אולי לא שמעתם על כך, אבל הזמיר היה עורך בכל יום ראשון אחר הצהריים קונצרט רשמי במעבה הג'ונגל. כל החיות היו מתאספות להקשיב למנגינות השמיימיות של הזמיר, וזו הייתה שעה של בידור נפלא שהסיח את הדעת משגרת ההישרדות האפורה.
ביום ראשון אחד, בעוד הזמיר שר ואלפי בעלי חיים יושבים ובוכים מרוב התרגשות, התקרב בלאט אריה רעב אל הזמיר, נשך את ראשו ולאחר מכן המשיך וטרף אותו עד כלות. החיות כולן הזדעזעו. הן לא הצליחו להבין מדוע האריה בחר להשביע את רעבונו דווקא בזמיר ששר את השירים המתוקים ביותר עלי אדמות.
כך הן תמהו ותהו לעצמן, עד שהם הבינו את הסוד. האריה חירש…
בשבת זו, פרשת חיי שרה בה הובלה שרה לקבורה, כולנו מתייחדים עם דמויותיהם של האבות והאימהות ועם מערת המכפלה שבחברון.
רצה הקב"ה, והשבוע בהשגחה פרטית זכינו להביא לקבר ישראל את הקדוש הדר גולדין הי"ד, לאחר תריסר שנים בידיים זרות, אוי לאותה בושה.
ודאי אתם זוכרים את הסיפור המובא בדברי חז"ל על ערעורו של עשו נגד קבורת יעקב אבינו במערת המכפלה. עשו העלה טענה הגיונית, לכאורה: יצחק הוריש שני מקומות במערה – ליעקב ולעשו. יעקב השתמש בחלקה שלו לקבורת לאה, ואם כך נשאר רק מקום אחד השייך לעשו. אבל האמת הייתה, כמובן, שיעקב רכש את החלקה האחרונה מעשו בכסף מלא. כששמע זאת, עשו דרש מבני יעקב להציג את מסמך המכירה, אבל הם השאירו אותו במצרים. אי לכך הם שלחו את נפתלי קל הרגליים להביא את החוזה, כשבינתיים התעכבה ההלוויה.
הגמרא מספרת שחושים בן דן היה כבד שמיעה, ומשכך הוא לא שמע את כל המשא ומתן. הוא בירר מה פשר העיכוב, וכשהסבירו לו מה קרה הגיב: "ועד שיבוא נפתלי מארץ מצרים יהא אבי אבא מוטל בבזיון"? חושים נטל מקל, הכה את עשו בראשו והרג אותו.
לכאורה הסיפור נראה מוזר. מכל בניו של יעקב, איש לא קם נגד עשו – מלבד נכד אחד חירש?! ראש הממשלה של מעצמת העל דאז, יוסף הצדיק, נכח במקום יחד עם פמליה גדולה של חיילים ומשרתים. יוסף ידע היטב על מכירת מקום הקבורה של עשו ליעקב – הלא יעקב עצמו סיפר לו על כך מפורשות: "בקברי אשר כריתי לי", מלשון מכירה – ואף על פי כן לא עמד נגד עשו? יוסף הוא המשנה לפרעה, עליו נאמר "בלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו", וכאן הוא פתאום משותק?! למה לא היה יכול יוסף לפקוד על חייליו לגשת לעשו ולומר לו: "אדוני! נא לזוז מפה או שנגרש אותך בכוח. תפסיק לשחק משחקים!"
גם יהודה, שכוחו ואומץ ליבו היו אגדיים, האיש שעמד בעבר מול המשנה למלך מצרים ולא נכנע לנסיבות, זה שהיה מוכן להיות עבד עולם כדי להציל אביו מצער, כפי שאמר "איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי, פן אראה ברע אשר ימצא את אבי" – והנה כאן אביו מוטל בביזיון והוא שותק?
ומה עם שמעון ולוי? הרי שניהם יחד הפילו עיר שלמה, שכם, ופתאום נעשו חלשים? רק אדם אחד נחלץ לעמוד מול השיגעון והשקרים של עשו?
