שמרנו לך כיסא

שמרנו לך כיסא

לחיים לחיים! חג שמח!

הגמרא מספרת על שמחת בית השואבה בבית המקדש, ש"חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה הָיוּ מְרַקְּדִים לִפְנֵיהֶם בַּאֲבוּקוֹת שֶׁל אוֹר שֶׁבִּידֵיהֶן". היו עושים להטוטים, זורקים אבוקות ותופסים אותן. "אמרו עליו על רבן שמעון בן גמליאל, כשהיה שמח שמחת בית השואבה היה נוטל שמונה אבוקות של אור וזורק אחת ונוטל אחת ואין נוגעות זו בזו".

רבן שמעון בן גמליאל היה נשיא הסנהדרין, והגמרא ממשיכה ומתארת מה עשה לוי, מה עשה שמואל, מה עשה אביי וכו'. תארו לעצמכם: מדובר על תנאים ואמוראים, קדושי עליון, "זוטרא דבכו מחיה מתים" – והדבר מעורר שאלה: למה הגמרא מאריכה בזה, מה משמעות הדברים ומהי העבודה הנלמדת מעניין הלהטוטים.

האמת היא שכל עניין הלהטוטים אינו דבר השייך לליצני הדור, אלא הם מסמלים משהו שכולנו עושים בחיינו. הרי כולנו מנסים לשלוט בכל הפעולות שלנו, ולהתנהל נכון ובמינון הנכון בכל התחומים שבהם אנחנו עוסקים. אנחנו מלהטטים בין החיים הגשמיים והרוחניים, בין חיי המשפחה לבין העבודה, בין הקהילה לבין היחיד, בין חובות מהבנק לבעיות ואתגרים אחרים, וכל אחד יכול למלא את השורה בעוד ועוד דברים מחייו שלו. כולנו מחזיקים בידינו כדורים העולים ויורדים, ואנחנו מנסים לשלוט בהם ככל שידנו מגעת.

בשמחת בית השואבה, חכמי ישראל זרקו באוויר דווקא אבוקות של אור. מדוע?

סוכות זהו זמן של התגלות והתפרצות הנשמה, "נר ה' נשמת אדם", שתמיד רוצה לעלות למעלה בדבקות לה', כמו שכותב אדמו"ר הזקן בתניא (פרק יט) "שֶׁיִּשְׂרָאֵל הַקְּרוּיִים 'אָדָם' נִשְׁמָתָם הִיא לְמָשָׁל כְּאוֹר הַנֵּר, שֶׁמִּתְנַעְנֵעַ תָּמִיד לְמַעְלָה בְּטִבְעוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאוֹר הָאֵשׁ חָפֵץ בַּטֶּבַע לִפָּרֵד מֵהַפְּתִילָה וְלִדָּבֵק בְּשָׁרְשׁוֹ לְמַעְלָה . . כָּךְ נִשְׁמַת הָאָדָם . . חֶפְצָהּ וְחִשְׁקָהּ בְּטִבְעָהּ לִפָּרֵד וְלָצֵאת מִן הַגּוּף וְלִדָּבֵק בְּשָׁרְשָׁהּ וּמְקוֹרָהּ, בַּה' חַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ הוּא".

לכן הם רקדו עם אבוקות של אור וזרקו אותן כלפי מעלה – כי זו התנועה הטבעית של הנשמה ברצון לדבקות בה'.

אך כאשר עושים להטוטים עם כדורים או אבוקות, המלאכה המורכבת היא לוודא שאנחנו שולטים על מה שעולה ויורד, כך ששום דבר לא נופל ארצה. אנחנו יודעים מה למעלה ומה למטה, וכך מסוגלים להכיל את התמונה המלאה – לתפוס את מה שיורד ולרומם את מה שלמטה. עלינו לשמור על קצב אחיד, לוודא שאין מהמורות ומכשולים ושיש אחידות במועדי הזריקות.

והנמשל בעבודת ה': עלינו לשים לב לעבוד בשום שכל, לדעת מתי יש להדגיש צד זה ומתי צד אחר, שהרי זמן תורה לחוד, זמן תפילה לחוד, זמן צדקה לחוד, וזמן עבודת ה' במשכן המשפחתי לחוד.

אבל הנקודה החשובה ביותר בעבודת הלהטוטים היא – תמיד צריכה להיות אבוקה אחת באוויר למעלה!

כלומר, גם כאשר יש אבוקות – צדדים ופרטים שונים בחיינו ועבודתנו – העושות את דרכן למטה אל ידי האדם, אבוקה אחת צריכה להיות קשורה אל השמים העליונים. כאמור, החיים אינם מקשה אחת אלא די מורכבים מפרטים שונים: פעם עולים ופעם יורדים, לפעמים הפרנסה בירידה ושלום הבית בעליה, ולפעמים לימוד התורה בעליה והמצב בגשמי בירידה. אבל תמיד תמיד עלינו לדאוג שיהיה בנו צד אחד באוויר – מחובר לאבינו שבשמים, עליון על כל הארץ.

חברים יקרים, הדברים צריכים להיאמר: אנחנו מכירים אנשים החיים בערפל השמים, וכמו מרחפים בענן אושר דמיוני. הם אינם נותנים דעתם כלל לקשיים שהם מנת חלקם של עצמם ושל אחרים – ולא בגלל אמונה חזקה בה', אלא פשוט בגלל שהם מעדיפים לברוח מההתמודדות עם אתגרי החיים בעולם הזה.

לעומתם, הקיצוניות ההפוכה אלו האנשים המחושבים והמסודרים לקצה השני. תמיד הם רציניים ומכווצים. מתי שלא נפגוש אותם, יש על כתפיהם בעיה שהם צריכים להתמודד עמה ולטפל בה בהקדם.

האמת היא, שכמו תמיד דרך המיצוע בריאה יותר עבור כל הצדדים. כל אחד צריך לעבוד על עצמו ללכת לקראת הצד שכנגד. אבל אם אנחנו רוצים ללמוד יסוד ממעשה הלהטוטים באבוקות של אור, הרי שעלינו לוודא שתמיד יהיה חלק מאיתנו שרוי במרחב הרוחני, וכך יהיה ביכולתנו להאיר את צדדי החיים הנמוכים באור שמיימי בהיר.

את הכוח לזה מקבלים מחג הסוכות, עליו דרשו חכמי הסוד את הפסוק "וימינו תחבקני". לאחר ימי הדין הבאים מבחינת "שמאלו תחת לראשי", זוכים אנחנו לחיבוק של אהבת ה' בחג הסוכות על ידי מצות הסוכה המקיפה אותנו מכל צדדינו, ובכך מתפרצת השמחה הגדולה של "זמן שמחתנו". כי כאשר לבו של יהודי חש בקרבת ה' הגדולה, אבוקה אחת מחייו תמיד תישאר למעלה אם רק ישים לבו לדאוג לכך.

על הפסוק "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו" אומרת הגמרא, שכיון שישראל הלכו במדבר וחנו על פי דברי ה' "כמאן דקביע להו דמי". רבי חיים שמואלביץ נשא משל על כך – המובא כבר ב'שם משמואל' מסוכטשוב, אבל הוא תיאר את הדברים לפי דרכו: נתאר לעצמנו אם הנוסעת עם בנה התינוק לטיול מסביב לעולם. הם טסים ממדינה למדינה, נוסעים ברכבת שעות, עומדים בתורות, עולים ברכבל על הרי שלג ורוכבים על גמלים במדבריות וכו'. אם נשאל את הילד היכן ביקר במהלך המסעות הללו, הוא יענה בפשטות: "בחיקה של אמי". וכך אנחנו נתונים תמיד בחיקו של הקב"ה, "כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי".

מהי האבוקה של חיינו העומדת באוויר העולם? זוהי בחינת השבת שבכל יום. כלומר, יש שבת הבאה אחת לשבוע, בה אנחנו עוסקים בתפילה ובלימוד תורה ומבלים זמן יהודי איכותי עם המשפחה בסעודות השבת. אך יש גם שבת שבכל יום, והוא הזמן של הניתוק מכל ענייני החול בשביל להיכנס אל החיבוק של ה'סוכה'. אלו הן ארבע אמות של תורה ותפילה, לימוד השיעורים הקבועים ועוד. זו עליית הנשמה שלנו, הרגעים בהם אנחנו מוודאים שיש חלק מאיתנו שתמיד נשאר קשור ומחובר למעלה.

לא נבראנו כדי לחיות בשמים. "כל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם" – לעשות שלום בין מעלה ומטה, בין הרוחניות והגשמיות שלנו. והרי "לא ניתנה תורה למלאכי השרת", אלא דווקא לאנשים כערכנו. ואי לכך, "החיות רצוא ושוב" כתיאורו של יחזקאל הנביא במעשה המרכבה, וכמבואר בחסידות שאנחנו עולים ברצוא ויורדים בשוב לעשות רצון קוננו, אבל חלק מאיתנו צריך תמיד להימצא למעלה.

