אחיי ורעיי, חג שמח, לחיים!
מדי שנה ביום שמחת תורה אנחנו נקראים לשמוח בתורה ולשאוב ממנה חיים. עם ישראל והתורה אלו דברים נצחיים שעברו אין־ספור קשיים וגלויות, ומדי שנה אנחנו מפגינים את השמחה בכך שעם ישראל הוא עם ה', עם נצחי שתורתו תורת עולם. התורה היא החומר המשמר של עם ישראל לעד. היא מושרשת במקור כל החיים וההיסטוריה ומשום כך היא תמיד רלוונטית, משפיעה ומדריכה את חיינו.
הדברים האמורים נכונים בשנים כתיקונן, ובמיוחד כשמתרגשים עלינו מצבים כמו האירוע הנורא שחווינו ביום זה אשתקד. ואכן, שנת המלחמה האחרונה הייתה שנה של מסירות נפש וקרבת אלוקים שאין לה אח ורע. הקשר המשולש בין "ישראל אורייתא וקודשא בריך הוא" התחדד בשנה זו יותר ויותר, והוא עשה את דרכו במסילות שונות להתנחל בקרב אלפי לבבות שהתעוררו בתשובה והתקרבו לה' אחד, איש איש בדרכו. האמונה והידיעה בהיותנו העם הנבחר, בנצחיות עם ישראל ובאמונת ישראל בה', התעצמו והפכו לחלק מגופם ונשמתם של כלל ישראל. את זה עלינו לזכור ולהוקיר ועל כך לשמוח מדי שנה, יחד עם הזמן שיוקדש בנפרד לזכרון הכאב הנורא שחווינו, ממש כמו ששמחו ורקדו בבית הכנסת של הקנטוניסטים.
בקיץ תקפ"ז (1827) פרסם הצאר הרוסי ניקולאי את הצו המלכותי הקורא לגיוס נערים יהודיים בין הגילאים 12 עד 25 לצבא הרוסי. נערים אלה נודעו בכינוי 'קנטוניסטים' – מהמונח 'קנטון' המתייחס למחוזות המדינה. הם נכנסו למכינות צבאיות עד שהצטרפו רשמית לשורות החיילים, כשעשרים וחמש שנים מחייהם הצעירים היה עליהם לשרת בצבא הצאר.
אף מיעוט אחר ברוסיה לא היה צפוי לשרת בגיל כה צעיר, וגם קבוצות אחרות של מתגייסים לא סבלו כמוהם. ההטבלה של הנערים הללו לנצרות הייתה בעדיפות גבוהה, ולימים נחשף שהצאר ימח־שמו כתב במפורש: "התועלת העיקרית שיש להפיק מגיוס היהודים היא הוודאות שזה יניע אותם בצורה היעילה ביותר לשנות את דתם".
כשבעים אלף יהודים, מהם כחמישים אלף ילדים, נלקחו בכוח מבתיהם ומשפחותיהם. במחנות הצבא הופעל עליהם לחץ בכל אמצעי אפשרי, כולל עינויים, להתנצר. רבים מהם התנגדו, וחלקם הצליחו לשמור למרות הכל על זהותם היהודית. קשה לנו לתפוס בימינו ובתנאי חיינו את גודל המאבק שלהם.
במשך תקופה בת שלושים שנה – תקפ"ז־תרט"ז (1857־1827) – יהודי רוסיה היו שרויים במצב חירום. הורים חיו בפחד תמידי שילדיהם יהיו הבאים בתור למלא את מכסת המגויסים. ילד יהודי היה יכול להיחטף מכל מקום ובכל זמן. כל מפגש משפחתי עשוי היה להיות האחרון; כשהילד יצא ללימודיו ב'חדר' בבוקר, ההורים לא ידעו אם יראו אותו אי פעם.
הניצולים המעטים והאמיצים ששמרו על אמונתם והצליחו לחזור למשפחותיהם כעבור 25 שנה, התקשו להשתלב בקהילות היהודיות הרגילות. הם היו חסרי השכלה יהודית בסיסית אחרי שחיו בקרב הגויים במשך רבע מאה. משום כך הם בנו בתי כנסת משלהם, ואלה זכו לכינוי "קנטוניסטן שולן" – בתי הכנסת של הקנטוניסטים.
