בס"ד

שמחת האש הלבנה

שמחת האש הלבנה

אחד מהסופרים הגדולים בישראל כתב פעם מה גרם לו לעזוב את עולם התורה. הוא סיפר שבשמחת תורה באחת השנים הוא רקד בהתלהבות גדולה, ולפתע ניגש אליו ראש הישיבה ואמר לו: "בשביל התורה שלמדת כבר רקדת מספיק…". אתם מבינים, זה דקר לו בלב ושש המילים הללו פתחו פתח קטן ונתנו מקום לנפש הבהמית להיכנס בו. אם לא תופרים קרע קטן, הוא גדל וגדל וקורע את הלב.
אנחנו יודעים שהמילים הללו אינן שייכות. בשבועות, חג מתן תורה, ניתן להבין את השמחה מכמות הלימוד, אבל בשמחת תורה לא לומדים אלא רק רוקדים, והשמחה איננה תלויה במי אתה, מה למדת או מה אתה מבין. בשמחת תורה רואים שגם אנשים רחוקים באים ורוקדים, ועוד איך רוקדים, עד כלות הנפש. ובאמת, על מה כולם שמחים? ההקפות אינן מצווה ואינן הלכה אלא רק מנהג. אז איך זה שבשביל מנהג יוצאים מכל ההגבלות ומגיעים לשמחה גדולה יותר מאשר בחג השבועות – חג מתן תורה?

בגמרא מסופר שמשה רבנו עלה לקבל את התורה וראה את הקדוש ברוך הוא קושר כתרים, תגים, לאותיות. משה רבנו שאל מה זה, והקדוש ברוך הוא ענה לו שרבי עקיבא עתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילי־תילין של הלכות.
אות רגילה היא בעלת משמעות גלויה. כשאנחנו אומרים שליהודי יש אות בתורה זה אומר שיש אנשים שיש להם קשר גלוי לתורה – תפילין, שבת, מצה או מצווה אחרת. אך יש אנשים שאינך רואה בהם את הקשר לתורה, ממש כמו תגים שאינם מבטאים משהו ספציפי. התג של האות שי"ן ושל צדי"ק הוא אותו תג, אתה אפילו לא קורא אותו, אך גם ליהודים הללו יש קשר לתורה. הקשר הוא תג, יש איזה חוט, קו דק, שמקשר אותו ליהדות. אולי זה לא בא לידי ביטוי מעשי, אתה לא "קורא" אותו, אבל הוא קשור, זה נוגע לו.
משה רבנו היה צדיק בן צדיק וראה בכל יהודי את האות שלו בתורה, אבל כשהוא ראה את התגים הוא לא הבין מה עניינם ושאל על כך. רבי עקיבא, לעומתו, היה בן גרים ושנא בצעירותו תלמידי חכמים. לא היה לו שום קשר גלוי לתורה, עד שהגיע הזמן וגם רבי עקיבא נדלק. לכן, דווקא הוא יכול לדרוש כל קוץ וקוץ ולזהות את הקשר העדין והנסתר שיש לכל יהודי לתורה, גם למי שנראה רחוק שברחוקים.

המשפיע הרב גורביץ היה פעם בצרפת, ופגש יהודי אחד שלא הסכים להניח תפילין. הוא החליט להיכנס למידת "נצח", ולשכנע אותו, ואמר לו: "תאר לך שבא אליך משוגע ואומר לך: 'תעשה לי טובה, תניח שני תפוחי אדמה, אחד על היד ואחד על הראש. אם תעשה את זה אהיה מאושר', האם לא תעשה את זה?! נו, אז מה אני מבקש ממך כבר, תניח תפילין לרגע אחד!". האיש התחיל פתאום לצעוק עליו: "איך אתה לא מתבייש להשוות תפילין לתפוחי אדמה? תפילין זה דבר קדוש!". ביהודי הזה אולי לא רואים את אותיות התורה אך, אוי, געוואלד, כמה התגים מקשרים אותו לתורה!

אך יש עוד סוג יהודים. יהודים שאפילו את התגים אינך מוצא בהם. נראה לנו כאילו אין להם כל קשר ליהדות ולתורה. איך הם קשורים לתורה?
ההלכה אומרת שכאשר אדם רואה, חס ושלום, מישהו נפטר, עליו לעשות קריעה. אך אם רואים ספר תורה שנשרף, קורעים שתי קריעות. למה שתים? קריעה אחת על האותיות השחורות וקריעה שנייה על הקלף, הגוויל.
אנשים חושבים שעיקר הקדושה בתורה היא האותיות, ושהקלף, הגוויל, הוא רק אמצעי לכתוב את האותיות. ההלכה הזאת מגלה לנו שהקלף הוא חלק מהותי מספר התורה. יש בו קדושה עצומה. בקלף יש "אותיות לבנות", כמו שכתוב במדרש שהתורה היא אש שחורה על גבי אש לבנה.
יש יהודים שאין בהם אותיות ואין בהם אפילו תגים, אך את האותיות הלבנות הלא כתובות, את הקדושה שיש בגוויל – יש להם!

