המצווה היחידה בה נצטווינו בראש השנה, היא מצוות השופר. אך השפת אמת עומד על כך שלדעת רוב הראשונים ולהלכה, המצווה איננה לתקוע בשופר, אלא לשמוע קול שופר, היינו "שעיקר המצווה – השמיעה".
כמובן, דבר זה מעורר שאלה: מדוע כאן, במצוות יום הדין, הדגש הוא דווקא על השמיעה, שהיא כל כך אוורירית, ולא על המעשה עצמו, על התקיעה?
אתה שומע?
השפת אמת רואה בכך תיקון עמוק. כולנו זוכרים את רוממות הרוח של עם ישראל לפני מתן תורה, עת אמרו "נעשה ונשמע". ואחר כך? אחר כך נפלנו מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, חטאנו בעגל ונשברו הלוחות.
חז"ל במדרש האגדה אמרו: "קלקלתם נעשה, הזהרו בנשמע…". ההבנה הפשוטה היא, שאם נפלתם וקלקלתם את העשייה, שהיא הדבר החשוב, לפחות תיזהרו בשמיעה הרוחנית של דברי התורה. אבל השפת אמת לוקח זאת למקום עמוק יותר ומסביר "כי הקול לא קלקלו, שהוא מקום גבוה יותר וקיים לישראל לעולם, כמו שכתוב 'הקול קול יעקב'". אל תחשוב שהשמיעה היא משהו נמוך יותר, מן סוג ב' כזה: אם לא לעשות, הבה נסתפק בשמיעה… ההפך הוא הנכון: השמיעה היא משהו גבוה יותר, עדין יותר, נצחי יותר.
אדם יכול ליפול במעשה, בגלל היצר הרע שגובר עליו, אבל שום יצר לא יכול לנצח את השמיעה, את המוכנות לקבל. זוהי התכונה הלאומית שלנו, קול יעקב, היכולת לשמוע, להקשיב, לקבל, להיות פתוחים לדבר ה'.
גיבורים הולכים עד הסוף
אבל, כמובן אנחנו לא עוצרים כאן, חלילה. הנצרות, להבדיל, הפכה את כל התורה כולה לשמיעה ללא מעשה. כמוה גם עושה הרפורמה במאתיים השנים האחרונות (שכידוע הושפעה ברעיונות רבים מן הנצרות).
אנחנו יודעים שיש צורך גם בעשייה בעולם הזה, ולכן מביא השפת אמת את הפסוק המתאר את עובדי ה' כ"גיבורי כוח עושי דברו, לשמוע בקול דברו" (תהלים קג). אלה שהם גיבורים, השומעים את קול דברו של ה', גם עושים אותו אחר כך. בסוף זה הולך ביחד.
יכול להיות שבאופן זמני היצר מנצח ואני מצליח רק לשמוע ולא לעשות, אבל אני שומע מבפנים, מכניס טוב טוב לאוזניים, וללב, ולנשמה, ואז מוציא ועושה.
כוונות לתקיעת שופר
המסר הזה מרגיע ותובע. מרגיע – כי גם אם אני לעת עתה לא מצליח לעשות הכל, אני יכול תמיד לשמוע. להתרומם לגובה של עם ישראל לפני מעמד הר סיני. ותובע – כי אני צריך לזכור לא לעצור שם, אלא לתת לשמיעה להפוך למשהו חי וקיים, ממשי, נגלה.
וכך צריך להרגיש בזמן תקיעת השופר – כעת אני רק שומע, לא עושה כלום. אבל, "לזאת עכשיו מצַפּין, על ידי שמיעת הקול, לבוא למעשה". על ידי זה שנעמוד ביום הרת עולם, נפתח ונכרה אוזניים, נשמע את הקול הפשוט והשבור הזועק לנו שיש מלך לעולם, שהתגלה לעמו על הר סיני בקול שופר גדול – על ידי זה נוכל אחר כך גם לעשות.
מבוסס על שפת אמת לראש השנה, שנת תרל"ג
