לאמיתו של דבר, פנימיות אינה רק שלילת השקר והמרמה של 'חיצון' שעושה הכל כלפי הזולת, כלפי חוץ בלבד, אלא היא מבטאת את מידת ואיכות השייכות של האדם לעניין – האם רק הכוחות החיצוניים שלו מתעסקים בעניין או שגם פנימיותו נמצאת בזה.
בעבודת ה' בתחום הזה זה ישנן דרגות רבות, ובאופן כללי זהו דבר שמשתנה מעניין לעניין. ישנם דברים שמלכתחילה אינם שייכים כל כך להכרה והרגשה פנימית, אלא הם עניינים של מעשה בפועל השייכים בעיקרם לכוחות החיצוניים בנפש האדם; אך ישנם דברים שעיקר עניינם הוא ההבנה וההרגשה השייכות לפנימיות של האדם. ובעניינים אלה, השייכות הפנימית לעניין נוגעת לעיקר מהותו.
דוגמה לכך היא התפילה החסידית. זה דבר שמלכתחילה כל מהותו היא פנימיות – 'עבודה פנימית'. ולכן בעניין זה חשוב הרבה יותר שלא יתערבב כלל עניין של חיצוניות.
אדם שרוצה לעסוק ב'עבודת התפילה' ועיסוקו מתבטא בכך שהוא עושה תנועות חיצוניות או הצגה כלפי אחרים וכדומה – הנהגה זו לא רק שאינה מוסיפה בעבודתו ולא תביא ל'עבודה פנימית' אמיתית, אלא אדרבה – על ידי זה הוא נעשה יותר 'חיצון' מאשר היה לפני כן.
מספרים שבקהילה החסידית בעיר אוטבוצק שבפולין היה יהודי שבשבת האריך מאוד בתפילה. אבל אריכות התפילה שלו הייתה באופן מעניין מאוד: תמיד הוא היה מסיים את תפילתו עשר דקות אחרי שהחסיד הנודע ר' יצחק הורביץ הי"ד – ר' איצ'ה המתמיד – היה מסיים את תפילתו…
כעבור זמן, לאחר שר' איצ'ה עזב את אוטבוצק, אמרו על אותו יהודי: רחמנות עליו, כעת הוא לא יודע מתי לסיים את התפילה…
כאשר אדם ניגש לעניין מסוים שהוא פנימי במהותו ומתחיל להתעסק בו ב'חיצוניות' – הוא מקלקל את חושי הנפש, ומרגיל את עצמו לתפוס 'פנימיות' ב'חיצוניות'. דבר זה הוא הגרוע ביותר.
בכלל יש לדעת, שבדרך כלל 'חיצוניות' לא תביא ל'פנימיות' אלא תגרור ותביא עוד ועוד 'חיצוניות'.
מספרים שבתקופה מסוימת חיפש החסיד ר' אלחנן דב (חוניע) מרוזוב 'מלמד' לילדים שלו. מישהו הציע את עצמו כמועמד לתפקיד זה, אולם משום מה הוא לא מצא חן בעיני ר' חוניע, והוא לא רצה לקחת אותו כמלמד לבניו.
אמר הלה לר' חוניע: "אתה חושש מכך שאינני ירא שמים מספיק? אני אלמד את הילדים את האמת, שצריכים להיות יראי שמים".
ענה לו ר' חוניע: "מזה בדיוק אני חושש – שהילדים שלי יהיו כמוך. הם בעצמם לא יהיו יראי שמים, ורק יאמרו לאחרים שצריכים להיות יראי שמים…"
בשונה מהתפילה, שהיא עניין פנימי מעיקרו, ותפיסתה באופן חיצוני מפריעה ומזיקה לעצם עניינה, הרי שכאשר מדובר על עניינים שבמהותם יש בהם גם רובד חיצוני ועושים אותם בחיצוניות בלבד, זה לא מזיק, ובמידה מסוימת האדם השיג חלק מגוף העניין עצמו.
לדוגמה: חלק הנגלה שבתורה הוא עניין חיצוני ביחס לפנימיות התורה. וכפי שנאמר בזוהר שחלק זה נקרא בשם "גופי תורה", בשונה מפנימיות התורה הנקראת "נשמתא דאורייתא".
מסיבה זו, אם האדם ניגש לעסוק בחלק הנגלה שבתורה בחיצוניות בלבד, בלי הכרה פנימית במהותו של העניין ובלי השקעה בכוחות הפנימיים שלו – לכל הפחות יש לו את החיצוניות. את החלק הגלוי והחיצוני הוא תפס גם בלי להכיר בפנימיות.
