הגמרא אומרת על הפסוק "אין צור כאלוקינו" – "אין צייר כאלוקינו". צור זה דבר חזק ונצחי, האם גדולתו של הקדוש ברוך היא בהיותו צייר? ישנו סיפור על מלך שערך תחרות בין הציירים הטובים בממלכה, והבטיח פרס גדול לזוכה. כל אחד יצייר עץ עם פירות יפים, והציור הזוכה יהיה זה שייראה אמיתי כל כך עד שציפורים ינסו לנקר בפירותיו. ככל שצייר הוא כישרוני יותר, הוא מצליח לשקר טוב יותר.
הכוונה היא שכמו צייר, הקדוש ברוך הוא יצר כזה בלוף עד שנראה כאילו העולם מתנהל לבד. יש שמש, ירח, כדור הארץ וכל אחד נראה עצמאי, למרות שהקדוש ברוך הוא מחיה אותם בכל רגע.
היציבות והממשות של היש, היא פשוט שקר. גם המדע כבר יודע שהכל עשוי מאטומים קטנים ובלתי נראים, שנעים במהירות עצומה עד שיוצרים את האשליה של חומר יציב ודומם. סרט מריץ רצפים של תמונות, ומעניק את התחושה של ראייה רציפה של תנועה, אבל זה רק משום שהתמונות רצות כל כך מהר עד שאי אפשר לראות את החלקים שמהם מורכב הסרט. גם בעולם שלנו, הסרט שיצר הבורא גורם לנו שלא לראות את האטומים הרצים, וודאי שלא לראות את האלוקות המסתתרת מאחוריהם. ההסתרה כל כך גדולה, עד שההיגיון שלנו עלול לעבוד הפוך לחלוטין מההיגיון של התורה.
בתורת החסידות, המציאות של הרע נקראת 'קליפה', וכל הכוח של הנפש הבהמית הוא לעשות מהקליפה עיקר ולכסות על המציאות האמיתית שבעולם. עמדנו פעם בתחנה המרכזית, קבוצה של בחורים שבאה להניח תפילין לעוברים ושבים. בחורים לא דתיים עברו לידנו, הצענו להם וכולם מאוד רצו להניח תפילין חוץ מעקשן אחד, שמאוד התנגד. התחלתי לדבר איתו והוא אמר לי: "דע לך, גדלתי במשפחה חסידית. למדתי בבית הספר למלאכה בכפר חב"ד, והיה לי שם מורה נפלא בשם צבי גרינוולד. הוא לימד אותי המון דברים בחסידות ועבודת ה'. אך ההורים שלי הוציאו אותי משם בכוח ושלחו אותי למקום אחר. עזבתי את התורה, עזבתי את הקדושה, והיום אני וכל החברים שלי עושים עבירות. אבל בעוד שהם עושים את זה ונהנים, אני למדתי 'שער היחוד והאמונה' בתניא. אני יודע שיש אלוקים, הפתח שלי לא נסגר אף פעם! אני תמיד הולך אתו, עושה עבירות – וסובל…". החסידות רוצה להסיר את ההעלם והצמצום: היא עוזרת לנו לראות את העולם כמו שהוא באמת. ברגע שאדם עומד על כך שה' הוא האלוקים, גם המבט שלו על העולם הוא אחר לגמרי.
יהודי אחד טס מארצות הברית לארץ, ונחת מאוחר בלילה. הוא לא הספיק להתפלל ערבית לפני כן, ובתור מישהו שכל חייו הקפיד על תפילה במניין, הוא לא ידע מה לעשות. איפה מוצאים מניין בשעה כזו? הוא תפס מונית לשכונת 'זכרון משה' בירושלים, אך לדאבונו אפילו שם כבר לא היה מניין. פתאום צץ לו רעיון. הוא התקשר לתחנת מוניות וביקש בקול רם: "אני צריך דחוף תשע מוניות. אך בבקשה מכם, מסיבות אישיות, שלחו לי רק נהגים יהודיים". בתחנת המוניות לא מצאו כל כך הרבה נהגים בשעה כזו, רק ארבעה. אז הוא התקשר גם לתחנה שניה ושלישית, עד שאסף תשע מוניות. כשכל הנהגים הגיעו, הוא אמר להם: "תשאירו את המונה פועל, ותיכנסו בבקשה לבית הכנסת". הנהגים לא כל כך ידעו מה עושים, היה צריך לתת להם חתיכות בד שיוכלו לכסות בהן את הראש ובכלל להסביר להם איך להתפלל, וכל זה באמצע הלילה… בסופו של דבר הם התפללו לאט ובמתינות. בסוף התפילה ניגש המתפלל שהזמין את המוניות לנהג הראשון ואמר לו: "תודה רבה שהגעת, כמה יצא החשבון?". הנהג הביט עליו בתמיהה: "השתגעת? דע לך שזו פעם ראשונה בחיי שאני מתפלל ערבית, ואתה עוד רוצה לשלם לי? כשראיתי לכמה נהגים קראת, הבנתי שהתפילה היא דבר חשוב כל כך. ריגשת אותי כמו שלא התרגשתי מעולם". הנהג הראשון לא היה יחיד. אף אחד מהנהגים האחרים לא הסכים לקבל תשלום.
אצל אותו אדם, הרצון שלו היה הרצון האלוקי. אם הקדוש ברוך אמר להתפלל ערבית, הולכים לאסוף מניין אפילו באמצע הלילה, ותחנת המוניות אינה אלא אמצעי כדי למלא את הרצון הזה. כשנהג המונית ראה את עוצמת הרצון, ועד כמה אותו אדם רצה לממש את הרצון האלוקי בעולם, זה נגע בו בעומק הנשמה.
בגמרא מסופר על מחלוקת גדולה בין הפרושים והצדוקים, האם ביום הכיפורים הכהן הגדול מניח את הקטורת על הגחלים מחוץ לקודש הקודשים או בתוכו. הצדוקים אומרים שהוא מקטיר בחוץ, ואז נכנס, ואילו חז"ל (המכונים 'פרושים') אומרים שהוא נכנס לקודש הקודשים עם גחלים ביד אחת וקטורת ביד שניה, ורק בפנים שופך את הקטורת על הגחלים. מה שורש המחלוקת?
אלפיים שנה קדמה התורה לעולם. אין הכוונה שהיא יותר עתיקה, אלא שהיא קדמה במעלה. השורש של העולם הוא: "אסתכל באורייתא וברא עלמא", ה' הסתכל בתורה וברא את העולם.
הרש"ר הירש מסביר שלכל דבר בעולם יש את מציאות הדבר ואת המטרה שלו. משקפיים נועדו לשפר ראייה, כוס לשתייה וטלפון לשיחה. בכל דבר, המטרה קודמת למציאות, ורק בגלל אותה המטרה ייצרו את החפץ המסוים הזה. וכך זה גם בחיים של יהודי: האדם נברא בכדי שהשכינה תרד ותתגלה בעולם. כמו שהמטרה של שיפור הראייה קדמה ליצירת המשקפיים, כך המטרה של הנחת התפילין קדמה ליצירת היד. הנפש הבהמית חושבת שהיא העיקר, והקדוש ברוך הוא "נועד" לסייע לה ולחלץ אותה ממצוקות, אבל האמת הפוכה. "אני נבראתי לשמש את קוני". לא הקדוש ברוך הוא מצטרף לחיי, אלא חיי מצטרפים לתכנית של הקדוש ברוך הוא ובאים לשרת אותה.
כשמסתכלים דרך משקפיים כאלה על החיים, מחפשים את המטרה האלוקית בכל דבר. זה מה שאמרו חז"ל על תכלית העולם: "נתאווה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים". הקדוש ברוך הוא רוצה שנעשה לו כאן דירה! בשביל זה הוא ברא את כל התפאורה של העולם הזה, ולשם כך הוא יצר את עם ישראל. קיום התורה היא התכלית של העולם, ולכן היא קדמה לו.
זה גם השורש למחלוקת הצדוקים והפרושים. הצדוקים האמינו שהעיקר זה האדם. לכן את ריח הניחוח, את הבשמים, אתה עושה גם מחוץ לקודש הקודשים. אתה רוצה ליהנות, להרגיש טוב, בשביל הנפש הבהמית שלך, ואחרי זה גם לשתף את הקדוש ברוך הוא בעניין. להיות בן אדם, וגם דתי… אני צריך לאכול, לשתות ולעשות ספורט וגם להתפלל וללמוד תורה. אבל הפרושים אמרו שרק כשאתה עומד לפני ה' בקודש הקודשים, אתה יכול לעשות את הרצון האלוקי. ההנאה מהריח הטוב יכולה להגיע רק אחרי שאתה משרת את ה', אחרי שאתה בתוך קודש הקודשים, ולא לפני כן.
מסופר בגמרא שכשאסתר נכנסה למלך אחשוורוש, נסתלקה ממנה השכינה. היא ראתה שם עבודה זרה, וצעקה בתפילה "א־לי א־לי למה עזבתני?". אצל חסידים אומרים, שאסתר לא אמרה לָמָה עזבת אותי, אלא לְמָה, לשם מה עזבת אותי? הרי הכל בידי שמיים, בהשגחה פרטית, אז לאיזו מטרה עזבת אותי? מה התכלית של כך שהשכינה הסתלקה ממני, מה היא באה לגלות לי? אסתר לא התבלבלה לרגע, היא זכרה תמיד שהכל טפל אליו יתברך וממילא גם הסיטואציה הזאת באה לשרת את ה'. בזכות זה שהיא לא התייאשה והמשיכה הלאה, היא גרמה לנס להתרחש.