הרב ירחמיאל מילשטיין סיפר את הסיפור הבא ששמע מיהודי שסיפר לו על סבו.
הסבא השתתף פעם בהקפות של שמחת תורה בבית כנסת קנטוניסטי. הכל ידעו כי זהו החג שלהם. היהודים יוצאי הצבא היו גבוהים, חזקים ושריריים, וספרי התורה הכבדים הונפו בקלות בזרועותיהם. הם רקדו ללא מאמץ במשך שעות, ויהודים רבים מבתי כנסת שונים באו לשמוח איתם. למען האמת, יש לומר שבמשך השנה לא היה לרבים מאחיהם היהודים שיג ושיח עם הקנטוניסטים שנראו בחיצוניותם אנשים פשוטים ביותר, אם כי זו לא הייתה אשמתם, כמובן.
ההפתעה הגיעה לקראת ההקפה האחרונה, אז פשטו הקנטוניסטים את בגדיהם העליונים מגופם ולעיני כל נגלו על עור זרועותיהם החשופות צלקות נוראות, שרידים משנות השירות האיומות ומדבקותם העיקשת ביהדותם. עכשיו, אחרי האקט שהפגין את מסירות הנפש היהודית, הם רקדו ביתר עוז. החיוכים והשמחה פינו כעת את מקומם לזרמים של דמעות שזלגו מעיניהם של היהודים, בהם למדנים ויודעי ספר, שבאו לצפות בהם רוקדים.
אמנם למדנו את התורה – חשבו הצופים הלמדנים – אבל היהודים הקדושים האלה מסרו את גופם ונפשם בשבילה. התורה שלהם אינה של דרשות ורעיונות; זו תורה של חיים, של הקרבה עצמית ושל מחויבות מוחלטת ובלתי מעורערת. אנחנו אוחזים בספרי התורה והוגים בה, אבל הם הפכו את התורה וגופם לדבר אחד, בבחינת "כתבם על לוח לבך".
חודש תשרי מלא וגדוש בחגים ומועדים המלווים במצוות רבות שאנחנו יכולים להבין את מהותם ותכליתם: ראש השנה – יום הכתרת הקב"ה למלך העולם באמצעות מצות השופר, ויום הדין על כל באי עולם; ביום כיפור – אנחנו שבים בתשובה, מתענים ועומדים בתפילה והקב"ה מכפר על כל עוונותינו; בסוכות אנחנו עטופים בסוכה ובגילוי השכינה ומקיימים מצות ד' מינים.
אחרי כל זה אנחנו מגיעים לסיום וחותם חגי תשרי – שמחת תורה, והשאלה מתבקשת: מה פשרו של החג הזה ואיך בדיוק הוא קשור לכל החגים שקדמו לו? מה אנחנו מציינים בו ואיזו נקודה הוא צריך לעורר בלבנו?
האמת היא, שבכל תפוצות ישראל מתנקזת השמחה של חודש תשרי כולו אל ההקפות בעת חג שמחת תורה, ולא בכדי. יום זה אוצר בתוכו תמצית מזוקקת של כל האורות הרוחניים העליונים שירדו אלינו בחודש האחרון, וכלשון הכתוב "ביום השמיני עצרת תהיה לכם", ופירושו – מלשון עצירה וקליטה של כל שפע הטובה שירד אלינו במועדים אלו.
תורת החסידות מעלה שאלה מעניינת: מדוע לא קבעו את חג שמחת תורה בחג השבועות, זמן מתן תורתנו? ואם בגלל שאנחנו מסיימים לקרוא את כל התורה בשמחת תורה – זה עצמו תמוה: הרי היה אפשר לקבוע את התחלת וסיום קריאת התורה בחג השבועות, החג שבו ניתנה התורה?
ההסבר הוא כי בחג השבועות אכן ניתנו הלוחות הראשונים, אבל ביום הכפורים ניתנו הלוחות האחרונים, והשמחה העצומה של שמחת תורה היא עבור נתינת לוחות אלו האחרונים דווקא המורים על עבודת התשובה והשיקום של ישראל לאחרי הנפילה של חטא העגל. יום הכיפורים מסמל את הפיכתם של ישראל לבעלי תשובה, ומשום כך השמחה של האיחוד מחדש עם ה' מתפרצת וגואה מאליה ומוצאת את ביטויה בימי חג הסוכות, ובמיוחד בחג שמיני עצרת ושמחת תורה.
זה הרמז בכך שסכך הסוכה נעשה מ"פסולת גורן ויקב" ולא מפירות או ירקות, כי דווקא מהפסולת, הירידה והזוהמה שמצטברת בנפשות בני אדם כתוצאה מתהפוכות החיים והטעויות שהם עושים – מזה נוצרת השמחה הגדולה של סוכות, בחינת "וימינו תחבקני", שהוא הקירוב המחודש הנעשה על ידי עבודת התשובה, עד לשמחת ההקפות והדבקות בנותן התורה בשמחת תורה.
הרבי הריי"צ זי"ע אמר שברכת "שהחיינו" שמברכים עם התקדש חג שמחת תורה מכוונת לא רק לעצם החג, כבכל חג, אלא גם לתורה. אנחנו מברכים "שהחיינו" על התורה!
זה מזכיר לי סיפור מפעים שהתרחש בבית כנסת קטן שבמזרח שכונת פלטבוש בברוקלין, בליל חג שמחת תורה תש"ל. בין הרוקדים בלטה דמותו של אברך חסידי צעיר, שפיזז וכרכר עם ילדיו ועם ספרי התורה. רגליו רקדו ללא הפסקה, בקצב הנובע רק מכוחה של הנשמה. כל הסובבים התפעלו מהמראה שנגלה לעיניהם. ביניהם היה גם נער צעיר ששאל את אביו: "אבא, מה עושה את היהודי הזה כל כך מאושר? לפי הריקודים שלו נראה שהוא האדם הכי שמח בעולם".
האב הביט על האברך הרוקד עם חמשת ילדיו, עיניו התמלאו דמעות והוא הפטיר בשקט ובנימת צער: "היהודי הזה איבד את אשתו הצעירה לפני שישה ימים…"
האברך הזה היה ר' צבי הירש גנזבורג ז"ל, חסיד חב"ד ופעיל ציבורי מסור, שהתגורר בשכונת קראון הייטס בברוקלין. באותה שנה, ביום השני של חג הסוכות איבד את אשת נעוריו שנפטרה ממחלה קשה והותירה אחריה חמישה ילדים צעירים.
מדי שנה, בשמחת תורה, היה ר' צבי הירש צועד עם ילדיו משכונת קראון הייטס החב"דית לבית הכנסת שהכיר במזרח פלטבוש השכנה, בו הם היו שמחים ועולזים יחד עם הקהילה המקומית. היה זה במסגרת ה'תהלוכה' המסורתית שהנהיג הרבי זי"ע – בכל מועד משלושת הרגלים צועדים המוני חסידים, זקנים כצעירים, לבתי הכנסת ברחבי ניו־יורק, כדי להביא את שמחת החג ודיבורי התורה והחסידות להמוני יהודים הפזורים בעיר. גם באותה שנה, תש"ל, עוד בטרם הותר לו לשבת שבעה על רעייתו, החליט האברך לא לחרוג ממנהגו. סבתם של הילדים הלבישה אותם במיטב בגדיהם, ושלחה אותם עם אבא לשמוח בשמחת התורה.
שם, באותו בית כנסת קטן, התקיימה השיחה האמורה בין האב לבנו.
"אבא!", הקשה הנער, "אחרי אסון שכזה איך הוא יכול להיות כל כך מאושר?! איך הוא יכול לרקוד כך כאילו אין דבר בעולמו מלבד שמחת התורה?"
והשאלה זועקת: באמת, מהיכן שואב יהודי כוחות שכאלו?
לאחר סיום הריקודים במזרח פלטבוש, האלמן הצעיר וילדיו חזרו רגלית לקראון הייטס והאברך צעד בזריזות ל־770, בית מדרשו של הרבי. כשהגיע, היה זה כבר בעיצומה של ההתוועדות שערך הרבי מדי שנה בליל שמחת תורה, כהכנה להקפות. כדרכה של חב"ד, שלימדה שרגשות השמחה שבלב צריכים להתעורר על ידי הבנת המוח בחכמה בינה ודעת לשמחה מה זו עושה, היה הרבי נושא דברים בליל שמחת תורה משך מספר שעות ועוסק במשמעותן הרוחנית של שמחת התורה וההקפות.
