בס"ד

קרוב אליך ברשת

תפתח חלון

תפתח חלון

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב print

בפרשת השבוע התורה מספרת על המרגלים שמשה רבינו שלח לתור את הארץ, ובהפטרה מסופר על שני המרגלים שיהושע שלח לפני הכניסה לארץ. הסיפור בספר יהושע מדהים. בסיכומו של דבר, רחב הזונה לא הסגירה את שני המרגלים שבאו לביתה אלא הסתירה אותם והצילה את חייהם. הנימוק שלה לצעד הזה היה ההצהרה ש"השם אלוקיכם הוא אלוקים", בגלל השמועות על הניסים הגדולים שהשם עשה לעם ישראל.

מנין רחב ידעה את כל מה שעבר על עם ישראל? בזמנם לא היה עיתונים ושאר כלי התקשורת. עונה על זה הגמרא במסכת זבחים שרחב היתה אשה זונה. ויש בזה שני פירושים: פירוש אחד רש"י ועוד כותבים שהיא הייתה "מוכרת מזונות", הייתה לה אכסניה והיא אירחה בה את כל האנשים החשובים באזור. ולכן היו באים אליה הרבה אנשים ומזה שמעה את החדשות.

פירוש שני שגם רש"י מביא ועוד מפרשים הוא שרחב הייתה מופקרת, וגם לפי הפירוש הזה היא הייתה מקושרת ומעורה מאוד במה שקורה בעולם – כמו שהגמרא במסכת זבחים אומרת: "אין לך כל שר ונגיד שלא בא על רחב הזונה". כשמעיינים בדברי חז"ל מגלים שהמשך סיפור חייה של רחב היה סיפור מופלא. הגמרא מספרת שבסופו של דבר רחב התגיירה והתחתנה עם לא אחר מאשר יהושע בן נון עצמו. והגמרא ממשיכה לספר ש"שמונה נביאים והם כוהנים יצאו מרחב הזונה" – ירמיהו, יחזקאל ועוד נביאים שהם גם כוהנים היו צאצאים שלה. בתנא דבי אליהו המדרש גם משבח את רחב ואומר שהשם שמע לתפילה שלה, יותר ממה ששמע לתפילתו של משה רבינו.

משה התפלל וביקש להיכנס לארץ אך השם לא קיבל את התפילה, ואילו רחב התפללה שהשם יקבל את התשובה שלה – ונענתה. וזה מעלה שאלה מסקרנת מאוד: איך רחב הגיעה למדרגה רוחנית גבוהה כזו?

חבל, חלון ופשתים

הגמרא במסכת זבחים מגלה לנו איך באמת רחב זכתה לדרגה הנפלאה הזו. היא ביקשה מהקדוש ברוך הוא שימחל לה על העבר שלה, "בשכר חבל, חלון ופשתים". לפני שרחב חזרה בתשובה, היא הייתה מקבלת את האנשים שבאו אליה בעזרת אותם שלושה פריטים: היא הייתה משליכה לעברם חבל והם היו מטפסים ונכנסים דרך החלון, ובתוך הבית היא הייתה מסתירה אותם בקני הפשתן – ובאותם אמצעים עצמם היא הצילה את המרגלים.

היא החביאה אותם בפשתי העץ, ואחר כך שלשלה אותם מהחלון בעזרת החבל החוצה מעבר לחומת יריחו. רחב אומרת כאן דבר עמוק מאד: באותם עצים, באותו חלון ובאותו חבל שבהם חטאתי, באותם דברים עצמם הצלתי את המרגלים ועשיתי את הדבר הנכון. את אותו מניע לחטא הפכתי למניע לקדושה ותשובה, וזה מעיד על רצון עמוק מאוד להשתנות ולעשות מהפך בחיים. ובכל זאת, אפשר לשאול: הרי הדבר החשוב הוא שהיא הצילה את שני המרגלים. מדוע היא מתמקדת דווקא בשלושת הפריטים האלה? בשביל מה חשוב להזכיר את דברי העבירה האלה?

מה עושים עם הבדידות?

המהר"ל מפראג אומר ששלושת הפריטים האלה מלמדים משהו עמוק יותר על האישיות והנפש של רחב, כי כל אחד מהם מסמל שלב שכל אדם עובר. המהר"ל מסביר את העניין של הפשתן: בנקודת הבסיס, כל אדם מרגיש בודד. לכל אחד יש את הצימאון והצורך הנפשי הפנימי והעמוק ליצור קשר עם אנשים אחרים ועם העולם ולא להישאר לבד עם עצמו.

זה המנוע שדוחף אותנו לחפש דברים מחוץ לעצמנו. ואת הבדידות הזו מסמלים ה"פשתים": הפשתן הוא פרח שצומח לבד, בודד. ואז בא השלב של החיפוש, שאת זה מייצג ה"חלון". החלון זו הדרך שבה אני מסתכל החוצה ומחפש לראות את מה שבחוץ. ובסופו של דבר מגיע ה"חבל", שאותו אני משליך החוצה – זה כבר האמצעי שמחבר בפועל ביני לבין מה שראיתי ורציתי להתחבר אליו. וזה הדבר העמוק שקרה לרחב: כל אחד מרגיש את הבדידות ואת הרצון העמוק לצאת החוצה ולמצוא לעצמו את מה שימלא אותו, אבל יש לו בחירה מאיזה חלון להסתכל על המציאות ולאן להשליך את החבל.

כל אחד צריך לשאול את עצמו: האם אני רוצה להשביע באמת את הנשמה שלי, או להתחבר לתאווה שחולפת עם הרוח ואחר כך תשאיר אותי באותה בדידות איומה? חז"ל אומרים שרחב הייתה "אישה זונה" כבר ארבעים שנה – היא התחילה בגיל עשר, ובזמן הסיפור עם המרגלים היא הייתה בת חמישים. ארבעים שנה היא הייתה שקועה בחטא כדרך חיים, ופתאום שני אנשים שהיא פגשה פתחו לה את העיניים. משהו עמוק קרה לה וגרם לה למסור את נפשה ממש ולסכן את החיים שלה בהצלת המרגלים. זה היה פתח למהפך שלם בחיים, עד שבסופו של דבר היא התגיירה והתחתנה עם יהושע.

מעניין שירמיהו הנביא שהיה מהצאצאים של רחב מתחיל את מגילת איכה בפסוק: "איכה ישבה בדד". הוא מדבר כאן על הבדידות, אבל אצלו היא הופכת להיות הכוח הכי חזק של עם ישראל. זו העוצמה האמיתית, לקחת את הבדידות שדוחפת אותנו להתחבר עם משהו אחר – ולהשתמש בה כדי להתחבר לתורה ולמצוות, להתקרב לקדוש ברוך הוא.

תקשורת שהיא אשליה

אנחנו בעידן של "האלף השישי" לבריאת העולם, ובספרי הסוד כתוב שהאלף הזה מקביל לספירת היסוד. המהות של ספירת היסוד הוא החיבור, כמו שיסודות של בניין הם אלה שמייצבים ומחברים את הבניין כולו שלא יתמוטט. הסיפור של רחב הוא בעצם הסיפור של ההתמודדות שלנו כל יום, ההתמודדות עם תחושת הבדידות ולאיזה סוג של חיבור היא דוחפת אותנו. מצד אחד, התקשורת היום משוכללת כמו שלא הייתה מעולם.

העולם השתנה לגמרי מאז האינטרנט והרשתות החברתיות, שמחברים בין אנשים בכל העולם. יזמים חכמים הבינו את זה שכל אדם רוצה חברה ורוצה להרגיש קשור ומחובר לאנשים ולאירועים, אז הם פיתחו את כל הכלים העצומים האלה שמחברים כל אחד במהירות עצומה ומאפשרים לכל אחד ליצור חברויות עם המון אנשים. אבל מצד שני יש כאן בעיה עמוקה, כי תקשורת היא לא התקשרות. אני מתקשר עם המון אנשים, אבל הקשר הוא רדוד וחיצוני. הקשר הזה לא דורש ממני שום דבר, אין בזה נאמנות ועומק רגשי. כל החברויות האלה מייצרות סיפוק שבעצם מבוסס על אשליה, נדמה לי שיש לי הרבה חברים אבל זו פנטזיה כי החברויות האלה לא מעמיקות ומעשירות את התקשורת הפנימית והאמיתית שלי.

אדרבה, אנשי חינוך ופסיכולוגים רבים טוענים שהרשתות החברתיות פוגעות בקשרים החברתיים האמיתיים ומפריעות ליכולות ליצור חברויות אישיות וקשרים אנושיים אמיתיים. כולם מכירים את המציאות הזו, כמו שרואים בתמונה מפורסמת סבתא שחוגגים לה יום הולדת שמונים וכל המשפחה יושבת מסביב לשולחן – אבל במקום להסתכל אחד לשני בעיניים כל אחד תקוע עמוק בטלפון שלו והמבט של הסבתא המסכנה אפור לגמרי, כבוי ועצוב. יש אנשים שמסתובבים עם אלפי חברים בפייסבוק, אבל מרגישים דיכאון ובדידות חמורים. הקשרים המדומים האלה גורמים לנו לאבד את הקשר הרגשי הנכון והאמיתי לדברים.

זה ממש אבסורד, שאמצעי התקשורת המהירים והחכמים כל כך לא רק שלא פתרו את הבדידות אלא החריפו אותה. מחקר שנערך בארצות הברית גילה שהיום שלושים אחוז מהאנשים חיים לבד, ותופעת הבדידות רק הולכת ומתרחבת! וזה בא ביחד עם ההתמכרות לרשת ולרשתות החברתיות. שליש מהאנשים נכנסים לפייסבוק מיד כשהם פותחים את העיניים, עוד לפני שקמים מהמיטה, ומבלים שם בממוצע עשרים ושמונה דקות – על הבוקר! ומי שמאבד את המכשיר שלו, או שלא התעדכן בתמונות ובסרטונים, נכנס לחרדות ולחצים נוראיים. מה ההסבר לתופעה הזו? כמו שאמרנו, לכל אחד יש בבסיס את ההרגשה הזו של "פשתן", את הבדידות ואת הצורך העמוק להרגיש מחובר למשהו ולמישהו שחוץ ממני.

הבעיה היא שאנחנו פותחים את החלון הלא נכון וזורקים את החבל למקום הלא נכון. בוחרים באפשרות הזמינה והקלה והמפתה, כמו בנושא התקשורת – בוחרים בתקשורת חיצונית, שמספקת ריגוש וסיפוק רק לרגע אבל לא משאירה שום דבר בעל ערך לחיים. וזה מה שאנחנו צריכים ללמוד מֵרָחָב. ארבעים שנה היא הייתה בעסק, היא חיפשה את הפתרון לבדידות במקומות שיש בהם ריגוש מדומה ואשליה של קשר. עד שהמפגש עם המרגלים עורר בה נקודה עמוקה והיא תפסה את הטעות שלה. אז הבשורה הטובה היא שאפשר לשנות את הדרך ולחזור לדרך הנכונה. רק שאנחנו לא צריכים לחכות ארבעים שנה, אנחנו יכולים לקום ולבחור אחרת – לפתוח את החלון שדרכו נסתכל על העולם בצורה נכונה, להשליך את החבל ולהתחבר לדברים האמיתיים שממלאים באושר, לתורה ולמצוות ולקדוש ברוך הוא.

יש לך את הכוח!

וכאן עולה שאלה שהרבה אנשים שואלים את עצמם: האם אני באמת מסוגל להתמודד עם כל הניסיונות שאני עובר בחיים? מי אמר שיש לי את הכוח למצוא את החלון הנכון ולזרוק את החבל לכיוון הנכון? הסוד שחסידות מלמדת אותנו הוא שדווקא המשיכה החזקה לברוח מעצמך ולהתחבר לריגושים וסיפוקים מידיים שאין בהם שום דבר אמיתי – דווקא היא מוכיחה שאתה בעל נשמה גבוהה.

עצם הרצון הזה לברוח, עצם התשוקה הבוערת הזו להתמכר למשהו, מלמדת שיש בך אש פנימית שבוערת ומחפשת משהו. הצימאון, ההרגשה שיש בך חלל שמחפש להתמלא, היא דבר עצום! – זה מה שדוחף אותך לחולל משהו בעולם, לעשות חסד וליצור משפחה. נכון, זה כוח חזק שיכול להיות גם הרסני, אבל אם נרצה נוכל להשתמש בו כדי להתחבר בעוצמה חזקה לקדוש ברוך הוא. כתוב בפסוק "רעבים גם צמאים, נפשם בהם תתעטף". אומר הבעל שם טוב דבר נפלא: לפעמים אנחנו רעבים או צמאים, מרגישים דחף לאכול או לשתות. לכאורה, זו סתם תאווה גשמית. אבל האמת היא שבתוך הרעב והצמא הזה יש חיפוש של הנשמה, היא רוצה את ה"בירורים" שנמצאים במזון ובשתייה. "נפשם בהם תתעטף". כך גם בתחושת הבדידות והחיפוש.

כשאתה מרגיש את הבדידות והתשוקה הזו לחפש משהו בחוץ, בתוך זה בוערת התשוקה של הנשמה לניצוץ האלוקי, לקשר עם הקדוש ברוך הוא. רק מה? היצר הרע לא נח, הוא רוצה להשקיט את התשוקה הזו וסוחב אותנו לריגוש זמני, לאיזו תאווה שתיתן לנו אשליה של סיפוק. לא מזמן נפטר הפסיכולוג המפורסם, הרב ד"ר אברהם טברסקי, שהיה מומחה בטיפול בהתמכרויות. הוא ערך מחקר וגילה שרוב האנשים שנפלו להתמכרות הם אנשים עם חוש חזק מאוד לאמת, עם רגשות חזקים וכישרונות גדולים שלא התממשו.

הפער בין הציפיות הגבוהות לבין האכזבות זה מה שהפיל אותם. הנקודה הזו ממחישה לנו שוב את התובנה העצומה: זה שאתה נמשך ואפילו נופל לריגושים השליליים, זה דווקא בגלל הכוחות העצומים שיש בך! פעם נכנס לרבי מצאנז יהודי מגרמניה, רחוק מיהדות, שהחזיק מפעל שעבד גם בשבת. הרבי ניסה להשפיע עליו שיסגור את העסק בשבת, ולפחות שיעסיק במפעל בשבת עובדים לא יהודים ולא יעבוד בעצמו. החסידים שמו לב שהרבי מאוד קירב את אותו יהודי, ושאלו אותו איך זה ייתכן שהוא מתייחס בקרבה כזו ליהודי שמחלל שבת ורחוק כל כך מהתורה. אמר להם הרבי: "התורה אומרת "ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה", והמדרש אומר על זה משפט עצום: "בעבדי אף על פי שאינו משה, במשה אף על פי שאינו עבדי".

מה יש במשה אם הוא "אינו עבדי"? אלא דעו לכם, שלכל יהודי יש נשמה קדושה וטהורה. אפילו אם הוא לא עובד את השם, יש בו בחינת משה רבינו". הרבי הוסיף לזה גם דימוי: "כשנופל יהלום כחול באיכות די-פלוס עשרה קראט לתוך הר של זבל, יחפרו בתוך הזבל יום ולילה עד שימצאו את היהלום. נשמה של יהודי שווה הרבה יותר מהיהלום הכי יקר, ודווקא את הנשמות היקרות ביותר היצר הרע הכי מתאמץ להפיל. אבל הקדוש ברוך הוא לא מוותר ולא נותן ליהודי ליפול, כי לא יידח ממנו נידח. לכן קירבתי כל כך את היהודי היקר הזה, כי ראיתי כמה הנשמה שלו גבוהה ורציתי להציל אותו".

בין יוסף לרחב

הארי ז"ל מגלה לנו שהקשר בין רחב ליהושע הולך הרבה אחורה, ואומר שיהושע הוא גלגול נשמתו של יוסף הצדיק ורחב היא גלגול של אשת פוטיפר. באמת אפשר לראות כמה דברים מקבילים בסיפור של יוסף ובסיפור של יהושע: קודם כל, שניהם חיו מאה ועשר שנים; שניהם גם נקראים בתורה "נער" – על יוסף נאמר "והוא נער", ועל יהושע כתוב "יהושע בן נור נער"; שניהם גם עסקו בברית מילה לציבור הרחב – יוסף עשה ברית מילה לכל אנשי מצרים, ויהושע מל את כל בני ישראל לפני הכניסה לארץ.

וכמובן, שניהם היו מנהיגים שצמחו דווקא מתוך המקום הכי לא צפוי. יוסף אמור היה להיות עבד ואסיר, האחים שלו שנאו אותו והתנכלו לו – ודווקא הוא הפך למשנה למלך מצרים ובסוף הושיע את כל המשפחה שלו מרעב. גם על יהושע לא הסתכלו כמנהיג: הפסוק במשלי אומר "וכסיל אדם יבלענו", והמדרש אומר מילים מזעזעות: "זה יהושע, שלא היה בן תורה והיו ישראל קוראים אותו כסיל", ורק בזכות הנאמנות והשירות שלו למשה רבינו הוא זכה להיות ממלא מקומו, כמו שהמדרש ממשיך ואומר: "ובשביל שהיה משרת משה זכה לירושתו, שהיה מכבדו ופורס את הסדין, אמר הקדוש ברוך הוא: איני מקפח שכרך". ומה הקשר בין רחב לאשת פוטיפר? ברור מאד: רחב הייתה "אישה זונה" שהשפיעה לרעה על אנשים, ואשת פוטיפר ניסתה להכשיל את יוסף באותו תחום בדיוק. יוסף ממחיש לנו את הכוח העצום שיש לנו לעמוד בניסיון ולבחור בחלון ובחבל הנכונים.

אשת פוטיפר פיתתה אותו בטוב וברע, עשתה הכול כדי למשוך אותו אליה והבטיחה לו כסף ומתנות, ומצד שני איימה עליו שהיא תעוור אותו ותשליך אותו לכלא אם לא יענה לה. יוסף מצא את עצמו במצוקה נוראית, בבדידות איומה. האחים שלו רוצים להרוג אותו, במצרים אף אחד לא מכיר אותו. הוא הרגיש את הבדידות, והנה מישהי פותחת לו את החלון ומשליכה אליו חבל. הוא יכול היה לחטוא בשקט, אבל ברגע האחרון הוא תפס את עצמו. "ויעזוב בגדו בידה וינס ויצא החוצה" – כתוב שדמות דיוקנו של אביו נראתה לו. הוא נזכר מיהו באמת ומה הוא יכול להיות, והשתחרר מהכיסוי הזה שעטף אותו. פתאום הוא הבין שהפתרון לא נמצא בפיתויים שבחוץ. כמה מתאים שיוסף-יהושע יהיה הזיווג של רחב, שגם היא עברה את אותו מהפך עצום!

לא לאבד כיוון

פרופסור וולוול גרין עבד בנאס"א והתקרב ליהדות בגיל ארבעים. הזמנו אותו להרצאות באנטוורפן מספר פעמים. פעם אחרי הרצאה כזו שהסתיימה מאוחר בלילה ישבנו לאכול משהו יחד, והוא סיפר לי כמה סיפורים מיוחדים. הוא היה בין אלה שעבדו על שיגור החללית לירח, והוא ניסה לחקור האם יש סוג של חיים על הירח. הוא שלח בחללית כמה מיקרובים וחיידקים וגם כמה זרעים, כדי לבחון מה קורה להם שם בחלל.

והתגליות היו מעניינות מאד: הזרע התחיל לצמוח אבל אז פנה לכל מיני כיוונים שונים עד שפתאום התנוון ומת. פרופסור גרין ניסה להבין את התופעה, עד שהבריק לו הפתרון. בכל צמח יש אינספור תאים, וכשקורה התהליך של הצמיחה בתוך האדמה כל תא מוצא את המקום שלו. ה' מכוון חלק מהם לרדת למטה ולהפוך לשורשים, חלק עולים להיות גזע, ענפים, עלים, פירות.

כל חלק במנגנון המורכב והפלאי הזה שהשם יצר יודע את המקום והתפקיד שלו – ולכן הצמח גדל ומתפתח. מה נותן לו את ההגדרה מה למטה ומה למעלה – כוח המשיכה. כאשר הזרע יוצא מחוץ לאטמוספירה, שם לא פועל כוח המשיכה, הוא מאבד את הכיוון ואינו יודע היכן למעלה והיכן למטה. והתוצאה היא שהוא מחפש כיוון ומטרה ומנסה לפנות לכאן ולשם אבל בסופו של דבר נכשל ומתנוון. "למדתי מזה המון", אמר לי פרופסור גרין. "כדי לצמוח, אדם חייב שיהיה לו כיוון בחיים. מי שחי את החיים מרגע לרגע, כמו שאומרים 'סוחב', הוא מאבד הכל. מי שרוצה לצמוח ולהתפתח חייב שתהיה לו מטרה, שיהיו לו שאיפות.

רק ככה הוא מחפש את הדרך הנכונה ומצליח לשגשג". אלה הדברים הנפלאים שאנחנו לומדים מסיפור רחב והמרגלים: קודם כל, צריך לדעת שאם אתה נמשך לדברים שליליים זה רק מראה על העוצמות הפנימיות ועל הנשמה הגבוהה שיש בך. ועוד: אפילו אם חס ושלום נפלת ובצורה עמוקה, כמו רחב שחיה בטומאה ארבעים שנה, אתה יכול ברגע אחד לפקוח את העיניים – לפתוח את החלון הנכון ולהשליך את החבל לכיוון הנכון. וברגע שתעשה את הצעד הקטן מצדך לצאת מהבוץ – השם מיד יעזור לך להיחלץ ויקבל אותך. יש לנו גם את הכוח לעשות את השינוי, לקחת את הכוח החזק של החיבור ולהפוך אותו לקדושה.

יש אמרה יפה שאומרת ש"כשהתלמיד מוכן – המורה מופיע". הרבה דברים יכולים לעבור לידינו ולא להשפיע עלינו, אבל ברגע שאדם מוכן מבחינה נפשית להיפתח ולקבל – פתאום השינוי קורה והוא מבין משהו חדש. ברגע שניפתח לרעיון שתחושת הבדידות והרצון העז להתחבר נובעים מעוצמה חזקה של הנשמה, פתאום נראה את הסימנים שיכוונו אותנו לדרך הנכונה. ה"מורה" הזה יכול להיות חבר שלנו או אפילו ילד קטן או ניגון, מילה שנשמע או משהו שנראה ופתאום הלב שלנו ייפתח ונתעורר לכיוון הנכון של חיבור לקדוש ברוך הוא. שהשם ייתן לכולנו את הכוחות והעוצמה לפתוח את הלב ולחפש את הקרבה לאלוקות, שנאמין באהבה של הקדוש ברוך הוא אלינו בכל מצב. לחיים!

אהבת את המאמר? שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב print

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן