חסד : אין סוף לאהבה

חידה:

מה אנשים מחפשים יותר מכל, הוא משווק עם כל מוצר ועם זאת נראה כבלתי מושג?

אפשר לומר שזו אהבה.

אהבה היא ככל הנראה המושא המבוקש ביותר עלי אדמות. אנשים מחפשים בנרות אחרי תאום נפשם, אך גם עמוק בתוך הנישואים מייחלים ללחלוחית הזו שתחיה את נפשם. מבוגרים רבים מנסים לשקם את עצמם מחסכים שחוו בילדותם, אך גם ההורים מתאווים לחוש אהדה מצד ילדיהם. אחים תרים אחר האחווה שנדמית לא אחת כמאתם והלאה, שכנים מצפים זה לזה למעט יחס וחום, ובכל פינות וקצווי תבל לבבות נשברים ומתאווים להתרפא.

אז יש סיכוי לאהבה או אין?

השבוע הראשון של ספירת העומר מכוון כנגד ספירת ה"חסד", שמהותו הפנימית – אהבה. הבסיס לכל התהליך הרוחני המוביל לקבלת התורה, התשתית לכל עבודת המידות – הספירות כפי שהן משתקפות בנפש האדם – היא אהבה.

אלא שכאן יש 'קץ" ((catch. לא מדובר במשהו שמבקש האדם לקבל מחוצה לו, אלא בדבר הפורץ מליבו של האדם פנימה כלפי זולתו. לא שזה לא טבעי לרצות להיות אהובים, אלא שכפי שידוע – אין לנו שליטה על הסובבים אותנו ועל בחירותיהם. 'מיקוד שליטה פנימי', כפי שנהוג לקרוא לזה בפסיכולוגיה, הוא הריכוז בתחום היכולת ואפשרות הבחירה שלנו בלבד. ואנו יכולים בכל רגע נתון להעניק אהבה לסובבים אותנו.

התפנית הזו בנפש, מריכוז עצמי להטבה עם סובביי, היא בדיוק מהותה של ספירת/מידת החסד. זו תנועה שכל מהותה הרעפה ונתינה. פריצה של גדרי האנוכיות למען שיפור מציאותו של הזולת. התנועה הזו יכולה לבוא לידי ביטוי באין סוף מופעים! במתנות קטנות וגדולות, חומריות ורוחניות. בעזרה וסיוע, אך גם בחיוכים ופרגונים. בכסף וצדקה וגם ביחס חם ומילה טובה. אך אולי חשוב מכל הוא לתת אותך, את עצמך ממש. לחלוק עם העולם את האור הייחודי בו אתה ורק אתה ניחנת. לתת את הלב. פשוט לאהוב.

את מי לאהוב?

את מי לא. הבעל את אשתו ואשה את בעלה. את הילדים וגם את ההורים. את האחים והאחיות, האחיינים והאחייניות. את השכנים וגם את החברים לעבודה. את חברי הקבוצה והקהילה וגם סתם יהודי באיזו פינה נידחת בעולם. לשלוח לכולם קרני אור ואהבה, חיבוק חם ועוטף.

ויש גם קשרים רוחניים. אי אפשר ללמד ולחנך בלי לאהוב, וגם רבנים ומחנכים דגולים צמאים לאור חוזר של אהבה מאת חניכיהם ותלמידיהם. יש חוט של אהבה שקושר את הרבי עם החסידים ואת החסידים עם רבם. וגם את החסידים בינם לבין עצמם. זהו חוט משולש שלא במהרה ינתק.

וכל זה רק בשדה האנושי. לב לבה של האהבה, הפתילה המחיה את הנשמה ומתדלקת אותה תמיד, הוא הקשר עם ה' יתברך, "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך…". והקב"ה מעניק לנו את עצמו בתורה הקדושה ומכאן אהבת התורה. והוא נתן לנו את חבל נחלתו, וזהו הבסיס לאהבת ארץ ישראל. ובניו, אהוביו, נמצאים כאן בעולם הזה, בינינו ממש, ואנו אוהבים את מה שאהובנו אוהב, וזהו היסוד האמיתי לאהבת ישראל.

וטרם דיברנו על גווני האהבה. איש ואשה יכולים לחוות את הקשר כאח ואחות ("אחותי"), כדוד ורעיה ("רעיתי"), כזוג יונים ("יונתי"), ואפילו כתאומים, ואם תרצו – סיאמיים ("תמתי"). וגם באהבת ה' יש אהבה כמים ואהבה כאש. חוש טבעי המוסתר בליבו של כל יהודי, וגם רגש עז שנולד מהתבוננות עמוקה. אהבה רבה ואהבת עולם.

כמים שאין להם סוף הם מעיינות האהבה שבתוכנו. צריך לפתוח את הלב ולאפשר לעצמנו להעניק ולפזר. לא לפחד להיות חשופים, רכים, רגישים, חמים. לתת, לתת, לתת. ממה שיש לנו, וממי שהננו. להעניק ולהרעיף. לצאת מעצמנו ולהיפגש. לחרוג ממגבלות האנוש הממשיים והדמיוניים, ולטעום את האפשרות להתרחב מעבר להגדרותינו ויכולתנו. לגעת באין סוף ממש. ולאהבה הזו יש סיכוי, ואין לה גבול.

