בשנת תשל"ח ניטשה במדינת ישראל מערכה ציבורית רחבה בעד ונגד חקיקת החוק למניעת הפלות. הסוגיה הרגישה הוציאה ממצדדי החוק ומתנגדיו הרבה מאוד אמוציות והרוחות סערו. שר המשפטים דאז, שמואל תמיר, היה בין הקולות הבולטים והחריפים ביותר בקרב מתנגדי החוק, ונראה היה כי המאמצים למען חקיקתו ייכשלו. אלא שכאשר החוק עלה לדיון על שולחן הממשלה, התברר למרבה ההפתעה ששר המשפטים שינה את דעתו והפך לתומך נלהב של החוק.
האחראי לשינוי הדרמטי בדעתו של שר המשפטים לגבי החוק היה רבי רפאל לוין, בנו של רבי אריה לוין, ומעשה שהיה כך היה:
ערב הדיון בממשלה, ביקשו ראשי אגודת ישראל להיפגש עם שר המשפטים כדי לנסות לשכנע אותו להסיר את התנגדותו. הם הגיעו לביתו, כשהם מלווים ברבי רפאל לוין. צירופו של הרב למשלחת הפוליטית היה אירוע חריג, ונבע מתוך אמונתם כי היכרותו עם השר תמיר, שבעבר היה חבר בארגון האצ"ל ומקורב לרבי אריה לוין, 'אבי האסירים', תסייע בידם להטות את ליבו.
כשנכנסו חברי המשלחת לבית השר, ביקש רבי רפאל את רשות הדיבור כדי לספר לשר סיפור ששמע מאביו, רבי אריה.
"ברמת גן", פתח הרב בסיפורו, "התגורר זוג צעיר שזה עתה החל את דרכו המשפחתית. תוך זמן קצר הרתה האישה למזל טוב, אלא שההיריון היה למורת רוחה, ומסיבות כלכליות ואישיות היא ביקשה להפסיק את הריונה. כשנודע הדבר להוריה, ניגשו בבהילות לביתו של הרב אריה לוין וביקשו שידבר על לב בתם ויניא אותה מכך. הרב שראה בדבר הצלת נפשות, הזדרז לנסוע מביתו שבירושלים לרמת גן ונקש על דלת ביתה. כשבעלת הבית פתחה את הדלת, נכנס רבי אריה לסלון, התיישב על הכיסא והחל להתייפח בבכי. האישה הצעירה עמדה מולו חסרת אונים תוך שהיא מנסה להרגיע אותו, אך לשווא.
"כששאלה למבוקשו, הביט בה הרב מבעד לדמעותיו במבט חודר ושתק והיא, שחכמה הייתה, שיערה מיד את סיבת בואו. המחזה בו יהודי בוכה כמו תינוק כשדמעות על לחייו על עוּבָּרָהּ של אישה שכלל אינו מכיר, עשה עליה רושם עז. פתאום היה לה ברור שהיא לא תפסיק את ההריון והילד יבוא לעולם, ויהי מה. "כבוד הרב", אמרה בהחלטיות, "אל תבכה, אני מבטיחה לך – אני אביא אותו לעולם". כשיצאו הדברים מפיה, קם הרב ממקומו, בירך אותה בכל טוב ויצא מביתה".
בשלב זה עשה הרב רפאל לוין אתנחתא קלה, ואז המשיך ואמר בטון נרגש: "בבריתו של הילד העניקו לו הוריו את השם שמואל. והילד הזה הוא… אתה! שמואל תמיר".
שר המשפטים הוכה בשוק מהסיפור, ולזמן מה נאלם דום. כשנרגע, הצהיר ואמר: "אם הסיפור נכון, אתמוך בחוק בכל ליבי". בנוכחות הרב לוין ויתר חברי המשלחת התקשר לאימו, וכששאל אותה אם הדבר נכון. האם התחילה לבכות ולנסות להסביר לו: "אתה חייב להבין, אלה היו זמנים אחרים, התקופה הייתה קשה" וכו'… כששאל אם הרב לוין ביקר אז בביתה והשפיע עליה לחזור בה מכוונתה להפיל, אישרה האם את הדברים ואמרה שאכן כך היה.
שר המשפטים קיים את הבטחתו, ו'חוק ההפלות' נכנס לספר החוקים של מדינת ישראל.
מלבד גדלות אישיותו, רגישותו ואהבתו של רבי אריה לוין לכל יהודי המשתקפת בסיפור זה, כמו סיפורים רבים אחרים על אודותיו, הוא מלמד לקח חשוב מאין כמוהו באשר לדרך בה נוכל להשפיע על אחרים ולהטות אותם לדרך הנכונה. אם מצופה היה שרבי אריה ינסה להניא את האישה הצעירה מרצונה לעבור הפלה על ידי שישמיע באוזניה דברים נלהבים על גודל הזכות שבהבאת ילד יהודי לעולם, ובד בבד יעמיד אותה על מלוא משמעותו וחומרתו של הצעד שברצונה לעשות – רבי אריה רוח אחרת הייתה עמו, אפקטיבית בהרבה. האכפתיות הכנה, הדמעות והבכי פעלו את פעולתם מבלי שרבי אריה היה צריך לפצות את פיו. באותה שעה לא היה רבי אריה כמוכיח ומטיף בשער, אלא כמו אבא טוב המבקש ומתפלל – "אל הנער הזה התפללתי"…
כל מי שהתנסה פעם במלאכת התוכחה והרבצת המוסר לאחרים, יודע כי זו מלאכה רגישה ומורכבת שיש להצטייד בחכמה רבה, כלים מגוונים וסייעתא דשמיא כדי להצליח בה ואכן להשפיע על אחרים לשנות את דרכם. כבר לפני קרוב לאלפיים שנה העלו בגמרא ספק לגבי הימצאותו של מישהו היודע להוכיח אחרים באופן מיטבי: "תמיהני אם יש בדור הזה [אחד] שיודע להוכיח". ומסביר רש"י שהספק היה האם יש מי שיודע להוכיח "דרך כבוד, שלא יהו פניו (של המוכח) משתנים" מבושה וכלימה.
אין רבים שאוהבים, או אפילו 'כלים', לקבל תוכחה וביקורת. לרוב אנחנו שומעים בביקורת של מאן דהו כלפינו, ניסיון להגדיל את עצמו על חשבון הפשלות שלנו ולבטל אותנו. כשהוא מדבר על הביצוע הרשלני שלנו, אנחנו שומעים בדבריו – "אתה אפס, כלום, נאדה". כשהוא אומר שמניסיונו עדיף שלהבא נפעל אחרת ונעשה כך וכך, אנחנו שומעים – "אתה שלומיאל חסר תקנה, כולך שווה פח"…
כל כך הרבה שותפויות, חברויות ואפילו משפחות קרובות, התפרקו בגלל ביקורת ותוכחה שלא נאמרו נכון והתקבלו עוד גרוע מכך. זה כל כך שכיח, עד שהרבה פעמים אנשים מזהים דפוס פעולה בעייתי וכדומה אצל אחד מאהוביהם וסבורים (עם יסוד אמיתי לזה) שעצה קטנה שלהם תוכל לעזור לו מאוד, אך מהפחד שמא דבריהם יתקבלו לא נכון ויפגעו באהובם – הם מעדיפים להחריש, וחבל.
בכוחה של ביקורת נכונה – אמר הרבי הרש"ב מלובביץ' – להעמיד את האדם "על הגובה האמתי". עצה של בעל ניסיון שווה לעתים זהב! אז איך נוכל שלא למנוע טוב מבעליו מחד, ויחד עם זאת לוודא שהתוכחה והעצה שלנו לא תתפרש מצדו כניסיון להקטין אותו וכך תפגע בו, לגמרי שלא בכוונתנו?
הבה נלמד מעט על אמנות התוכחה מתוכחתו של משה רבנו לישראל בערוב ימיו, שהייתה מופת של תוכחה.
מעט לפני הסתלקותו, משה מוכיח את בני ישראל על חטאיהם לאורך נדודיהם במדבר. כשבוחנים את האופן בו הוכיח אותם ואת העיתוי שבחר לכך, אי אפשר שלא להתפעל מהמחשבה הרבה שהקדיש משה כדי לדייק אותם עד כמה שניתן, כך שהתוכחה תשיג את ייעודה ותיכנס אל אוזניהם וליבותיהם של עמו וצאן מרעיתו.
סיבות רבות יש למציאות בה התוכחה נופלת על אוזניים ערלות, ולא באמת מצליחה לגעת בלב המוכח ולעצב את התנהגותו. אולי בראש ובראשונה זו התחושה, המוצדקת לעתים, שהמוכיח בסך הכול תופס טרמפ על הכישלון שלנו ומנסה למצב את עצמו באמצעותה מעלינו. מספיק שאנחנו חושדים שזו מטרת התוכחה, ומיד אנחנו מתבצרים במקום שלנו ומגינים בחירוף נפש על מעשינו. זה כבר לא סיפור של תוכחה, ביקורת או עצה, אלא מאבק אגו.
בתבונתו, משה רבנו דאג לנטרל ולו צל חשד שכזה, ובכמה דרכים: ראשית, כשמטרת התוכחה היא להתגדל על חשבון המוכח, המוכיח מטבע הדברים יבחר בניסוח הכי חריף, חד ומושחז, ובוודאי שלא יעשה מאמץ לרכך את תוכחתו. וההיגיון פשוט: הרי ככל שהמוכח יוצא פושע יותר, כושל יותר וקטן יותר, התוכחה תשיג את מטרתה ביתר שאת והמוכיח יבהיר באופן בלתי ניתן לערעור מי כאן על הגובה ומי הרבה יותר נמוך…
אלא שאצל משה רבנו ניכר היה בעליל הניסיון לשמור על כבודם של המוכחים, ואפילו ללמד עליהם זכות ולהבהיר שחטאם היה בנסיבות מקילות: ראשית, הוא רק רמז להם בעדינות על חטאיהם, אבל לא 'קרא לילד בשמו' ולא הציג את מהות חטאיהם 'בשם המפורש'. כך למשל, כשרצה להוכיח אותם על שחודש לאחר יציאתם הניסית ממצרים הם כבר גילו געגוע ל'ימים הטובים' במצרים כשישבו "על סיר הבשר" ואכלו "לחם לשובע", כדבריהם, אל מול הרעב שנגזר עליהם ביציאתם אל המדבר – עשה זאת משה באמירת מילה אחת: "במדבר". כך גם כשביקש לייסר אותם על קטנות האמונה שגילו בזמן בו ניצבו לפני ים סוף "והנה מצרים נוסע אחריהם", אז טענו "המבלי אין קברים במצרים, לקחתנו למות במדבר", הוא רמז זאת באומרו: "מול סוף". הא, ותו לא!
בדרך זו ידעו ישראל בבירור: משה לא בעניין של לרדת עלינו ולהקטין אותנו, חלילה וחס. ככה לא נראה מישהו שמבקש לקטול את נשוא תוכחתו. ומשכך, הם כרו את אוזנם לשמוע והקשיבו לדברי משה, גם אם לא היו נעימים עבורם, ברוב קשב.
יתרה מזו: ייתכן ששיא התוכחה של משה היה חטא ישראל בעגל, שניה אחרי ששמעו מפי הגבורה "אנכי" ו"לא יהיה לך"; אף על פי כן, לא זו בלבד שמשה רבנו גם אותו רומז בלבד, אלא הוא גם מסנגר על ישראל ומציג את אחד מגורמי החטא: "ודי זהב". פשוט היה לכם "רוב זהב", יותר מדי זהב – כנרמז במילים "ודי זהב" – ועושרם, כך הסתבר, היה בעוכרם וגרם להם לזחיחות וקלות דעת שהובילה לחטא העגל. ומי הוא זה שעומד מאחורי העושר הרב שהיה לנחלתם? ריבונו של עולם, כמובן… אם כן, כביכול אי אפשר לומר שהאשמה שלהם בלעדית…
באזכור הזהב כזרז לחטא היו שתי תועלות: האחת, כשמקבל התוכחה שומע שלא שופטים אותו בחומרה ומבינים את הנסיבות שהובילו (או סייעו) לחטא שלו, קל לו להודות בכך שמעד ולעלות על דרך חדשה. אחרת, הוא רק יתבצר ויתכחש לעצם הפגם שמצאו במעשה שלו. תועלת נוספת היא במיקוד התוכחה בעתיד ובשינוי! כשמשה רבנו מציג בפני ישראל את שפע הזהב שהיה להם כקרקע בה צמח החטא, הוא בעצם נותן להם תמרור אזהרה לגבי העתיד. אם אתם מבקשים שלא לשוב ולמעוד, דעו לשמור על עצמכם בשמירה יתירה כשאתם משופעים כסף, מחזיקים בכוח או בכל דבר אחר שעלול לגרום לקהות מוסרית…
מול תוכחה מלב רגיש ואוהב שכזה, גם לב אבן נמס. האם אנו מסוגלים לנהוג כך? עם הניצוץ של 'משה רבנו הקטן' שנמצא בלב כולנו, כנראה אנחנו יכולים לאהוב כל יהודי – ובעת הצורך גם להוכיח אותו, מתוך אהבה כמובן. לחיים, לחיים ולברכה.
