יחסי שכנות ומעלת התמימות
אֶחָד חָכָם. וְאֶחָד רָשָׁע. וְאֶחָד תָּם. וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל
חינכו אותנו להעריך חשיבה ביקורתית ומפולפלת, כזאת שיודעת לקחת סימני קריאה ולהחליף אותם בסימני שאלה ותמיהה. לכאורה גם ליל הסדר תומך בחינוך הזה ומקדש את שאילת השאלות כבסיס להעברת המסורת. אבל כשאנחנו עוברים מלמידה של ידע לתחושה של נוכחות אלוקית, כדאי לשים סימן שאלה גדול על תרבות הספקות והתהיות.
חסידים היו אומרים שלשאול 'למה?' זו קליפה. כולנו מכירים את זה: יש לשאול 'למה' מתוך תשוקה להבנה עמוקה, ויש לשאול 'למה' כהתנגדות סמויה, שכביכול מתעניינת אבל באמת מציבה מחסום נוסף בדרך.
אולי בגלל זה הבן החכם יושב ליד הבן הרשע בהגדה של פסח. לפעמים החכם הוא היחיד שיכול לתקן את הרשע, החכם יקבל תשובות לשאלותיו וכך יצליח לפרוץ את הדרך אל הרשע; אבל לפעמים הרשע מדביק את החכם בגישה הפילוסופית והקרירה שלו. אוי לרשע ואוי לשכנו.
ולעומתם התם, שאותו שכחו המחנכים להפוך למודל לחיקוי, רחוק מכל זה. הוא לא מתפלסף ודווקא כך מצליח לגעת בדברים מקרוב. תמימותו היא שלמותו. וה"שאינו יודע לשאול" יכול לפעמים להיות זה שאצלו הנשמה מאירה. כי כשהנשמה מאירה, אין שאלות. האלוקות נוכחת בפשיטות, הכל בהיר ונהיר ופשוט מאוד, ומה יש
לשאול על זה?
***********************
מדלגים לתוך המגבלות
חָכָם מַה הוּא אוֹמֵר: "מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱ־לֹהֵינוּ אֶתְכֶם"? וְאַף אַתָּה אֱמוֹר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן
הבן החכם הוא אנרכיסט דקדושה. הוא יודע יותר טוב מכולנו מה ההבדל בין עדות, חוקים ומשפטים: 'חוקים' הם מצוות לא הגיוניות, כמו פרה אדומה, 'עדות' אלו מצוות שאחרי ששמענו עליהן אנחנו מסוגלים להזדהות איתן, ו'משפטים' הם מצוות שהמוסר האנושי שלנו מחייב אותן. את כל זה מכיר הבן החכם, אבל הוא מערער ושואל: למה אתם נותנים מקום ליכולת ההבנה וההזדהות שלכם כשאתם באים לקיים את רצון ה'? ואם ה' היה רוצה שנחטוב עצים ביער, לא היינו מקיימים את רצונו באותה התלהבות כמו הנחת תפילין?! אל תגבילו בגבולות אנושיים את ההתמסרות שלכם לקיום רצון ה'!
היות והוא חכם, ברור שהוא צודק. כל עוד התענוג וההתלהבות שלנו בקיום המצוות תלויים במדידה שלנו, אנחנו לא מצליחים להתחבר אליהן מהצד האלוקי הנשגב שלהן. אם נעקוף את המסך הזה ונקיים את כל המצוות רק מפני שהן רצון ה', הביטול העמוק הזה יביא אותנו לקיום מצוות נעלה יותר, ובאופן מפתיע גם ייתן לנו תענוג אלוקי ברמה שלא הכרנו, ובכל המצוות כולן!
שורש הנשמה שלנו מחובר ובטל לה' מכל וכל, כמו קרן אור היוצאת מהשמש, ללא רצון עצמי וללא אינטרסים. למה אתם לא מדברים בשפת הנשמה שלכם? שואל החכם בתביעה.
יש לדבר סוף
מה עונים לחכם הצדיק והחריף הזה? עונים לו, שאפילו לקרבן הפסח יש הלכות, "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". הפסח, שעניינו הוא פסיחה ודילוג ממ"ט שערי טומאה אל חמישים שערי קדושה, אל האין סוף שמעל לכל העולמות, אפילו לו יש הלכות – מדוייקות, מסודרות, מדורגות. יש דאורייתא ודרבנן. יש לכתחילה ובדיעבד. יש לו"ז מפורט מה עושים מתי.
למה? כי כל העניין הוא שהאין סוף יוכל להתגלות בתוך הסופיות האנושית שלנו. "שגם העניינים שלמעלה מהגבלה, יומשכו במדידה והגבלה דווקא". לכן צריך את חלוקת העדות, החוקים והמשפטים. למרות שעומק הנשמה שלנו מתמסר לקיום רצון ה' בלי טעם ובלי מדידה ובלי חלוקה,
יש לנו חלקים חיצוניים יותר באישיות, שכן מודדים הבנה והזדהות, וחשוב לתת להם מקום. הם חלק קריטי מהתוכנית של הקדוש ברוך הוא.
***********************************
באנו לעבוד
רָשָׁע מַה הוּא אוֹמֵר: "מָה הָעֲבוֹדָה הַזּאֹת לָכֶם?" – "לָכֶם" וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת־עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת־שִׁנָּיו וֶאֱמֹר לוֹ: "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" – "לִי" וְלֹא לוֹ. אִלּוּ הָיָה שָׁם לֹא הָיָה נִגְאָל
הרשעים המסוכנים ביותר הם אלו המחופשים לצדיקים, וגם אליהם מתכוונים כאן בהגדה. הבן הזה שואל שאלה כל כך תמימה וצודקת, עד שאפשר לענות לו וכך ליפול למלכודת הסמויה שטמן בשאלתו היפה.
הרשע הסמוי רואה ליל סדר שנעשה כדת וכדין אבל בלי התלהבות, לעומת החכם ששאל מדוע צריך את השכל והרגש שהרי העיקר הוא המעשה, הרשע מאדיר את הרגש ושואל: מה העניין? איך אפשר לחגוג את זמן חירותנו שהוא "מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון" בלי שמחה ובלי ששון אלא רק כעבודת ה', מה העבודה הזאת לכם?! אתם לא מבינים שמשהו כאן שגוי?
הבן הרשע צודק, וזה מה שמבלבל כל כך. הוא צודק כי האבא חסר החיות, שמוטרד מחשבון הבנק יותר ממצוות הסדר ומתלהב מעדכוני חדשות יותר מסיפור יציאת מצרים, באמת שגה בדרך. הוא הכשיר את המטבח ועורך את הסדר כי כך ההלכה מחייבת; הוא עובד את ה', ממש עובד קשה; אבל הוא מכווץ ולא בן חורין, כי עבודה ושמחה הם שני הפכים – ולכן צועק הבן "מה העבודה הזאת לכם?".
רגשותיו של העובד
אבל באמת הוא טועה ומטעה. יצאנו ממצרים לא בשביל לחיות על מי מנוחות, במצב רוח מעולה ולהגשים בעיקר את עצמנו. יצאנו ממצרים בשביל להיות עבדי ה', ולא עבדים לפרעה ולכל תרבות האגו שהוא מייצג.
הדבר הראשון שעבד עושה הוא לעבוד, עם חשק או בלי חשק. עם התלהבות או בלי. העבודה הזאת, המחוייבות לקיים את רצון ה' בכל פרטי ההלכה, היא בדיוק יציאת מצרים, ומי שחושב אחרת, "אילו היה שם לא היה נגאל" אלא היה נשאר כבול לקליפת מצרים. לכן אין להיכנס למשא ומתן עם שאלת הרשע אלא להקהות את שיניו ולא להתבלבל.
ברור שהאבא הטרוד־ולא־מתלהב צריך להתחיל לנוע ולזוע. כחלק מהמחוייבות של עבודת ה', אנחנו מחוייבים גם לשמוח בחג ולקיים את המצוות בשלמות של יראה, אהבה ודבקות. אבל החיות והשמחה הן חלק מהיותנו עבדי ה', ולא להפך.
