"לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱ־לֹהֶיךָ".
הסיפור הזה של ברית, למה הוא נועד בכלל?
מה מוסיף ממד הברית על כל מה שהיה לפניו?
עם השאלות הללו מתמודד אדמו"ר הזקן בדרשה שלו לפרשה שלנו. הדברים מאירים ביותר ונביא אותם בלשונם:
"לעברך בברית", והענין כמו למשל שני אוהבים שכורתים ברית ביניהם שלא תפסוק אהבתם, שאלו היה הדבר שהאהבה תלויה בו קיים לעד לא היו צריכין לכריתת ברית ביניהם, אלא לפי שיראים שמא יבוטל הדבר ובטלה האהבה או שמא יגרום איזה מניעה מבחוץ. ועל ידי כריתת הברית תהיה אהבתם אהבה נצחית בל תמוט עולם ועד ולא יפרידם שום מניעה מבית ומחוץ.
והיינו מפני שעושין ביניהם קשר אמיץ וחזק שיתייחדו ויתקשרו באהבתם בקשר נפלא ולמעלה מן הטעם והדעת, שאף שעל פי הטעם והדעת היה צריך לפסוק האהבה או לגרום איזה שנאה, אף על פי כן מחמת הכריתות ברית מוכרח להיות אהבתם לעד קיימת ועל כל פשעים תכסה אהבה זו וקשר אמיץ זה לפי שבאו בברית והתקשרות כאלו נעשו לבשר אחד. וכמו שלא יוכל לפסוק אהבתו על עצמו כך לא יפסוק מעל חבירו…
והנה ככל המשל הזה עשה לנו ה' אלהינו, דכתיב "הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות", פירוש: למעלה מן הטעם ודעת, וכמו שאמר דוד ליהונתן "נפלאתה אהבתך"…
ובכן, כל המטרה של כריתת הברית היא ליצור מין מערכת יחסים כזו שלא תלויה בדבר. היא אינה מחוייבת לאהבה ולנעימות ולשמחה, אלא היא עומדת בפני עצמה מצד עצמה, למעלה מטעם ודעת. כל עניינה של הברית הוא דוקא במקומות בהם כל שאר הדברים קרסו ואינם.
משל למה הדבר דומה – לבני זוג אהובים שכרתו ביניהם ברית נישואין. החיים היו יפים ומלאים, הם אהבו זה את זו וכיבדו זה את זו, וגם התברכו בפרנסה בשפע ובבנים ובנות. אך לפתע, לא עלינו, אחד מבני הזוג חלה, ואיבד לחלוטין את יכולתו לתרום משהו לקשר המשותף.
ברגע הזה מופיעה הברית. ככל שבן הזוג הבריא מתמסר בכל מאודו לטיפול, השגחה והתמסרות על זולתו – זוהי ההופעה המלאה של הברית. הברית לא באה לידי ביטוי כשהכל בסדר. היא צפה ועולה דווקא כשהכל משתבש, כשהנחות היסוד המוצלחות עליהם היה בנוי הקשר נעלמות לבלי שוב, ומה שנשאר עכשיו זהו רק עצם הקשר. הכי עמוק, הכי פנימי.
בערב ראש השנה כורת איתנו הקב"ה ברית דרך פרשת ניצבים. משמעותה של ברית זו היא דרמטית: היא מאפשרת לנו לבוא לפני המלך בראש השנה, גם אם המעשים שלנו לא מצדיקים זאת. משהו חדש נוכח כאן, והוא מהות הקשר שמעל המעשים.
מה בפיך, קטגור?
במילים אחרות: אמנם ראש השנה הוא יום דין, ובתוך בית המשפט יתחוללו דברים כאלו ואחרים. יהיו קטרוגים ויהיו גם סנגורים, כדרכו של משפט. אך משום מה הנידון – עם ישראל – נכנס לבית המשפט כשכולו מחוייך ושמח, ובלשון חכמינו: "לובשים לבנים ומתעטפים לבנים… ואוכלין ושותין ושמחים".
ישאל השואל: לשמחה מה זו עושה, והרי המשפט עוד לא החל?!
עונים ישראל: אנחנו שמחים על עצם ההזמנה למשפט, על כך שהמלך הזמין אותנו, אות לכך שאנחנו קשורים אליו – כל השאר פחות חשוב לנו. עצם המחשבה הזו עצמה, מחשבת הברית, ממתיקה את כל הדינים והופכת את המשפט עצמו לקצת מיותר. אם כך נראה הנידון, מה יש לקטגור עוד לומר?
כריתת הברית לפני ראש השנה ממקדת את אלומת האור לא על המעשים אלא על היחסים, על הקשר החי בינינו לבין הבורא יתברך. קשר העומד בפני עצמו וטוען טענה אחת: היפרדות אינה באה בחשבון. כך אכן באו עלינו לאורך הדורות כל הקללות שנאמרו בפרשת כי תבוא, ובאמצעותן כל טובות ההנאה הנובעות ממערכת היחסים הזו נגוזו בענן הסבל האינסופי לאורך הגלות, ורק דבר אחד נשאר על עמדו – עצם הקשר. שלנו אליו, ושלו אלינו.
ערב ראש השנה אנו עוברים בתחנה החשובה הזו ונזכרים בסוד הקשר עצמו. שום עוון לא יכול לפגום בזה, כי הדברים לא עומדים באותה סקאלה. העוון הוא במעשים, הקשר הוא בנשמות. כמו אהבת דוד ויהונתן, שעל פי טעם ודעת אמורים היו להיות רודפים זה את זה – הם הרי מתחרים בדיוק על אותה משבצת: מי יהיה המלך הבא – אך "נֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד וַיֶּאֱהָבֵהוּ יְהוֹנָתָן כְּנַפְשׁוֹ". קרה כאן משהו בלתי מסובר, עליון, עצום, שכל הפעולות נכנעות לפניו.
אכן כן, כשבאמתחתנו מעשים כאלו ואחרים נבוא לפני הבורא בראש השנה, ונבקש שנה יותר טובה לנו ולכל ישראל. אבל בה-בעת נדע שעל כל שנה שלא תהיה – אנחנו דבוקים בו והוא דבוק בנו, והקשר החי הזה הוא העיקר והוא הסיפור. מאוד פשוט. מאוד לא מתוחכם. מאוד ישיר. כמו תקיעת השופר עצמה.