התשובה הפשוטה והנוקבת נאמרה על ידי ראש ישיבת מיר, רבי חיים שמואלביץ זצ"ל:
היא הנותנת – חושים, דווקא בגלל היותו חירש, לא נהפך לחלק מהדיון, ולכן היה יכול לחוש בכל נימי נפשו את האבסורד והחרפה המוחלטת של המצב. הנה יעקב, אב לאומה הישראלית, "בחור שבאבות", המלווה למנוחתו על ידי אלפי אנשים, בהם מלכים אדירים שבאו לחלוק לו כבוד אחרון – ומול כולם מופיע לפתע משום־מקום אדם הטוען שקר ומסרב לאפשר ליעקב להיקבר בחלקת משפחתו, יחד עם אברהם ויצחק, שרה ורבקה ואשתו לאה. דווקא בשל היותו חירש ואילם נותר חושים רגיש לאופי הבלתי נסבל של המצב. הוא הרגיש במלוא העוצמה את החוצפה והרשעות של עשו, וכך לא נגרר לתוך השיח המעורפל של 'שני צדדים' שיש ביניהם חילוקי דעות לגיטימיים.
גם שאר בני המשפחה היו אנשי קודש, אבל הבעיה שבצורה בלתי מודעת הם הפכו חלק מהדיאלוג עם דוברי משרד התקשורת של עשיו שצווחו שהוא הקרבן. יעקב הוא הכובש המתעלל, ועשו הוא שנגזל על ידי התוקפים היהודים. זה בדיוק מה שעשו רצה: שהיהודים יהיו בעמדת הגנה, שכן עצם המעבר לעמדה זו היא כבר ניצחון עבורו. יש טענה > יש תביעה כנגד > יש טענה שניה > יש טיעון נגדי, והמרקם נעשה יותר ויותר מסובך.
באורח פלא, פתאום הכל נתון למשא ומתן. האם אתה זכאי לחיות? לא בטוח! האם אתה זכאי להגן על ילדיך? צריך עיון. בוא נתווכח על זה באו"ם, ב-BBC, בניו יורק טיימס… כאשר עצם הוויכוח מעניק ניצחון לאויב.
אי אפשר שלא לחשוב על חיילינו הקדושים, כמו גם גופותיהם של יהודים באשר הם, שהיו מוטלים בביזיון חודשים ושנים, נתונים לחסדיהם של ויכוחים ועסקאות אליהם הכנסנו את עצמנו במו ידינו. הלב מתפלץ לנוכח השפלת כבוד ישראל.
חושים, לעומת זאת, היה חירש וזה היה הנס שלו ושלנו. ממנו נחסך כל המשא ומתן עם הרוצח והגזלן שמסוגל רגע אחרי מעשי הרשע שלו להכריז על עצמו כצדיק. חושים, בגלל המום שלו, היה בריא כדי לא להקשיב לאתרי החדשות, לא לפרופסורים, ל"אנשי רוח" ולפוליטיקאים, וכמובן לא לשונאי ישראל שלא ממש אכפת להם אם תהיה חלילה שואה שניה. חושים ראה את המציאות הגלויה והמכאיבה: גופתו של יעקב מונחת שם מושפלת, כי עשו, בשקר גס, מסרב לתת לו להיקבר. דווקא בעטיה של שמיעה לקויה הוא לא נסחף אחר האדישות, וכאשר ראה את ישראל סבא מוטל בביזיון, הזדעזע ועשה מעשה והציל את המצב.
בוודאי, דיאלוג הוא דבר חשוב. זו לא חכמה גדולה לומר לסובביך "אני חירש – אני לא שומע מה שאני לא רוצה לשמוע". הכרתי גביר דעתן שהיה רגיל לומר: "אם אני לא שומע בפעם הראשונה, אני לא שומע גם בפעם השנייה"… הקשבה בראש פתוח לשני הצדדים היא תנאי מוקדם לפתרון סכסוכים. ועם זאת, הסיפור זה מלמד אותנו שישנם מצבים בהם אתה צריך להיות חירש ואילם.