יש יהודים שאינם מסוגלים לשמוע אתגרים וקשיים העוברים על זולתם ולהשתתף בצערו. תמורת זה הם ממהרים לומר לו: "הכל הבל הבלים, אין עוד מלבדו!". צר לי לומר, אך זו לא דרך התורה. זו אטימות לב, רחמנא ליצלן. כשיהודי משיח בפנינו את קשייו ודאגותיו, בוודאי עלינו להיות עמו בצערו ולנחמו ולעודדו בכנות. זו עבודת ה"שוב" לאמיתתה.

מאידך גיסא, הכוח לעבוד ב"שוב" בצורה הנכונה – שלא יארע מצב בו חלילה מחוסר תשומת לב נמצא עצמנו מבלים בעולם הזה למטה מטה – נובע מהיותנו עובדי ה' גם ב"רצוא", מהאבוקה העליונה.

כאשר הסתיימה בבית המקדש עבודת יום הכיפורים, היה הכהן הגדול "לובש בגדי עצמו ויוצא לביתו וכל העם מלוין אותו עד ביתו", כדברי הרמב"ם במשנה תורה.

מה הרעיון פה? האם הכהן חייב ללכת לביתו? ומה הדין אם הוא רוצה ללכת לבקר את אמו הזקנה או להיכנס לבית המדרש ללמוד תורה? למה מדגיש הרמב"ם שהוא הולך לביתו, האם זהו חלק מדיני עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים בבית המקדש? הלא עבודת יום הכיפורים נסתיימה לה.

התשובה היא: כן! איך יודעים שיום כיפור התקיים כהלכתו וכמשפטו מכל הבחינות? כשמביאים את אורו וכוחו הביתה.

העבודה של הכהן הגדול ביום הכיפורים "אחת בשנה", "לפני ולפנים", מסמלת את קרבת ה' הגדולה ביותר לה יכול אדם לזכות. זהו ה"רצוא" הגדול ביותר של הנשמה – בחינת ה'יחידה' שבנפש מתאחדת עם ה'יחידה' שבשנה ועם ה'יחידה' שבמקום. אבל דווקא מפני זה מוטל עלינו להמשיך ולהקרין אור זה על שאר ימות השנה כל אחד בביתו שלו.

מי שצועק "כתר" בבית הכנסת אבל רותח מכעס בבית שלו על ילדיו, אין פירוש הדבר שהוא לוקה ב"רצוא" ללא "שוב", אלא גם "רצוא" אמיתי אין לו. שהרי הרצון לקרבת ה' צריך לנבוע מן ההתבטלות אל ה' ולא בגלל חשק האדם סתם, ואם כן כבר בהתעוררות הרצוא צריכה להיות מורגשת תכלית הכוונה – לרדת אחר כך אל העולם הזה ולהאירו באור ה'.

זה מה שאמרו חז"ל על רבי עקיבא, שמבין כל אלו ש"נכנסו לפרדס" הוא היה היחיד ש"יצא בשלום". וזאת – הסביר הרבי זי"ע – מפני שכבר בתחילה "נכנס בשלום".

במסורת החסידית מסופר כי שנה אחת לקראת חג הסוכות בנה מורנו הבעל שם טוב הקדוש סוכה משונה, כזו שהתעוררו שאלות אודות כשרותה, וכדי להכשירה למצוה היה צורך בהיתרים וקולות ההלכתיות.

הרבנים המקומיים טענו – לאחר בדיקה – שהסוכה פסולה, ואילו הבעל שם טוב טען מנגד שהסוכה כשרה. לאחר שאמרו הרבנים את דבריהם, נכנס הבעל שם טוב לדבקות עילאית, ואז התעורר ממחשבתו הקדושה והראה להם פתקה בידו שנכתב בה: "סוכת ישראל בעל שם טוב כשרה. מלאך מט"ט שר הפנים". מלאך משמים שיגר פתקה כדי להודיע דעתו שסוכת הבעל שם טוב כשרה.

הפתקה הגיעה אל נכדו של הבעל שם טוב, בעל 'דגל מחנה אפרים', ויש עדויות מאנשים נאמנים שראו אותה במו עיניהם, כמו גם ניסים שהתרחשו על ידה.