בתוך דבריו באותה התוועדות ביאר הרבי את רבדיה העמוקים של ברכת "שהחיינו" שאומרים בנוסח הקידוש בליל שמחת תורה, והסביר כיצד התורה מעניקה משמעות ותכלית לכל חוויות החיים – גם הכואבות ביותר (אוצר לקוטי שיחות – מועדים, שמחת תורה ב).
בהסתכלות ראשונית, סדר הברכה נראה תמוה לכאורה: אנחנו קודם כל מביעים הכרת תודה לה' על שהעניק לנו חיים – "שהחיינו", ואחר כך על שהעניק לנו את עצם הקיום – "וקיימנו". והרי הקיום קודם לחיים – ניתן להתקיים גם מבלי להיות חי ח"ו, כמו שסלע דומם קיים גם כשאין בו חיים, וכמו שגווייה יכולה להתקיים משך זמן גם בהיותה חסרת חיים. לעומת זאת, אי אפשר לחיות בלי קיום… ואם כך, האם לא היינו צריכים לומר "ברוך אתה ה'… שקיימנו והחיינו" – תחילה על שהעניק לנו קיום, ועוד יותר על שגם העניק לנו חיים? למה הסדר הפוך?!
שינוי זה בברכה – אמר הרבי – מייצג את נקודת המבט היהודית על השאלות הגדולות של האושר, שאנשים עמלים כה רבות להשיגו. אם נתבונן במסעות העוברים על אדם ממוצע בחייו, ברור הדבר שעבור אנשים רבים רגעי הייסורים שלהם עולים על רגעי השמחה. זמני הלחץ והכאב שלהם רבים יותר מזמני הסיפוק והרווחה שלהם.
חברים יקרים, אלו לא רק חיבוטי נפש של המון העם; גם חכמי הדורות נדרשו לסוגיה זו, כמו שמספרת הגמרא. "שתי שנים ומחצה" – לא פחות! – "נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא יפשפש במעשיו". נו, אם אפילו חז"ל אומרים שמוטב היה לו לאדם שלא ייברא מלכתחילה, האם קיומו אכן מוצדק?
עכשיו אנחנו יכולים להבין את העומק המסתתר מאחורי ברכת "שהחיינו": אם בברכת "שהחיינו" היינו אומרים "ברוך אתה ה' שהענקת לנו קיום", התמיהה האמורה הייתה במקומה. האם באמת עלינו להודות על קיומנו? הלא הגמרא עצמה מכריעה ואומרת שהיה קל יותר לאדם שלא לסבול את ייסורי הקיום!
בדיוק מטעם זה שינו חז"ל את מטבע לשון הברכה וקבעו לומר "שהחיינו" ורק אז "וקיימנו". אנחנו מודים לה' קודם כלעל שהעניק לנו חיים, ורק אחר כך על שהעניק לנו קיום. כי אכן, כדי להיות אסירי תודה ומאושרים באמת על קיומנו, עלינו קודם כל לקבל חיים.
מהם החיים? מהי אותה מציאות מסתורית שאף אחד לא יכול להגדיר בבירור אבל כולנו חווים אותה – החיים? הגדרת החיים היא שהם חדורים בכל דבר. אפשר להפסיק לאכול, לעבוד, לחלום, לדבר, לחשוב וכו', אבל אי אפשר להפסיק לחיות אף לרגע. אדם לא יכול לומר: עכשיו אני רוצה להפסיק לחיות לשעתיים… אם אתה לא עסוק בחיים, אתה עסוק בהיפך החיים ח"ו.
נוסף על כך, החיים אינם נמצאים דווקא בחלק מסוים בגוף. כל כוחות הנפש מסודרים לאברים ספציפיים: אני חושב עם המוח, לועס בשיניים ורואה בעיניים, אבל לא כך הם החיים. החיים חודרים לכל המציאות של הגוף. בוהן כף ידי חיה כשם שלבי חי; ציפורן רגלי חיה בדיוק כמו שבני מעיי חיים. החיים הם משהו שמחלחל לכל אבר, גיד, רקמה ותא, בדיוק כפי שהם חייבים לחלחל לכל רגע ורגע בזמן החולף.
