעיניך את התוצאות ואולי גם השכל מתערב ומשכנע אותך שזה לא כדאי ושאין בכך תועלת – אתה דבֵק בשליחוּת שהוטלה עליך ולא מרפה.
אחד החסידים הידועים ביגיעה הגדולה שלהם בעבודת ה' היה ר' זלמן משה היצחקי. רבים מכירים אותו בגלל סגנון הדיבור החריף שלו, אבל האמת היא שגם זה נבע מעומק האמת שהוא תבע מעצמו.
ר' זלמן משה היה שוחט. זו הייתה הפרנסה שלו. סדר היום שלו היה עמוס ומייגע. בשלוש־ארבע לפנות בוקר קם והלך לבית המטבחיים. בשמונה־תשע בבוקר היה כבר אחרי העבודה. אז החל לעסוק בהכנות לתפילה שכללו לימוד חסידות וכו'. בעת שלמד ניכרה עליו יגיעה רבה. יש תמונה שלו ואפשר לראות עליו פנים של אריה. הוא היה אריה ("גיבור כארי") כלפי עצמו.
לפני התפילה ר' זלמן משה לא היה אוכל. אבל פעם אחת הוא חזר מהשחיטה ואכל. אינני יודע אם אכל מזונות או אולי אף נטל ידיים. התלמידים שלו ראו זאת והתפלאו. "מה קרה היום?", שאלו אותו. והוא ענה להם: "חזרתי מהשחיטה באפיסת כוחות ולא היה לי כוח להתפלל. נאלצתי לטעום משהו כדי שאוכל להתפלל".
הוא לא התכוון שלא היה לו כוח להגיד את המילים ולהתפלל עם המניין, אלא להתפלל באריכות וביגיעה, כדרכו. כששומעים זאת מתעוררת התמיהה: "נו, מה כבר יקרה אם יום אחד תתפלל עם כולם; תגיד את המילים ולא תתעמק ותתייגע בתפילה?!".
התשובה על כך היא, שאצל ר' זלמן משה להגיד מילים בלבד לא נקרא להתפלל ויום בלי תפילה לא נחשב בעיניו יום.
את הפסוק "ואברהם זקן בא בימים" מפרש הזוהר הקדוש במשמעות של "בא עם כל הימים", שלא היה חסר יום אחד שבו לא קיים מצוות. וכותב על כך הזוהר, "חסר יומא חדא, חסר לבושא חדא" (חסר לו יום אחד, חסר לו לבוש אחד). לכל יום יש לבוש שאפשר להשיג רק בו על ידי קיום מצוות ועבודת ה', וכשיום אחד האדם אינו עובד את ה' כדבעי, חסר לו הלבוש של אותו היום. ומשום כך אצל ר' זלמן משה לא להתפלל כדבעי אפילו יום אחד, היה דבר שכלל לא בא בחשבון!
היגיעה הזו, ההתמסרות המוחלטת הזו, נובעות מהרגשת שליחוּת. יש כוונה עליונה שבשבילה אני פה בעולם והעניין חייב להתבצע. לא תמיד יש כוח להתפלל. לא תמיד יש כוח ללמוד. גם להתוועד לא תמיד יש כוח. אבל אם אנחנו חדורים בהכרה שאנחנו שלוחים, הכל נראה אחרת. החיים עם עצמנו נראים אחרת, החיים עם בני הבית ייראו אחרת, החיים עם החברים ועם בני הקהילה – יהיו אחרת לגמרי.
אנחנו לא חיים באוויר, איך שבא ואיך שמתחשק. היום בא לי להתפלל אז אני מתפלל, מחר לא יבוא לי להתפללאז לא אתפלל בעבודה פנימית. היום מתחשק לי ללמוד אז אני לומד יותר, מחר לא יתחשק לי אז אלמד פחות. בשביל זה יושבים חסידים מעת לעת – וגם אנחנו כרגע יושבים – ומתוועדים ואומרים 'לחיים'. כדי להחדיר זאת בעצמנו.
המשך בשבוע הבא