כאשר ברור שהיריב אינו רוצה דבר מלבד הדם שלך, השתתפות בוויכוח רק תגביר את מעגל האלימות. אפילו אם אתה צועק בראש כל במה שאתה צודק, כבר הפסדת! ומה שגרוע מכך: הוויכוח גם יחריב את האינסטינקטים הבריאים שלך, אתה תפסיד את הרגישות לעקרונות הכי בסיסיים של טוב לעומת רוע, מוסר לעומת אכזריות. אתה נתון בסכנה להיות טיפש נחמד – אדם שיזכה לשבחים על המתינות וההכלה שלו, אבל במקביל יאפשר לרוע לשגשג.
יש תקופות בחיים ובהיסטוריה שבהן אדם חייב להגיב למצב בסלידה טוטלית, ברתיעה ללא הפוגה ובאפס סובלנות. לא כי אני לא רגיש ולא אנושי – להפך: כי אצלי החיים קדושים יותר מהכל, ומשכך אני בשום פנים ואופן לא נותן לנושא עקרוני כל כך להפוך לסוגיה "דו צדדית".
אחיי ורעיי, האם התיאור הזה לא מתאר מה שקרה בישראל במשך עשרות השנים האחרונות? היה כאן בתחילת הדרך דור שהיה 'חירש' – במובן החיובי של המלה. לא כי לא היה להם לב, אלא כי הם ידעו את ההבדל בין טוב ורע, הכירו בסכנה הקיומית שבה הם שרויים, ידעו את האויב וגם היו חדורים בלי פלפולים במוסריות של השייכות בין ארץ ישראל לעם ישראל.
אבל לימים קם דור חדש שבו היה כבר לא נעים להיקרא 'חירשים', בשל נחיתות עצמית, תסביך של רחמים המנגנים על התכונות היהודיות, ואובדן של האינסטינקט הקובע כי לא עורכים שום פשרה או ויתור שיכול לסכן חיים אפילו של יהודי אחד ויחיד! בתקופה שכזו, החובה המוסרית היא להיות חירש – לא כי אין לנו אנושיות, אלא כי אנחנו מכירים מול מי אנחנו עומדים ומה הם רוצים.
צ'רצ'יל ורוזוולט לא ראו צורך לרגע אחד להתראיין ולהגן על הצעדים בהם הם נוקטים מול גרמניה הנאצית כדי למגר את ממשל היטלר. במקרה שלנו, זו לא רק ממשלה של היטלריסטים, אלא מדובר על מיליוני תושבים שמשתוקקים להשמיד להרוג ולאבד. אי לכך, המנהיגים כיום נדרשים להיות אמיצים בשליחות ההיסטורית שלהם, להציל עם ישראל מאויביו שאם חלילה היה להם הכוח היו עושים כל שביכולתם שלא ייזכר שם ישראל עוד, היו לא תהיה.
האם אתווכח עם מישהו אם אני אבא של ילדיי? לא, אני לא נכנס לוויכוח על כך. יש דברים שעליהם אני לא מתווכח. באותה מידה אני לא מתווכח אם כל ארץ ישראל שייכת לעם ישראל לעולם ועד. אני לא מתווכח על כך שהתנ"ך, ספר הספרים המקובל על כלל האומות, הוא קדוש ובו נכתב שכל ארץ ישראל היא נחלת עולם מאלוקי עולם לעם עולם.
אני לא מתווכח על כך שכשאתה מתקיף אותי ואני מגן על עצמי ומשחרר את השטח מנוכחותך, אני לא אחזיר לך אותו עד שתתקוף אותי שוב ושוב; אדרבה: אני אושיב בשטח הזה יהודים שישלטו בו במלוא העוצמה. לא בגלל שזה שטח כבוש, אלא כי הוא מתנת ה' לעם ישראל. זו הקרקע שעליה דרכו אברהם, יצחק ויעקב, יהושע, שמואל, שאול ודוד, ישעיהו, עמוס וירמיהו – יותר מאלפיים שנה לפני שהאסלאם נולד.