(מקורות לעיון ולהעמקה: תניא סוף פרק א', פרק ל"ב, פרק נ', אגרת הקודש ט"ו ועוד; קונטרס "אהבת ישראל" המכיל מפתגמי "היום יום" ועוד; הרב יצחק גינזבורג "יין משמח"; הרב דסלר "קונטרס החסד")

********************************

גבורה – עצור! גבול לפניך

איזה סוגי גבולות אתם מכירים?

יש כאלו שעשויים מחוטי תיל,

אחרים נוצרים ממתווה טבעי שלא מאפשר מעבר.

יש שבהם מפטרלים חיילים עם כלי נשק שלופים,

ואחרים מבוקרים על ידי כלי צבא אימתניים.

האם אלו הגבולות היחידים שאתם לא עוברים?

מה עם פס הפרדה כפול על הכביש?

שמעתי פעם ממורת נהיגה, שנהגים צריכה לחוש כלפי הפסים האלו, כאילו חומה בצורה ניצבת שם, שפשוט לא ניתן לעבור אותה.

גבול טוב יכול להיות "שקוף". לא יעברו אותו לעולם, גם אם הוא לא ממשי.

ושוב, מה הגבולות שלנו?

האם נעבור ברמזור אדום חלילה, גם כשאין מצלמה משטרתית בצומת?

האם נתפלל גם כשאף אחד לא נוכח בחדר?

ככל שאנו מתבגרים, אנו לומדים לשלוט בעצמנו.

גם בלא סמכות מאיימת שעומדת מעלינו, נבחר לעשות מה שנכון, פשוט כי זה נכון.

כי יש בנו מעצור טבעי.

קיימת בנו ספירת ומידת הגבורה.

ספירת הגבורה, שפנימיותה היא היראה, מעניקה לנו את היכולת לומר "לא". קודם כל לעצמנו.

לא להתפרץ.

לא להשתולל מכעס.

לשלוט בעצמנו, מלומר מילה לא ראויה, וגם מלקחת עוד "ביס" מיותר.

מיטיבי הלכת ילמדו אפילו לשלוט ברגשות ובמחשבות.

המוח שליט על הלב בתולדתו, ומאפשר לבחור איזה רגש לבכר, אלו הרהורים להעצים, ואלו לרסן.

ולא כי יש פחד ממישהו וממשהו.

אלא יראת ה' צרופה.

ומה ביחס לזולת?

האם יש מקום לומר "לא" גם לאחרים?

לפעמים.

כי בשפלות אמיתית אנחנו מכירים בזה, שאנחנו פשוט לא כל-יכולים.

או כי החסד שאנו עושים גובה מחיר יקר מדי, מאנשים אחרים (ואולי הקרובים אלינו ביותר).

או כי טובתו של הזולת, האמיתית והצרופה, היא שלא ניעתר לבקשתו. כי הוא פוגע בעצמו.

ולא שצריך לקדש מדי את האסרטיביות.

גם לגבולות להציב גבול.

הגבול לגבול, מאפשר לנו להתגבר וללכת נגד הטבע שלנו.

לגלות כוחות שלא ידענו על קיומם.

להיות גיבורים אמיתיים.

וברובד נוסף:

הגבולות האלו לא חייבים להיות מיצרניים לחסד. הם יכולים לשרת אותו.

כמו קווי מתאר שמאפשרים לשרטט וליצור.

כמו חוקים שמאפשרים לשחקנים לשחק וליהנות.

כמו "דד-ליין" שמוציא ממך את הטוב ביותר ברגע אמת.

כמו מתווה נחל, שמרכז את המים לכדי זרימה אפקטיבית ומוגברת יותר.

היכולת להגדיר,

לצמצם,

למקד,

לתעדף,

מגלה את המהות,

בתגבורת.

הנה, שימו לב לסגנון הכתיבה הפעם.

מה הולידו המשפטים הקצרים?

והמילים הבודדות?

מה השמיעו השתיקות והמרווחים?

מה הם הדהדו בתוככם?

אז השבוע, בשבוע השני של ספירת העומר, המוקדשת לספירת ומידת הגבורה, אנו מוזמנים להתנסות בה.

להוסיף ביראת שמיים ובדקדוקי הלכה.

לא לפחד לומר לעצמנו "לא",

ואם זה נצרך, ברגישות רבה (מידת הזהירות אף היא גבורה), גם לזולת.

במיוחד אם זה נגד הטבע שלנו.

אך שוב, לא להפריז בזה. במידה.

וגם…

להתגבר ולעשות מה שאנחנו חושבים שאנחנו לא יכולים, או סתם 'לא בא לנו' לעשות.

והכי חשוב.

לא לנסות לעשות את כל הרשימה שכעת קראתם.

להתמקד.

לבחור סעיף אחד.

להגדיר את ההחלטה הטובה שלנו לשבוע הקרוב, באופן הכי מדיד שאפשר.

גם אם זה קטן.

ודווקא כי זה קטן.

נגלה עד כמה זה

עוצמתי.

(נכתב בהשראת דברי אדמו"ר הזקן על מידת הגבורה: "תורה אור" נח, דף ט', טור ג', וכן בתניא אגרת הקודש ט"ו; הרב יצחק גינזבורג "עידון המידות")