בשם רבי זושא מאניפולי מובא שראשי התיבות של המילה 'תשובה' הם הפסוקים הבאים:
ת – "תמים תהיה עם ה' א־לוהיך" (דברים יח, יג).
ש – "שִויתי ה' לנגדי תמיד" (תהלים טז, ח).
ו – "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, לד).
ב – "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג, ו).
ה – "הצנע לכת עם א־לוהיך" (מיכה ו, ח).
נמצא שראשית כל עניין התשובה תלוי בתמימות. משם הכל מתחיל. הפסוק הזה שאמנם קראנו בשבת שעברה, אך הוא מרחף מעל כל חודש אלול כמבוא הכי עמוק לתשובה – מצריך התבוננות: איך נראית התמימות הזו?
לעזרתנו באה דמות תמימה בעצמה – רש"י, שלוקח את הפסוק הזה ומפרק אותו לחמישה שלבים שכולם מכוונים לתוצאה אחת.
כל שנה בפתיחת אלול אני חוזר לרש"י הזה. הנחבא אל הכלים, אך מקפל בתוכו עולם ומלואו, אולי את כל עולם התשובה.
וכך אומר רש"י:
תמים תהיה עם ה' אלוקיך:
- התהלך עימו בתמימות.
- ותצפה לו.
- ולא תחקור אחר העתידות.
- אלא כל מה שיבא עליך קבל בתמימות.
- ואז תהיה עימו ולחלקו.
התהלך עימו בתמימות: כמו שהוא הולך איתנו בתמימות, בשלמות, וחפץ בטובתנו, כך גם אנו צריכים לדעת שכל העניין הזה של אלול ושל התשובה הוא לטובתנו, למען התיקון שלנו. כלומר, עיקר הבקשה כאן מצידו יתברך היא להדדיות. הוא חפץ בטובתנו, רוצה בהצלחתנו, ומבקש שגם אנחנו נלך איתו באותה הדרך, שנאמין לו כביכול ולא נחשוד אותו.
ותצפה לו: כמו ציפייה של אוהבים. מה ילמד אותי הקדוש ברוך הוא היום? לאיזו משימה הוא יקרא לי? אני בידיים טובות, והוא בטוח מכין לי משהו שרק יצמיח אותי. הציפייה הזו, כמו שאומר הנביא "וְחִכִּיתִי לַה' הַמַּסְתִּיר פָּנָיו מִבֵּית יַעֲקֹב וְקִוֵּיתִי לוֹ", היא כל כך משמעותית. ציפייה לאות, לסימן. ציפייה מתוך געגועים. מה יאמר לי ה' היום? מה ידבר איתי? איזה אות ישלח לי?
ולא תחקור אחר העתידות: כי החקירה הזו היא בעצם בריחה. בריחה מהקשר הקרוב היומיומי שיש בו בסיס של הפתעה. הבריחה אל העתיד היא בעצם ניסיון התגוננות ממה שמתכנן לי הקדוש ברוך הוא. יש בה חשדנות כלפיו. כמה מעליב… כמה קטן. וכי כך אתה חושד אותי שאני לא רוצה בטובתך, ולכן אתה צריך להתגונן מפני? שואל אותנו הקדוש ברוך הוא. הרי כל מה שאני מתכנן ועושה, הכל לטובתך. וגם אם בהמשך הכנתי לך קשיים – הרי גם הם נועדו כדי להצמיח אותך. ובכלל, מה פשר ההליכה הזו אל מגידי עתידות? הרי בעומק הדברים אין ליהודי כלל עתיד אלא רק הווה, כי מה שיהיה בעתיד תלוי לחלוטין במה שתעשה בהווה, והכל יכול להשתנות. כל מהות התשובה היא השינוי שיכול לקרות היום ובכל יום, ואילו ההליכה אל ידיעת העתיד חוסמת את השינוי הזה ומפריעה לו.
אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות: כל מה שבא לנו מיועד עבורנו ומטרתו להצמיח אותנו. ה"תמימות" כאן היא שלמות או רצינות. ואכן, חלק מהדברים אנחנו לא מבינים מיד. את חלקם נבין רק כעבור זמן מה, כאשר נתבונן לאחור, וחלקם אולי נבין רק אחרי מאה ועשרים. אבל נקודת המוצא היא שכל מה שבא אלינו ועלינו הוא לטובה.
ואז תהיה עימו ולחלקו: אילו מילים! איזו הבטחה! אז, כשאדם בוחר ליפול לידיו של הקדוש ברוך הוא – "נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו", להיות בחלקו של הקדוש ברוך הוא, איתו באש ובמים, בטוב וביותר טוב – מה צריך יותר מזה?!
וזה הסיפור של אלול. להיות עימו. אני לדודי ודודי לי.
זו התפילה של דוד המלך במזמור האלולי "ה' מעוז חיי, ממי אפחד?!" מעוז חיי. העוז של כל מה שעובר עלי בחיים, של כל מה שקורה לי. אם אני דבוק בו ונמצא בחלקו, מכאן נובעים כל העוז והעוצמה והשמחה.
להיות "עימו ולחלקו" זו המטרה של כל החודש הזה שאנחנו בתוכו. עלינו להגדיר לעצמנו שאנחנו שייכים רק לחלק שלו ורוצים להיות איתו. ולכן מובא בספרים שעצם העמידה לפניו יתברך במשפט בראש השנה, היא עצמה אירוע משמח. כי המלך קרא לנו, כי אנחנו עימו ובחלקו, ולכן מסתפרים לכבוד ראש השנה, ובלב מתרוננות שורות משירי רבי יהודה הלוי:
עַבְדֵי זְמָן – עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם,
עֶבֶד ה' הוּא לְבַד חָפְשִׁי.
עַל כֵּן בְּבַקֵּשׁ כָּל־אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ,
"חֶלְקִי ה!" אָמְרָה נַפְשִׁי.