יש סיפור מעניין על חיים כהן, נשיא בית המשפט העליון לשעבר. בשמחת תורה של שנת תשל"ו הוא היה בבית המדרש של הרבי, ב-770, וגם אני הייתי שם. באותה תקופה עבר חוק "מיהו יהודי" והוא היה נחרץ מאוד לפסוק נגד ההלכה. כולם התלחשו האם מותר לתת לו הקפה עם ספר התורה, אך הרבי הורה לתת לו הקפה, ואמר: "בא יהודי שרוצה לקבל עול תורה, ואתם מונעים ממנו?". בהקפה ההיא הרבי רקד בהתלהבות גדולה, וכל הזמן הסתכל על השופט כהן. כשחזר השופט חיים כהן לבית המארח שלו, שהיה ידיד נפשו, הוא אמר לו "אני זקן מכדי לשנות את דרכי, אבל אנא ודא שאחרי שאמות, יקברו אותו על פי ההלכה, ואתה אחראי לכך". כאשר נפטר התפרסם בעיתונות שחיים כהן נקבר על פי ההלכה.
כשנה אחרי שחיים כהן היה אצל הרבי, פגש חסיד חב"ד את אותו ידיד נפש של השופט כהן, והזמין אותו להקפות אצל הרבי. הידיד סירב בתוקף ואמר: "לאחר שחיים כהן שינה הרבה מדעותיו בנושאי יהדות, וראיתי זאת עליו במוחש, וגם שמעתי ממנו על הרושם הגדול מההקפות אצל הרבי, אני מפחד שגם לי זה יקרה…".
זו הייתה "קדושת הקלף" שהרבי הדליק בו. לא היה לו אות וגם לא קוץ אך "האותיות הלבנות", ה"אש הלבנה" הייתה בו והרבי הדליק אותה, כמו שהרבי הדליק מאות אלפי נשמות בעולם.

לא מזמן התקיימה באנטוורפן תערוכה של ספרים יהודיים עתיקים שהודפסו בבית דפוס עתיק באנטוורפן בשם פלנטין מורטסלי. כשלושים חוקרים ופרופסורים הגיעו לבית חב"ד לשמוע ממקור ראשון על ספרי יהדות. הם התרשמו מאוד לראות שעדיין לומדים באותם ספרים עתיקים. אחר כך הם שאלו כמה שאלות שהטרידו אותם. השאלה הראשונה הייתה: "למה אתם לומדים כל הזמן עם הידיים? למה אתם עושים תנועות משונות כל כך?".
הסברנו להם שבאוניברסיטה רוצים לקלוט רק את השכל, אבל בלימוד התורה רוצים לקלוט את ה"למעלה מהשכל". לפעמים אתה מדבר עם מישהו והוא אומר לך "כן כן כן" אבל אתה שומע בין המילים "לא לא לא"… יש "אותיות", יש "בין האותיות" רמזים כמו התגים, אבל יש גם "למעלה מן האותיות" את האש הלבנה. אנחנו רוצים להרגיש את האור והקדושה שלמעלה מן האותיות, וזהו פשר תנועות הידיים.

בשמחת תורה אנו רוצים להגיע לא אל האותיות וגם לא אל התגים – אלא לעצם התורה. לכן אנו רוקדים איתה סגורה, בלי לקרוא מה כתוב בתוכה. אנו רוצים להתקשר עם העצם שלה, כמו שהיא, זה גבוה יותר מללמוד את מה שכתוב בפנים, וככה מגיעים לאותיות שמעל האותיות.

ראש הליגה למניעת השמצה, איב פרסמן, הוחבא בזמן השואה בבית גויים שחינכו אותו לנצרות. בכל יום ראשון הוא הלך לכנסיה, ירק בכל פעם שיהודי עבר ברחוב ונישק את ידי הכומר. לאחר המלחמה לא הסכימה המשפחה המאמצת להחזיר אותו, והוחלט שהוא יחליט בעצמו להיכן הוא רוצה ללכת. זה היה בדיוק לפני שמחת תורה בעיר וילנה, ואביו לקח אותו לבית הכנסת. בדרך הם פגשו את הכומר והילד אברהם רץ ונישק לו את היד…
הם נכנסו לבית הכנסת, בקושי נשארו בווילנה יהודים. הם עמדו בצד ולא רקדו, ופתאום בא לכיוונם חייל רוסי ושאל את האבא האם הילד יהודי. האב ענה בחיוב והחייל אמר בדמעות: "במשך ארבע השנים האיומות הללו לא ראיתי ילד יהודי. נסעתי אלף קילומטר, וזה הילד היהודי החי הראשון שנתקלתי בו. הייתי רוצה לרקוד איתו על כתפיי, האם מותר לי ?". האב הנהן והחייל הניף את הילד על כתפיו. דמעות זלגו על לחייו ובלב מלא שמחה אמיתית הוא קרא "זה ספר התורה שלי", והצטרף לריקודים.
למחרת הם חזרו לבית המשפט, והילד פרץ בבכי ואמר: "אני רוצה ללכת לכנסיה של היהודים". וכך חזר ליהדות. הוא לא למד תורה, הוא לא ידע כלל מהי תורה אך בשמחת תורה הוא הרגיש את האש הלבנה שבתורה. האותיות הלבנות חדרו ופרצו את כל המחיצות והדליקו אותו.

בשבועות קיבלנו את התורה "מלמעלה למטה", מהשמים לארץ. אבל בשמחת תורה יש את מנהג ההקפות, מנהג שבני ישראל יזמו "מלמטה למעלה" אל הקדוש ברוך הוא. מעולם לא ראינו שופטים ועורכי דין רוקדים עם ספר החוקים שלהם בהתלהבות ועם דמעות בעיניים. אין שם אותיות לבנות, אין שם שום לחלוחית של קדושה. רק בעם ישראל לוקחים את התורה ורוקדים איתה, גם אם לא יודעים מה כתוב בה. זהו הקשר העצמי שלמעלה מהשכל, הקשר הנפלא בין התורה לעם ישראל. חג שמח!

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן