החסיד הנודע, איש מסירות הנפש, רבי מנדל פוטרפס זצ"ל, הוגלה על ידי הקומוניסטים לשנים ארוכות במחנה עבודה בסיביר הקפואה, בעוון סיוע להברחת אחיו היהודים מאחורי מסך הברזל, כמו גם הפצת יהדות במחתרת שנחשבה לעבירה אנטי-מהפכנית במסגרת החוקה הסובייטית.
לימים סיפר שערב אחד במחנה ישבו מספר אסירים וקוננו על מר גורלם. כל אחד סיפר כמה חייו הקודמים היו טובים ומוצלחים, וביכה על שהותו הנוכחית בארץ צלמוות כשגורלו ועתידו לוטים בערפל. לעומתם, ישב ר' מענדל ושתק.
שאלו אותו חבריו לתא: למה אתה יושב ודומם? האם חייך היו כל כך גרועים לפני שהובלת לכאן, שלכן כעת אינך מתלונן על מצבך האישי?
אמר להם ר' מענדל: אינני יודע אם תבינו אותי, אבל בכלל לא נוגע לי היכן אני נמצא. המשימה והתכלית של חיי אחת היא, וזו לא השתנתה בעודי חופשי ובעודי במאסר, אלא רק שינתה את מקומה. קודם לכן הייתי עבד ה' וגם עכשיו עבד אני לו, ולו בלבד.
עקביות והתמדה כזו של עבודת ה' מתבטאת בציווי התורה על הקרבת קרבן התמיד: "את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים". על יהודי לעשות את עבודתו בין אם הכל סביב זורח ומאיר לו ובין אם החושך סוגר עליו. עקביות כזו נובעת מדבקות בתפקידו ובהתייחסות רצינית ועמוקה לשאלה מה נועד הוא לעשות בעולמו של הקב"ה.
תנועה זו של "שיוויתי ה' לנגדי תמיד" הולמת את פירושו הידוע של הבעל שם טוב: מפני ש"ה' לנגדי תמיד" – לכן תמיד בעיניי הכל "שיוויתי", מלשון השתוות. הן באפלה הן באורה, הכל שווה לפניי, ושום דבר לא מונע אותי מעבודתו יתברך.
בה-בעת, ההתמסרות המוחלטת של האדם לעבודתו את ה' אינה מדכאת אותו, אלא להפך: דווקא היא מובילה אותו לתחושת השמחה הגדולה ביותר, ובשתיים: הן מפני שבמלאכתו זו ממלא הוא את תפקידו ובזה זוכה לאושר הנשגב ביותר עלי אדמות, הן מפני דבקותו והתקשרותו בחיי החיים, מקור השמחה והטוב.
נכנסנו כבר לחודש אדר ראשון, עליו אמרו "משנכנס אדר מרבין בשמחה". ואי לכך מוטל עלינו לעסוק בעבודת השמחה כבר עכשיו כהכנה לימי הפורים.
כאן הבן שואל: שמחת פורים גדול – ניחא, "ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם". אבל מהי משמעותו ועבודתו של פורים קטן?
זו לא שאלה פשוטה בכלל. הרבי מלובביץ' זי"ע הופך בסוגיה זו ומלבן אותה (לקוטי שיחות חלק כ"ו), אך נקדים ונאמר:
ידוע הנאמר בשם כמה מגדולי ישראל, ביניהם החיד"א, שאצל כל יהודי צריכים להיות בכפיפה אחת שני "תמידים".
פירוש: השולחן ערוך נחלק לארבעה חלקים, והראשון ביניהם – אורח חיים – נחלק לתרצ"ז סימנים, החל מסימן א' העוסק בהלכות הנהגת האדם בבוקר וכלה בסימן תרצ"ז בדיני אדר ראשון. וכיוון שאחד מיסודות החסידות הוא הדיוק בכל פרט שבבריאה, וכל שכן וקל וחומר בדברי תורה שכל הקשור אליהם הוא בהשגחה פרטית מכוונת, הרי בוודאי הסיבה לכך שדיני פורים קטן מסיימים את חלק אורח חיים אינה רק מפני שבהם מסתיים מעגל מועדי השנה (החל מניסן וכלה באדר – תחילה דיני פורים הרגיל ולבסוף דיני פורים קטן), אלא מפני שתכלית ופסגת אורח חיים של יהודי היא ההלכה הנכתבת בסוף סימן זה, בדיני פורים קטן.
איך מסתיים שולחן ערוך אורח חיים? אלו דברי הרמ"א: "יש אומרים שחייב להרבות במשתה ושמחה בי"ד שבאדר ראשון (טור בשם הרי"ף), ואין נוהגין כן. מכל מקום ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים (הג"מ בשם סמ"ק), וטוב לב משתה תמיד".
וכתב החיד"א בספרו ברכי יוסף, על משקל הכתוב האמור בקרבן התמיד "שנים ליום עולה תמיד", שאצל כל אדם צריכים להיות שני "תמידים". האחד, זה הנזכר בסעיף הראשון של השולחן ערוך: "שיוויתי ה' לנגדי תמיד", והשני זה הנזכר בסעיף האחרון: "טוב לב משתה תמיד". וכיוון שקרבנות התמיד בבית המקדש התחילו וסיימו את כל מלאכת עבודת הקודש, כך הדבר בעבודת המקדש הפרטי שלנו – כמאמר הכתוב בפרשת תרומה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", וכתב השל"ה: "בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד" – שגם היא צריכה להיות מורכבת בראשיתה ותכליתה משתי עבודות ה"תמיד" הללו.
"ראשית העבודה ועיקרה ושרשה" – כלשונו של אדמו"ר הזקן בתניא פרק מ"א – היא יראת ה' המתבטאת בהכרה ש"הנה ה' ניצב עליו ומלוא כל הארץ כבודו ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי". וסיום העבודה הוא ב"טוב לב משתה תמיד" – ההכרה וההבנה המקבילה ש"עבדו את ה' בשמחה" הוא חלק עיקרי ויסודי מעבודת ה'. אלו הן שתי ההוראות שלמדים משולחן ערוך אורח חיים שצריכות ללוות את האדם תמיד בכל עת ובכל שעה.
למה ומדוע – שאל הרבי – נבחר פורים קטן ללמדנו עבודה גדולה זו, ולא פורים גדול?
הלא כידוע, כל אחד מהמועדים והימים־טובים מדגיש ומאיר באור מיוחד נקודה מסוימת בעבודת ה' שעלינו לאמץ אל לבנו ולעסוק בה כל השנה. בחג הפסח, למשל, חוגגים את היציאה מכל המצרים וההגבלות באשר הם, וגוררים את תחושת החירות לימים הבאים. בראש השנה עוסקים ישראל קדושים במצוות היום בשופר "כדי שתמליכוני עליכם", ומקבלים עליהם עול מלכות שמים לכל השנה כולה. וכך גם בזמן שבית המקדש היה קיים הייתה נמשכת השמחה לכל השנה מ"זמן שמחתנו" בחג הסוכות באופן ישיר ובולט, ובהמשך לכך, כיוון שבזמן הגלות אין אנו יכולים לעלות וליראות ולשמוח בשמחת בית השואבה במקדש ולשאוב ממנה רוח הקודש ורוח קדושה כימים מקדם, לכן זקוקים אנו לחג הפורים שהוא יום־טוב שנתקן דווקא בזמן הגלות ובארצות הגלות על ידי חז"ל, וממנו יונקים אנו את הכוח לאורה ושמחה וששון ויקר תמיד.
אם כן, למה פסק ההלכה "וטוב לב משתה תמיד" המסיים את חלק אורח חיים נכתב דווקא בדיני פורים קטן?
והתשובה מאירת עיניים:
נכון, פורים הוא יום גדול המעניק לנו שמחה גם אפילו ליהודים שנמצאים בגלות בפרס ומדי ומהודו ועד כוש, אבל ככלות הכל הוא אינו יום רגיל. למרות שהוא לא יום־טוב של ממש, אבל הרי יש בו כמה מצוות הממלאות אותו מראשיתו לסופו, ובכלל הוא יום של יציאה מההגבלות, מהרגילות ומהשגרה, ולא לחינם אמרו חז"ל עליו "לא בכל שעתא אתרחיש ניסא", לא כל יום פורים. כיצד נצליח, אם כן, לספוג שמחה לכל השנה כולה אם מקור השמחה הוא יום מיוחד ושונה מחבריו?!
אי לכך, אין לנו אלא להפנות את מבטנו אל פורים קטן, שהוא יום רגיל לכל דבר כמעט, בו נתמקד וממנו ניקח "טוב לב משתה תמיד".
מהי משמעות הדבר? אם אין כל ציווי בתורה ובדברי חז"ל והפוסקים להיות בשמחה מיוחדת בפורים קטן, מה בדיוק נשאב ממנו?
נסביר:
כל פעולה של אדם יכולה להיעשות מתוך שמחה או מתוך נרגנות. מי שמסדר את ביתו, למשל, יכול לעשות אותה פעולה מתוך עצבות, כעס ותסכול או מתוך אושר ושמחה. כמובן, אין צורך להסביר שהתוצאות תמיד טובות יותר כאשר הדברים נעשים מתוך רצון והתלהבות.
אבל אם ננסה להגדיר את הדברים, השמחה המדוברת בזה היא שמחה המלווה את הפעולות בעת עשייתן. לעומת זה, ישנה גם שמחה עצמאית שאינה מוגדרת בפעולה או מצב מסוים, והיא השמחה של "טוב לב משתה תמיד".
בהזדמנות מסוימת התבטא הרבי על חותנו הרבי הריי"צ זי"ע, בצטטו את הפסוק "אני הגבר ראה עני". את סבלו של הרבי הריי"צ בחייו לא ניתן לתאר. המאסרים אליהם הובל על ידי הרשעים, ההתעללויות שהיו מנת חלקו, סכנת השואה האיומה ממנה ניצל בניסי ניסים וצערו הגדול על מצבם של אחינו בני ישראל בכל מקום שהם. כל אלו עלו לו במחלות ומכאובים עד לשיתוק חלק מגופו, רחמנא ליצלן.
אבל אחרי הכל, מה הייתה צוואתו הרוחנית שהותיר לחסידיו ולכל בית ישראל? מאמר החסידות המפורסם הפותח בכתוב "באתי לגני אחותי כלה", בו נתבאר היטב מאמר המדרש שהעולם הזה הוא ביסודו ומהותו גן פורח, גינוניא של הקב"ה. אמנם עלו בו במשך הזמן קוצים ודרדרים, אך תפקידנו הוא לנקותו ולייפותו כדי שהשכינה תוכל שוב לשכון בו בגלוי, עד שסוף-כל-סוף ייראה לעיני כל שהעולם הזה הוא גן מרחיב לב ודעת.
הכרה עמוקה כזו במציאות שמתחת לפני השטח נעוצה היטב בתחושת שמחה שאינה תלויה בגורמים חיצוניים. היא נובעת מעצם החיים הקשורים אל יוצר החיים.
כך גם ספר התהלים של דוד המלך עליו השלום מלא כאב ויגון. חייו של מלך ישראל היו משולבים זמני קושי ומצוקה. אך באורח פלא, בה-בעת מפעמת במזמורי התהלים צהלתו ואמונתו הרבה, כפי שהוא אומר "שמחו צדיקים בה'", הוא מדגיש את תענוגו מ"קרבת אלוקים לי טוב", עד לתשוקת הנפש העצומה לה' כמאמרו "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי". שמחה כזו מתעלה מעל משברי החיים ונסיבותיהם, היא שמחה עצמית.
לענייננו: הן ה"תמיד" של "שיוויתי" והן ה"תמיד" של השמחה מכילים שתי רמות. אחת היא זו המלווה אותנו לאורך כל אחד מסימני וסעיפי השולחן ערוך. אנחנו לוקחים איתנו את יראת השמים ואת השמחה למצוות תפילין, ליום שבת קודש, לנטילת ידיים, לליל הסדר וארבעת המינים וגם למים אחרונים. הפעולות הללו חדורות ברוח יראת שמים לצד שמחה נלבבת, אבל הן לא החלק המרכזי מהעשייה. הן נמצאות ברקע בלבד, ואילו המיקוד של האדם מוקדש לעשייה והפעולה עצמה. השמחה והאושר מקיום מצוות ה', כמו גם ההכרה שעושים זאת למען ומפני ציווי ה', הם צדדיים כביכול ביחס לפעולה עצמה.