לעומת זאת, כאשר מדובר על עניינים שעיקרם ומהותם הם פנימיות, כמו פנימיות התורה בכלל ובפרט עניין עבודת התפילה, כאמור, ובעניינים אלו הוא תופס רק את החיצוניות – אזי אין לו כלום, שהרי כל מהות העניין היא פנימיות.
כשם שהדברים משתנים מעניין לעניין, כך גם ייתכנו שינויים מאדם לאדם.
לדוגמה: אינו דומה מה שנדרש מתלמידי ישיבה – שעניינם העיקרי הוא לימוד התורה השייך לכוחות החכמה בינה ודעת שבנפש, ומהם נדרשת הכרה פנימית ושייכות עמוקה יותר לעניינים בהם הם עוסקים, למה שנדרש מאדם שאינו 'יושב אוהל', והתעסקותו בענייני קדושה מלכתחילה חיצונית יותר מתלמידי ישיבה.
להמחשת הדברים: לפני ראש השנה, יהודי פשוט לא צריך ללמוד הרבה לעומק כדי להתעורר בהתעוררות כללית. הוא יכול להגיע להתעוררות כללית אמיתית גם בלי העמקה והתבוננות.
אולם תלמיד ישיבה ששייך ללימוד ולהבנה, לא תהיה אצלו שום הזזה והתעוררות פנימית ואמיתית לפני ראש השנה, אם הוא לא ילמד מאמר חסידות בעיון על מהותו של היום. זה לא בגלל חיסרון הקיים בו, אלא זו מעלה שקיימת בו: כיוון שכל מהותו היא העיון והלימוד בהעמקה, יש בו רבדים עמוקים ופנימיים יותר, ואם הוא לא יעורר רבדים אלו שניתן לעוררם רק על ידי לימוד והכרה פנימית בנושא אליו הוא מתכונן – השייכות שלו לעניין תהיה מן השפה ולחוץ בלבד, בלי שום הזזה פנימית.
ודאי שמתם לב שהבקשה הראשונה בתפילת שמונה־עשרה היא "אתה חונן לאדם דעת", ורק לאחריה אנו מבקשים את יתר הבקשות: "השיבנו", "סלח לנו", "רפאנו" וכו'.
חסידים היו אומרים שהסיבה לכך היא מפני שאם אין דעת – גם ליתר הבקשות שנבקש מהקב"ה לא תהיה משמעות פנימית ורצינית.
יש אמרה חסידית האומרת כך: מדוע דווקא אברהם אבינו כבר בהיותו בן שלוש הכיר בקב"ה? מה ההבדל בינו לשאר בני האדם שחיו בדורו ועבדו לצלמים?
ההבדל פשוט: אברהם אבינו היה 'פנימי' והם היו 'חיצוניים'. לאברהם הייתה 'דעת', הכרה והרגשה, והוא לקח את הדברים ברצינות ובפנימיות. כאשר הוא שמע שאומרים שהשמש בראה את העולם, זה לא הסתדר לו. הוא הבין מה פירוש המילה 'בורא' והעניין נקבע בדעתו, וכאשר ראה שהשמש שוקעת – הדבר עמד בעיניו בסתירה לעניין של בורא. שני הדברים לא התאימו ולא הסתדרו בשכלו.
לעומת אברהם, שאר האנשים סתם פטפטו. הם אמרו 'בורא' בלי להתכוון ולהבין את פירוש הדברים, ולכן לא היה להם קשה לומר שהשמש או הצלם הם הבורא. כאשר לא מתכוונים ברצינות למה שאומרים – הכל אפשרי, וגם צלם יכול להיקרא בורא…
כאשר לא מתעמקים בלימוד ולא מנסים להבין את העניינים לאשורם, לא תופסים את העניין בכלל, וממילא שום דבר לא סותר.
כאשר מדובר בעניין התפילה, כבר ההתחלה של ההתעסקות בתפילה צריכה להיות רצינית ופנימית.
הרבי תיאר פעם כיצד צריכה להיות התנועה של ההכנה לתפלה. כאשר יהודי "שטעלט זיך דאווענען" – נעמד ומתייצב להתפלל – רוחץ את ידיו, חוגר עצמו באבנט כדרך חסידים, נותן פרוטה לצדקה ונעמד הכן במקומו – הרי שבתנועה הזו ישנה התנתקות מהמצב הרגיל שלו, מהקשר שלו לענייני חולין, והוא כעת מבצע מַעֲבָר אל ההתעסקות בתפילה, לעמוד לפני הקב"ה.
אמנם מדובר עוד בשלב שלפני תחילת התפלה עצמה, אבל עצם התנועה הנפשית להתייצב להתפלל מביאה איתה התנתקות של האדם מענייני החולין בהם הוא עסוק.
למרות שהתנועה הזו והפעולות הללו הם לכאורה עניינים פעוטים וחסרי ערך ביחס לגוף עבודת התפלה שהיא ההתבוננות בגדולת ה' וכו', בכל זאת, מבחינה מסוימת התנועה זו עמוקה ומהותית יותר משאר העליות הקיימות בתוך סולם התפילה עצמה.
העליות הקיימות בתוך התפילה הן כולן בתוך תחום הקדושה עצמו. ולמרות שיש בזה ריבוי דרגות עד אין קץ, בכל זאת יש מכנה משותף בין כל הדרגות הללו – כולן הן בתוך עולם הקדושה.
לעומת זאת, ההתנתקות מענייני החולין הנעשית בתנועה של ה"שטעלן זיך דאווענען", מבטאת מעבר בין שני תחומים מנוגדים: עזיבת העיסוק בטרדות היום-יום בתחום החולין, ומעבר אל תוך תחום הקדושה, אל התפילה, שבה מחשבת האדם מרוכזת במציאות האלוקות שלמעלה ממנו.
לכן, מבחינה זו, התנועה הזו מבטאת עלייה ממצב למצב שונה לאין ערוך ממנו.
במילים אחרות: המרחק בין מצב האדם לפני העמידה וההתייצבות לתפילה לאחריה, גדול הרבה יותר מהמרחקים הקיימים בין הדרגות השונות בסולם התפילה עצמה.
כך חסיד מתכונן לתפילה באופן פנימי ואמיתי. עוד לפני העבודה בתפילה עצמה, הוא ניגש לתפילה ברצינות ובפנימיות, עם כולו.
החסיד ר' זלמן פלדמן סיפר, שכאשר ה'מלמד' שלימד אותו ואת חבריו גמרא בילדותם התחיל ללמוד איתם גם 'תוספות', הוא הרגיל אותם לכך שכאשר 'תוספות' אומרים "ואם תאמר" צריך לקרוא את זה בניגון של שאלה, וכאשר ה'תוספות' אומרים "ויש לומר" צריך לקרוא זאת במנגינה של תירוץ.
בשנה הבאה, כאשר הוא עלה כיתה ולמד אצל מלמד אחר, התחדש אצלו משהו חדש לגמרי שעד אז הוא לא ידע: כאשר 'תוספות' אומרים "ואם תאמר" כוונתם להקשות קושיא, כלומר שישנו עניין שאינו מובן בסוגייה, ואילו כאשר 'תוספות' אומרים "ויש לומר" כוונתם להסביר כיצד מתיישבת הקושיה…
סיפור זה מבטא באופן קיצוני כיצד אדם יכול להיגרר אחרי ה'חיצוניות' בלי לדעת כלל שיש מהות פנימית הרבה יותר:
בוודאי כאשר קוראים ב'תוספות' את השאלה יש לקרוא אותה בניגון של שאלה, וכאשר קוראים את התשובה יש לקרוא אותה בניגון של תשובה, אבל בשום אופן אי-אפשר לעשות מהניגון עיקר ולשכוח את עיקר העניין – את תוכנם של השאלה והתירוץ עצמם…
אצל חסיד צריך להיות מורגש שעיקרו של כל עניין הוא התוכן והמהות הפנימית שלו; אלא שבנוסף לכך ישנה גם החיצוניות המבטאת את המהות הפנימית.
אחד המאפיינים המבטאים את העובדה שאדם אינו 'מונח' ושייך לעניין באופן פנימי אלא כל הדיבור שלו אודותיו הוא אך ורק ב'חיצוניות', הוא כאשר האדם מדבר בהגזמה.
ככל שלאדם אין הכרה ושייכות פנימית לעניין, הוא יגזים יותר ביחס שלו אליו. כיוון שהוא לא באמת שייך אל הנושא והוא מנותק ומרוחק ממנו, לכן הוא יגזים ביחס אליו וידבר עליו בהתפארות בלתי מותאמת למהותו האמיתית.
הרבי הרש"ב אמר פעם: לפעמים, יהודי שלא למד חסידות תוהה ואומר שהוא לא מבין איך תיתכן מציאות כזו שיהודי לא אוהב את הקב"ה. אבל האמת היא שאמירה כזו נובעת מהריחוק שלו מהעניין. הוא לא יודע מה זה רגש אמיתי של אהבת ה', ולכן הוא חושב שיש לו אהבת ה', והוא לא מבין כיצד לאחרים אין…
לחיים, שהעיסוק בפנימיות התורה ובדרכי החסידות יהיה בפנימיות.