כמובן, "תורה לא בשמים היא", וכנראה לאחר מכן ראו הרבנים שיש לסמוך על דעתו של הבעל שם טוב ועל ההיתרים שהציג ופסקו להתיר את הסוכה.

אבל לגופו של מעשה, זה די מוזר: מה ראה הבעל שם טוב הקדוש לשבת בסוכה שיש שאלה על כשרותה? האם כל כך קשה היה לסדר את הסוכה שתהיה כשרה לכתחילה?

כידוע, אמרו חז"ל "ראויים כל ישראל לשבת בסוכה אחת". הם לא הסתפקו באמירה הלכתית 'יבשה' "סוכה שאולה כשרה", אלא בכוונה תחילה דיברו בלשון זו, ממנו דרשו בספרי המחשבה המוסר והחסידות תילי תילים של רעיונות אודות מצוה יקרה זו של ישיבה בסוכה.

סוכה היא מקום שכל יהודי – יהיה מי שיהיה – צריך להרגיש שם בבית. ואם יש יהודי שאינו מקובל ומרוצה בסוכה שלי, הרי זו אינה סוכה שראויים כל ישראל לישב בה ואינה כשרה, חלילה.

סוכתו של הבעל שם טוב, שנשמתו הקדושה באה לעולם הזה כדי לעורר את ישראל מתרדמתם בגלות, באה לכלול את כל הקולות וכל מיני ה'דיעבד' שבקרב עמך ישראל. באהבת ישראל הגדולה שלו רצה הבעל שם טוב להכליל בסוכתו את כל מי ש"בשם ישראל יכונה". גם יהודי שהמחיצות בחייו, ההגבלות והסייגים על הנהגתו המעשית אינם כה חזקים ואיתנים ולפעמים הוא אינו עומד גם ברוח מצויה, ועל כן זקוק הוא להיתרים ממינים שונים על מנת שיוכל להצטרף לסוכתם של ישראל.

יש הרבה יהודים בינינו שמחיצות נפשם נשברו עם השנים, והבעל שם טוב מלמדנו לעשות ולפעול שגם הם ירגישו אצלנו בבית. ההיתרים הללו נועדו לחבר את כל השברים ולאחות את כל הקרעים, כדי שכולם יהיו בפנים ולא בחוץ.

בזה שונה חג הסוכות מחג הפסח:

בפסח אנחנו נשמרים ונזהרים מכל פירור חמץ ומנקים את הבית היטב "בחורים ובסדקים", וכל שנה נוספים חומרות והיתרים, כשם שיש משפחות המחזיקות בהידורים וחומרות מדורי דורות, וזה פלאי פלאות. אך כל זאת הוא מפני שבפסח אנחנו מזמינים את הקב"ה אלינו הביתה, ואי לכך אנחנו מעמידים את הבית בסטנדרטים של האירוח הגבוהים ביותר. אם יש ספק – אין ספק, מבערים מהבית כל חשש חמץ.

לעומת זה, בסוכות אנחנו כולנו מוזמנים אל ביתו של הקב"ה, אבינו אב הרחמן. "ימינו תחבקני" – כולנו נכנסים, אפילו עם המגפיים המלוכלכות, ואצל הקב"ה יש מקום לכולם.

זהו אחד המסרים העיקריים שאנחנו צריכים לקחת מחג הסוכות אל השנה כולה – תמיד עלינו לחוש בקרבתו ובביתו של המלך, ואי לכך לא נרחיק אף אחד מהסתפח בנחלת ה' ומלשבת בביתו ולו ליום אחד בלבד.

יתרה מזו: עלינו לשאול את עצמנו – איזה חלק מאישיותי אני מכניס אל הסוכה? האם רק את הצד היפה והמושלם, או שגם את ה"פסולת גורן ויקב" שלי אני מביא לה'?

בסוכה של הבעל של טוב לא אמרו "את הבעיות שלך תיקח אל הרופא, ולבית המדרש הקהילתי תיכנס כשאתה נראה נורמלי", לא ולא. לא מוותרים על אף אחד.

לחיים, לחיים ולברכה. אחיי ורעיי, אני מאחל לכולנו שנזכה לקבל כל יהודי בסוכה שלנו ולאהבו באמת ובתמים. ובל נשכח על עצמנו, גם אנחנו – יהיה מה שיהיה – שייכים לקדושת הסוכה, ובסוכתו של אבינו שבשמים יש לנו מקום. חג שמח!

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן