'זאת חנוכה' הוא תמיד יום שמח ומיוחד מאוד, היום האחרון של חג האורים גדוש בתפילות ובקשות לניסים. זה נכון בכל שנה, אבל ה'זאת חנוכה' של השנה ייזכר עוד שנים רבות. פתאום, בלי שום הודעה מוקדמת, נפוצה הבשורה: שלום רובשקין, יהודי חסיד מאמריקה שנידון לעשרים ושבע שנות מאסר, קיבל חנינה ובן רגע השתחרר מהכלא. תוך דקות התפשטה השמועה ובאופן ספונטני החלו יהודים לרקוד ברחובות בבורו־פארק, בוויליאמסבורג, במונסי, בקראון הייטס, בירושלים ואפילו ברוסיה הקרה התאחדו אלפי יהודים ופרצו בריקודים סוערים. חלק גדול מהם בכלל לא הכיר את שלום רובשקין ואולי אפילו לא שמע עליו קודם לכן, אבל השמחה פרצה את כל הגבולות.
רובשקין ניהל את מפעל הבשר הכשר הגדול ביותר בארה"ב. עד שיום אחד הואשם בהאשמות שונות ומשונות, ובית המשפט גזר עליו עשרים ושבע שנות מאסר. לפני כמה ימים, אחרי שהוא אסיר כבר שמונה שנים, בדיוק בזאת חנוכה קיבל רובשקין חנינה באופן מפתיע ביותר ומיד יצא מבית הסוהר עם התפילין, החת"ת וחובת הלבבות בידו.
כשחס ושלום קורה אירוע שהוא היפך הטוב, תמיד שואלים מה אפשר ללמוד ממנו. גם עכשיו, כשקורה מאורע שהוא כל כך מפתיע ומשמח, צריך לשאול מה אפשר ללמוד ממנו. רובשקין ירד מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. מבעל בית חרושת עם אלפיים עובדים ומיליונים תחת ידו, הוא מצא את עצמו במאסר עם אנשים ברמה רוחנית שונה מאוד. הייתה תקופה שלא נתנו לו אוכל כשר, לא הרשו לו להניח תפילין, לא אפשרו לו ללכת עם ציצית וכיפה, הכניסו אותו לצינוק ושמו יחד איתו בתא אנטישמים. ובכל זאת, במשך כל התקופה הזו החיוך לא מש מפיו. הוא חיזק אנשים אחרים במאסר, עודד אותם ובעצם חולל שם מהפכה שלמה – הוא עודד יהודים לעבור ברית מילה בתוך הכלא, השפיע עליהם ללמוד גמרא ואפילו לסיים מסכת, ערך התוועדויות, בפורים הוא חילק משלוחי מנות ובשבתות ערך קידוש עם טונה וירקות.
לאורך כל התקופה הזו הוא חיזק אחרים, כשהסיסמה שלו הייתה שלוש אותיות: א, ב, ג – אמונה, ביטחון וגאולה. לאשתו אפילו יש שרשרת עם האותיות הללו. הוא כתב מאות מכתבים ומיילים, ואף יצא לאור ספר הכולל התכתבויות שלו עם ילדים תוך כדי תקופת המאסר. אבל הדבר המדהים הוא שאף פעם הוא לא אמר "אני נמצא בבית סוהר". במקום זה הוא נהג לומר "אני נמצא במקום שקוראים לו בית סוהר". הבדל קטן, סמנטי, אבל משמעותי.
איך הוא הצליח לעבור את כל זה עם חיוך? איך לא נשבר? איך הוא הפך לסמל של אמונה וביטחון מתוך שמחה? מה הסוד שלו, שגם אנחנו יכולים ללמוד ממנו לחיים שלנו? אחרי הכל, אנחנו נמצאים במצב הרבה יותר טוב ממנו, ובכל זאת לא תמיד אנחנו מחייכים ומחזקים אנשים אחרים, לא תמיד בהרגשה של אמונה, ביטחון וגאולה.
האדמו"ר הזקן היה נוהג לומר שיהודי צריך לחיות עם הזמן, עם פרשת השבוע. אם כן, התשובה נמצאת בפרשה של השבוע שעבר – ויגש. יוסף היה הבן האהוב על אביו, והוא עבר טרגדיות פעם אחר פעם – בתחילה אחיו שנאו אותו ורצו להרוג אותו. הם מכרו אותו לעבד והוא נמכר למצרים. שם הוא הגיע לבית פוטיפר והצליח במעשיו אך אז התלבש עליו הס"מ ורצה להחטיא אותו, ובגלל שהוא עמד בניסיון הוא הושלך לבית הסוהר. בגלל שתי מילים שאמר לשר המשקים הוא נשאר בכלא עוד שנתיים. במצב כזה יוסף היה אמור להיות אדם ממורמר מאוד, אבל במקום זה אנחנו רואים שכשהוא מתגלה לאחים והם נבהלים מפניו, במקום להטיח בהם האשמות הוא אומר להם "אל תעצבו ואל יחר בעיניכם… כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם", "לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוקים". הוא לא כועס עליהם "אתם מכרתם אותי" אלא אומר "וישלחני אלוקים לפניכם". זה נראה כמו הבדל קטן לכאורה, אבל למעשה מדובר בהבדל עצום. המילה הזו לבד – "שלחתם" – מייצגת את השינוי הגדול שעבר יוסף ואת הסוד שעזר לו להתמודד עם המציאות הקשה. יוסף חי בהרגשה תמידית שכל החיים הם שליחות מהקדוש ברוך הוא, ובשליחות, האדם נמצא בדיוק במקום בו הוא צריך להביא קדושה, להפוך את החושך לאור. מדהים, אבל כך הוא הרגיש – זה לא עסק שלו מה המחשבות של האחים על מעשיהם. במקום זה יוסף מתמקד רק בשאלה למה הוא צריך להיות במקום הזה ובזמן הזה, מה ה' מצפה ממנו בסיטואציה הזו.
יוסף מקפיד לציין שהוא לא נמכר אלא נשלח. כאשר אתה נמכר, אתה קרבן, אתה פסיבי: עבדים נמכרים, חיות נמכרות, חברות נמכרות. אבל כשאתה שליח אתה לא נמכר – בחרו בך להישלח אל המקום הזה. בחרו בך כי יש לך את הכוחות והפוטנציאל למלא את השליחות שלך, וזה מה שהחזיק את יוסף. הוא הרגיש כאב, יוסף היה מאוד רגיש, בתורה מתואר כעשר פעמים שהוא בכה, אך הוא לא היה משותק ולא התייאש לרגע. הוא לא הרגיש קרבן של נסיבות החיים. נהפוך הוא – כל כמה שהסיפור שלו היה עקום ולא מובן, זה רק חיזק אותו להבין שיש פה שליחות. ככל שהסיפור נעשה יותר לא נורמלי ולא שגרתי, מוכרח להיות שזה בא מהקדוש ברוך הוא. החיים משתנים, התוכן של השליחות והאתגרים משתנים, אבל הנקודה הפנימית נשארת אותו דבר – אני שליח של הקדוש ברוך הוא. ההבנה הזאת נותנת לאדם מבט אחר על החיים.
הנקודה הזאת תלויה בהחלטתנו: האם אנחנו קרבן או שליח? כל אחד מתמודד עם המצרים שלו. אנחנו מתמודדים עם חוסר ביטחון, בושה, קנאה, פחד, כעס, כאב, צער, כאבי הלב, מתח, אתגרים מנטליים, התמכרויות, תשוקות, נטיות ומחשבות שמשאירות אותנו למטה, אנחנו לא יכולים להמריא אל השמים ולהיות חופשיים באמת, אנחנו מרגישים הרבה פעמים Stuck.
איך נוכל לקרוע את האזיקים הללו, להתרומם ולצאת מהמצרים שלנו?
אל תהיה קרבן, תהיה שליח! נשלחת לעולם הזה כדי להביא אור לתוך חלל של חושך, חום לתוך מקום של קור, הקדוש ברוך הוא שלח את נשמתך להיכנס לחלל הזה, בידיעה שיש לך את הכוח לכך. "שלוחו של אדם כמותו". אנחנו אף פעם לא תקועים במצרים, אנחנו השגרירים של ה' בכל מצב, בכל רגע, בכל מקום.
יש ארגון של נשי חב"ד, היום חברות בו אלפי נשים, אבל בשנים הראשונות הוא היה ארגון קטן למדי. שנה אחת הן ארגנו סמינר בעיר דטרויט. כל הנשים טסו לשם וביום שישי היו צריכות לחזור בטיסה לניו יורק. הן הגיעו לשדה התעופה, אך אז נאמר להן שיש בעיה במטוס והטיסה מקורקעת. תארו לעצמכם – מאות נשים תקועות בשדה התעופה לפני שבת, הבעלים בבית לא יודעים להסתדר לבד, הילדים מבקשים את אמא…
מנהלת הארגון באותם ימים הייתה גברת פופק, והיא רצתה לשאול בעצת הרבי. לא היו אז טלפונים ניידים כמו היום, אלא רק טלפון ציבורי. היא אספה מטבעות מהנשים וחייגה למזכירוּת. הרב קליין, המזכיר של הרבי, ענה לה. היא הסבירה לו את הסיטואציה בקצרה וביקשה ממנו לשאול את הרבי מה לעשות. היא הזכירה בין היתר שהן נתקעו (Stuck) בשדה התעופה וביקשה ברכה. הרב קליין ביקש ממנה להמתין כמה דקות, ולאחר מכן כשחזר לשפופרת אמר לה: "הרבי שאל מה פירוש המילה stuck"? היא התחילה להסביר לרב קליין מה פירוש המילה, ופתאום היא שומעת שהרב קליין מתחיל לצחוק. היא שאלה אותו מדוע הוא צוחק, והרב קליין אמר: "את באמת חושבת שהרבי לא מבין מה זה Stuck? הרבי אמר שיהודי הוא אף פעם לא Stuck! אין כזה מושג אצל יהודי! אין דבר כזה 'נתקעתי'!"
מה הרבי בעצם רצה לומר? אל תחשבו שבגלל המטוס נשארתן בדטרויט. להפך, דווקא בגלל שיש לכן שליחות חשובה שם, המטוס לא ממריא! אתה חושב שאתה צריך להיות במקום אחר והתוכניות השתבשו לך, אבל דע לך שהכל הפוך – אתה במקום המדויק בו אתה צריך להיות. אתה אף פעם לא נתקע.
לאחר ששמעו את תשובת הרבי, הן הוציאו מהתיק את כל נרות השבת שהיו להן ואת העלונים שהביאו איתן והתחילו לחפש יהודים ויהודיות בשדה התעופה. מדהים, אבל הגברת הזו סיפרה שהיא מכירה עד היום יהודים ששומרים שבת בגלל ה-Stuck הזה!
מה זה אומר לנו? אם קורה משהו שלא תכננו אותו או שסתם מישהו זרק לנו משפט והסיט את כל תשומת הלב – אנחנו חושבים שהדבר הזה עוצר אותנו ואי אפשר להמשיך הלאה. כמו היען שתקועה ולא יכולה לזוז מהמקום. צא ממצרים, דע לך – אצל יהודי אין דבר כזה. שמו אותך במקום הזה בדיוק כדי שתגלה את הכוחות שלך ותמלא את השליחות.
לכן רובשקין אף פעם לא אמר שהוא בכלא, אלא הדגיש שהוא נמצא במקום שרק נקרא בית סוהר, אבל בפועל זה מקום למלא את השליחות.
שנזכה לצאת לחירות אמיתית, לחיים לחיים!