לכן התורה נקראת חיים – "תורת חיים", "כי הם חיינו". מה תפקידה של התורה? להעניק חיים לקיום. בדיוק כמו החיים, התורה מעניקה משמעות לכל רגע ולכל חוויה – גם הכואבת ביותר. ועל זה אנחנו חוגגים ועורכים שמחה רבה לגמרה של תורה, אמר הרבי.
אכן כן, אנחנו שמחים על התורה הקדושה שמעניקה לנו את עצם החיים, חיים המשפיעים ונותנים את אותותיהם בכל פרט ובכל מצב – גם בעת אירוע אישי קשה ביותר כמו בסיפורו של האברך בו פתחנו.
בהתוועדויות שערך, היה הרבי עוצר את מעיין תורתו להפסקות של ניגון חסידי ואמירת 'לחיים'. האברך הנזכר, ר' צבי הירש, היה 'בעל מנגן', ולכן הוא היה הממונה לבחור את הניגונים בעת ההתוועדויות, ובעקבותיו היה הקהל פוצח בשירה אדירה.
באותה התוועדות מדוברת, בליל שמחת תורה, כשהרבי סיים את דבריו בעניין ברכת "שהחיינו" שמברכים בשמחת תורה, החל ר' צבי הירש, האלמן הטרי שחזר זה עתה מצעידה לא קצרה על מנת לשמח יהודים אחרים, לנגן ניגון מסוים שהותיר את קהל החסידים בהשתוממות של ממש. בשקט ששרר באולם יכלו המוני הנוכחים לשמוע קול צלול ובוטח הבוקע את חלל האוויר בשיר חב"די מלא תקווה, המורכב ממילים ספורות בשפה הרוסית: "אִי וְו ווָאדיֶע מִי ניֶע פַּאטָאנִים, אִי וְו אָגְניֶע מִי ניֶע זְגַארִים", שמשמעותן: "במים לא נטבע, ובאש לא נישרף".
ממקום מושבו הרבי העיף מבט לכיוונו של ר' צבי הירש, ואז הניף את זרועותיו בלהט לעידוד השירה ומיד התרומם מכיסאו והתחיל לרקוד בהתלהבות עצומה. הקהל התרגש יותר ויותר והכל שרו בעוצמה אדירה: "במים לא נטבע ובאש לא נישרף; במים לא נטבע ובאש לא נישרף"! כך שרו שוב ושוב, יותר מהר ויותר מהר, כשהנוכחים כולם מבינים כי אכן בכוח החיים שמעניקה תורת חיים יכול כל יהודי – יהיה מצבו אשר יהיה – להיות המאושר באדם.
הרבי המשיך לרקוד על מקומו במשך זמן רב, תוך שהוא מניף את ידיו לכל עבר. ושמעתי מחסידים שנכחו בשעת מעשה, שמעולם לא ראו את הרבי רוקד בעוצמה ובהתלהבות כה גדולה כמו במעמד הזה. אין איתנו יודע עד מה, אבל יתכן שהעובדה שר' צבי הירש התחיל דווקא את הניגון הזה במצבו הנוכחי נגעה ללבו; כמו כן, יתכן שהרבי רצה להחדיר בו את כל הכוחות והעוצמה שהיה זקוק להם בתקופה מאתגרת זו.
זוהי שמחת החיים – שמחת תורה.
במערכות היחסים בין בני אדם – ידידים טובים, הורים וילדים, איש ואשתו, רב ותלמיד, רבי וחסיד וכיוצא בזה – הכורכים את חייהם יחד על יסוד מסירות ונאמנות הדדית, ישנם שלושה שלבים, שכבות ודרגות, זה למעלה מזה:
הרמה הבסיסית של קשר אמיתי מתבטאת בנכונות למלא את רצונו המפורש של הצד השני. כשאחד הצדדים מביע בדיבורו בקשה או רצון לדבר־מה – השני יעשה מה שביכולתו כדי להביא להגשמתם.
לעומת זה, ישנה שכבה של קשר עמוק יותר, המתבטא כאשר כל אחד מהצדדים רוצה למלא את רצונו של זולתו גם אם הוא צפון בליבו ובמחשבותיו ולא מתגלה בפירוש בדיבור אלא ברמז דקיק. קשר זה עמוק יותר משתי סיבות: ראשית, מי שמחפש התנצלויות וצידוקים כדי לא למלא את רצון הצד השני, תמיד יוכל לטעון שלא הבין את הכוונה הנסתרת… ואילו מי שעומד במדרגת נאמנות עמוקה מזו הראשונה, אם רק יש אמון ותקשורת טובה בין הצדדים, אדרבה – ייחשב זה לזכות עבורו לעשות מה שזולתו חפץ. שנית, אם אכן אכפת לו מהצד השני, הריהו קשוב לדופק הלב, לרמזים הדקים, כי רחשי הלב של זולתו באמת מעניינים אותו.