הבעיה שלנו לא התחילה בשמחת תורה תשפ"ד. כבר ברגע שיהודי אחד נרצח בדם קר והגיהינום לא נפתח על מחוללי הפשע ותומכיו, האויבים כבר זיהו את החולשה. וכך, כאשר אנחנו מרשים לעצמנו לעסוק בוויכוח מיהו טרוריסט, מיהו לוחם חופש, מיהו בלתי מעורב, ומה עם העובדה שלמחבל יש גם אימא וילדים – למעשה נעשינו שותפים לשפיכות דמים, רחמנא ליצלן, ואתם יודעים מה? גם של הצד הערבי.
ומה קורה כשאתה חירש? העולם מכבד אותך. העולם מעריך אותך. גם אמריקה הגדולה אוהבת אותך. נכון, הם לא יכולים להגיד הכל בקול כי הם צריכים להחניף לישמעאלים, אבל בסתר ליבם הם מצפים שאיש בארץ הקודש לא יקשיב להם. הפוליטיקאים הישראלים שגו בהחלט כשחשבו שאמריקה לא רוצה במלחמה. רוב האמריקאים הם נורמליים: הם יודעים מה הם היו עושים אם מקסיקו הייתה שולחת עשרים אלף רקטות ורוצחת תינוקות בקליפורניה. הם מצפים שישראל תעשה אותו דבר.
כשאתה חירש לתבניות מחשבה וטיעונים מסוימים, אנשים פתאום מתחילים להבין את נקודת המבט שלך בצורה הטובה ביותר. אם היינו חירשים ולא מקבלים שום פשרה על חיי נפש אחת מישראל, העולם היה מתחיל להקשיב ולהבין.
ההתנהלות הזו נכונה גם בחיים הפרטיים שלנו. אנחנו חייבים לשרטט קווים אדומים שלעולם אינם נתונים למשא ומתן. בעניינים מסוימים אתה חירש. אל תאפשר ליצר הרע שלך להכניס אותך לזירת הוויכוחים, כי אז כבר הפסדת.
למשל, בנוגע למערכת היחסים עם הילדים, אתה חייב להיות חירש לכל דבר מלבד האפשרות של אהבה. ניתוק מהילד שלך הוא לא אופציה. אל תיתנו לה אפילו להפוך למשא ומתן בראשכם.
מגיע הבוקר, ואיתו הרצון לפנות לשלל עיסוקים… ושוב אנחנו מתבקשים להיות חירשים. "ראשית עריסותיכם תרימו תרומה לה'" – ברגע שאנחנו קמים מהעריסה אנחנו מרימים תרומה – זה הזמן לתפילה, התבוננות מעמיקה ביחסים של הנשמה עם ה', ואחריה להתחבר איתו מפה לפה בלימוד התורה.
היצר הרע רוצה לסחוב אותי לראות דברים מסוימים, להיכנס לשיחה לא בריאה, ללשון הרע ורכילות. אבל מה לעשות, אני חירש. סורי, אין ויכוח על כך. אני יודע מי אני ומי לא אני. יש לי תאווה, יש לי חולשות – אבל הן לא מנהלות את החיים שלי. הנשמה מנהלת אותם.
אתה בשדה התעופה, רעב ומותש, האם יש בך קול שמעלה את האופציה של רכישת אוכל לא כשר?! אין שני צדדים. יש דברים שאינם ניתנים למשא ומתן – כשרות, שבת, תפילין, אהבת ישראל, זהירות בממון הזולת, שקר והשגת גבול. עשית עסקה שהניבה לך רווח עצום – האם תתלבט על המעשר? יש דברים שלא עומדים לדיון.
ארץ ישראל היא מתנת ה' לעם ישראל. אין לנו יכולת למסור אף שעל מאדמתה מאחר שהיא לא ברשותנו. זו מתנה השייכת לכל יהודי ויהודי – מאברהם אבינו ועד עתה.
כך צריך לדבר עם אומות העולם: אנחנו לא כובשים. יש לנו פיסת ארץ אחת שנמסרה לנו מאת ה', זה הכל. ברצון ה', כאן אנחנו בעלי הבית.