לעומת זה, יש רמה נוספת בה שני ה"תמידים" עמוקים ויסודיים יותר – ואלו באים לפני ואחרי הפעולה עצמה, ולא כחלק ממנה. ולרמה זו רמז הרמ"א בכך שהכניס את שני ה"תמידים" בתחילת וסיום אורח חיים.
לפני שאדם יוצא לעבודת יומו ואורחות חייו, הוא צריך לעורר בקרבו קבלת עול מלכות שמים, וזהו ה"שיוויתי" שבתחילת היום. כי אמנם ישנו כאמור "שיוויתי" הצועד עם האדם לאורך כל היום ומלווה אותו בכל פעולה, אבל לפני הכל נדרשת יראת שמים ברמה אחרת, יסודית ומקדימה, כלשון חז"ל "קבלת עול מלכות שמים" ו"קבלת עול מצוות".
בדומה ליראת ה' שלפני העבודה, כך גם ישנה שמחה הבאה כתוצאה ולאחר קיום המצווה. מיותר לציין שיהודי מעולם לא 'מסיים את השולחן ערוך', אלא כוונתנו היא שלאחר קיום כל פעולה ניתן לחוות אותה, להביט פנימה ולהבחין במשמעות המעשה שעשינו והמצווה שקיימנו. מהתכלית אליה הגענו על ידה – התחברות והתאחדות עם הקב"ה. זו שמחה מעצם הדבקות עם ה' שנוצרה על ידי קיום המצווה – "מצווה" מלשון צוותא וחיבור.
שמחה זו איננה טפלה לפעולה, אלא היא עבודה יסודית ועיקרית בפני עצמה.
דוגמה לדבר אפשר לראות בחיי הנישואין שעיקרם חיים משותפים לאורך ימים ושנים טובות המורכבים מאינספור פעולות שגרתיות. בוודאי יש לעמול לגייס שמחה ורצון בכל פעולה ופעולה, אך בהן השמחה היא רק נלווית לפעולה. לעומת זה, יסוד חיי הנישואין והתחלתם הוא בהתחייבות תחת החופה כדת משה וישראל, ותכליתם בחיים מאושרים ומלאי שמחה על עצם צורת החיים הזו. אדם שמח, הוא אדם שחייו שמסגרת חייו כשלעצמה משמחת אותו.
זו משמעותו של פורים קטן – השמחה על עצם היותנו יהודים הקשורים לה' אחד על ידי תורתו ומצוותיו, תמיד. וכן, גם בלי ציווי לשמוח.
על הפסוק "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך" כתב רש"י "שלא יהיה לבך חלוק על המקום". ופירש רבי אהרן מקרלין בדרך החסידות: אם תאהב את ה', לא תהיה שרוי במחלוקת פנימית אודות המקום בו אתה נמצא כעת. בל תחשוב: אילו רק הייתי במקום אחר, בזמן אחר, במצב אחר – הייתי שמח יותר וחיי היו מאירים ומאושרים. לא ולא! אל תהיה חלוק על המקום שאתה נמצא בו עתה. ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות? משמים סובבו שהמקום בו נמצא אתה הוא המיועד והמתאים עבורך. האם יש שמחה גדולה מזו?
על זה נאמר: "טוב לב משתה תמיד".
לחיים, לחיים ולברכה. אחיי ורעיי, אני מאחל לנו שנאסוף לחיקנו שנה תמימה של פורים קטן – שמחה שאינה תלויה ואינה קשורה בפעולות מסוימות, אלא חיינו יהיו מלאי שמחה ואושר על עצם ההתקשרות והקרבה שלנו אל הקב"ה בכבודו ובעצמו. לחיים!