מעבר לכך, ישנו שלב שלישי ונעלה עוד יותר – בו אין צורך להביע רצון אפילו ברמז. הקשר בין הצדדים הוא כל כך עמוק, שכל אחד מהם מרגיש ויודע מעצמו מה זולתו רוצה. כיוון שהוא מכיר היטב את הלך מחשבותיו ורצונותיו של זולתו, הוא פועל בהתאם מבלי שיתבקש בפירוש או גם ברמז.
מה כל זה אומר לנו עכשיו?
מצוות חודש תשרי, כמו עולם ההלכה והמנהג בכלל, מתחלקות לשלוש קטגוריות. הקטגוריה הראשונה אלו הן מצוות התורה המפורשות: תקיעת שופר בראש השנה, צום ביום כיפור, אכילה בסוכה ונטילת לולב ביום הראשון של החג, מצות השמחה וכו'. כל המצוות הללו מעוררות שמחה גדולה – שמחה במדרגה הראשונה על מילוי הרצון שהובע בפירוש על ידי הקב"ה.
הקטגוריה השניה אלו הן המצוות מדרבנן שחכמים גילו ותיקנו, במסגרת הסמכות שניתנה להם כחלק מן התורה שבעל פה, למשל: חמש התפילות ביום הכיפורים, נטילת ארבעת המינים בכל ימי הסוכות מלבד היום הראשון מתקנת רבן יוחנן בן זכאי, ניסוך המים על גבי המזבח שנרמז בתורה שבכתב, יום ערבה בהושענא רבה – כל אלו מבטאים את השמחה במדרגה השניה של טיב הקשרים, בה שני הצדדים מבינים זה את זה גם על ידי רמז בלבד. חכמינו דקדקו בפסוקי התורה באהבה רבה, וחשבו כביכול לעצמם: מה אבינו אוהבנו הצפין עבורנו בכתובים הללו? כך הם מצאו עוד ועוד מצוות, הלכות ותקנות שלא נאמרו במפורש אלא ברמזים המובנים לאוהבים.
אבל לאחר מכן עולה ובאה הקטגוריה השלישית, שהיא המבטאת את הקשר הנפלא ביותר בין ישראל והקב"ה, ואלו הם מנהגי ישראל. בכלל, מנהגים הם לא במסגרת של חובה, אבל דווקא שם נמצא כל היופי. אלה דברים שיהודים התקינו כביכול מעצמם כדי להעצים את הקשר בינם לבין ה'. כך ישנם מנהגים רבים בחודש תשרי, למשל: טבילת התפוח בדבש בליל ראש השנה, עריכת הכפרות בערב יום הכיפורים, ועוד, וכמובן מנהג ההקפות בשמחת תורה.
חברים, עכשיו תקשיבו טוב: אמנם מצות האכילה בסוכה – שהיא מצוה מפורשת בתורה שבכתב – מעוררת שמחה והתרגשות, כמו שרואים בכל בית יהודי, אבל מצות ניסוך המים שלא כתובה בתורה מעוררת שמחה הרבה יותר גדולה, וכפי שאומרת המשנה ״כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו״. השמחה שקדמה למעשה הקצר של שאיבת המים ממעיין השילוח נמשכה כל הלילה. וזאת כאמור, כי כשם שבין בני אדם כאשר אנחנו מצליחים להבין ולעמוד על סוד רצונו הנסתר של זולתנו ולבצע אותו בלי אמירה מפורשת, הדבר מבטא אחדות עמוקה יותר בינינו, כך הדבר בין מעלה ומטה – בין ישראל והקב"ה. לכן השמחה בשמחת בית השואבה עלתה גם על השמחה במצות סוכה ולולב. וגם בימינו אנו, בקהילות רבות חוגגים מדי לילה בשמחת בית השואבה ושמחים עד בלי די, הרבה יותר מהשמחה במצוות האמורות.
ועכשיו כמובן, אל האירוע לכבודו התכנסנו: סוד השמחה של יום שמחת תורה העולה על כולנה. היכן מופגנת השמחה הגדולה ביותר של חודש תשרי? דווקא בריקודי ההקפות, שהן "רק" מנהג, אבל דווקא בקיום מנהג מתגלה הקרבה העמוקה בין כנסת ישראל והקב"ה, וזאת בהתאם למשמעותו של היום הזה. וכפי שאמרו חז"ל ששמיני עצרת הוא בבחינת ״יִהְיוּ לְךָ לְבַדֶּךָ וְאֵין לְזָרִים אִתָּךְ״. אחרי שבמשך ימי חג הסוכות הוקרבו בבית המקדש שבעים פרים כדי להביא שפע של ברכה לכל העולם ולשבעים האומות, אומר מלך מלכי המלכים לאהובו – אלו ישראל – "בוא נגלגל אני ואתה", נעשה לנו חגיגה אישית מיוחדת, ״ישראל ומלכא בלחודוהי״. זהו הדבר המופלא שמתרחש ביום הזה. ולכן הריקוד סביב בימת הקריאה עם ספרי התורה אינו ריקוד אינטלקטואלי, אלא התחברות והתייחדות של עצמיות הנשמה עם עצמות הבורא כביכול.
הרבי זי"ע מסביר (אוצר לקוטי שיחות – מועדים, שמחת תורה א) שהדרך לשמוח בתורה היא דווקא באמצעות הריקוד עם ספר התורה כשהוא סגור ומכוסה במעילו, למרות שלכאורה כשעורכים שמחה על התורה היה מן הראוי לפתוח את הספר ולקרוא בו, ואולי לארגן מרתון של שיעורים עיוניים לכל הציבור במשך כל היממה, שהרי התורה היא חכמת ה' הנלמדת בשכלנו. אלא שלאמיתתם של דברים, התורה במהותה איננה חכמה שכלית ח"ו, ואפילו לא חכמה גדולה ונפלאה, אלא היא הדרך באמצעותה יהודי מתקשר עם קונו, וכדברי חז"ל בפירוש תיבת "אנכי" שנאמרה במתן תורה שהיא נוטריקון "אנא נפשי כתבית יהבית", שהקב"ה כתב ונתן את עצמו כביכול בדברי התורה.
משום כך, יהודי שלומד תורה אינו מבקש רק אמצעי לחידוד שכלו או סתם להשתעשע במושכלות עיוניות, אלא הוא מחפש את אבא שבשמים, ואותו הוא מוצא בין אותיות התורה שבכתב ודפי הגמרא שבתורה שבעל פה. ואם כן, חגיגת שמחת תורה הנערכת אחת בשנה היא לא מפני החוויה השכלית שבתורה, אלא בגלל עצם ההתקשרות של הנשמה עם הקב"ה הנעשית על ידי התורה. ואשר לכן, בעת שמחתם המשותפת יהודי אוחז בספר התורה הסגור, מחבק אותו בזרועותיו ורוקד איתו, כביכול הוא תופס בהקב"ה עצמו.
לכן אנחנו רואים תופעת פלא, שחגיגת ההקפות בשמחת תורה מדביקה יהודים רבים, בהם כאלה שבמשך השנה לא לנו בעומקה של הלכה וייתכן שאפילו לא טעמו את טעמה של פרשת השבוע. וזאת כי השמחה היא נביעת הנשמה הקיימת בשווה אצל כל יהודי באשר הוא, והוא רואה בספר התורה את משוש חייו ואושרו מאחר שעצם נשמתו קשורה עם התורה, "ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד". וכשאנחנו הולכים עם ה' יתברך ותורתו – גם במים לא נטבע ובאש לא נישרף. "כִּי תַעֲבֹר בַּמַּיִם אִתְּךָ אָנִי וּבַנְּהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּךָ, כִּי תֵלֵךְ בְּמוֹ אֵשׁ לֹא תִכָּוֶה וְלֶהָבָה לֹא תִבְעַר בָּךְ".
לחיים, לחיים ולברכה. יהי רצון שמכוח השמחה העצומה שלנו בתורה, נזכה בקרוב לרקוד בשמחה הגדולה של קבלת פני משיח צדקנו, "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", אמן ואמן.