לגבי הזהירות ממשהו חמץ בפסח, מדגיש הרבי מליובאוויטש כי בנוסף למבואר בהלכה יש באיסור עניין עיקרי בעבודת ה'. האיסור של חמץ ב"משהו" מדגיש עד כמה "איסור חמץ חודר בכל היסודות", ועד כמה החיוב בכך נוגע הן בגשמיות – חמץ כפשוטו, והן ברוחניות – החמץ על כל משמעותו, כולל גאווה וישות שאסורים אפילו במשהו.
רק חזק – לבלתי אכול
הגאון החסיד רבי יצחק מתמיד הי"ד, שהיה נזהר ומחמיר מאוד בכשרות, נסע פעם ברכבת ובמהלך הנסיעה לא בא אף דבר מאכל לפיו, ולאחר שכנועי ידידיו התרצה ושתה כוס תה מהמיחם של הקטר. כשהגיע לרבו האדמו"ר הרש"ב זצוק"ל מליובאוויטש, שיתף את הרבי בחששותיו לגבי הכשרות של אותו כוס תה. ענה לו הרבי: "אינך יודע כלל עד כמה צריך שקלא וטריא בדעת, טרם שמכניסים דבר מה לתוך הפה. הביטוי 'רק חזק' מופיע בתורה רק ביחס למילים 'לבלתי אכול'".
ישנם אנשים שחושבים שאם יש בעיית כשרות האשמה היא על נותן ההכשר ולא על היהודי שאוכל,
אך טעות בידם, שהרי את האיסור עובר האוכֵל, ובנפשו נעשה פגם בעקבות כך. ואם כך בסתם אכילה – על אחת כמה וכמה במאכלי פסח.
פסח כולל שני איסורים: "בל ייראה ובל יימצא" ואיסור אכילת חמץ. בנוגע לאיסור "בל ייראה", יש כלל: "שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים". כך שמדאורייתא די בביטול החמץ או במכירתו והשכרת מקומו לגוי. מדרבנן, צריך גם לבדוק את המקומות בהם מכניסים חמץ, ואלו פעולות מוגדרות ובנות ביצוע.
לעומת זאת, איסור אכילת חמץ הוא שונה לגמרי. לעומת איסור אחר שיכול להיות "בטל בשישים" וכדומה, איסור אכילת חמץ בפסח הוא אפילו במשהו. "משהו" הוא חלק קטן כל כך עד שאינו ניתן לראיה, אפילו במיקרוסקופ ייתכן שלא יראו אותו, אך במציאות הוא קיים ואינו בטל. לכן דרושה זהירות רבה מאוד, על מנת שלא להיכשל חלילה באכילה של "משהו" חמץ בפסח.
מפחד מחומרות
ישראל קדושים הם ובכל השייך לחג הפסח נוהגים זהירות יתירה. בכתבי האר"י ז"ל מופיע "שהנזהר ממשהו חמץ בפסח מובטח לו שלא יחטא כל השנה". וכך ראיתי אצל אבי הרב יעקב לנדא זצ"ל, על פי מה שראה ושמע בבית האדמו"ר הרש"ב זצוק"ל מליובאוויטש, שבכל הנוגע לחג הפסח נזהרו מאד מאד.
אני אומר "נזהרו" ואינני משתמש בלשון "חומרות", בגלל שהרבי הרש"ב אמר פעם: "אני מפחד מחומרות!". וסיפר, שפעם הייתה בעיר אחת אישה חשובה שגדולי העיר היו נכנסים אצלה בשביעי של פסח לאחל "חג שמח", והיה ידוע שהיא מחמירה מאד וכולם היו אוכלים אצלה ללא חשש, אבל בסופו של דבר התברר שהיא נתנה להם לשתות סוג משקה של חמץ (היה זה משקה חריף העשוי מפרי־יער, דומה לפרי פטל), ולכן אמר הרבי הרש"ב נ"ע שהוא מפחד מ"חומרות"…
קשה להיזהר מאיסור של "משהו" עד שגם אחרי כל הזהירויות זקוקים להרבה סייעתא דשמיא כדי להינצל ממנו. מסופר על צדיק שביום היארצייט של אביו, שחל בתחילת חודשי הקיץ, נסע להשתטח על ציון אביו, שהיה במדינה אחרת. חסידיו שרצו לראות מה כתוב ב"קוויטל" (פתק) שהשאיר רבם על הציון, הציצו בו וראו שביקש: "להינצל ממשהו חמץ בחג הפסח". זה מה שהוא ביקש, כבר בתחילת הקיץ.
האדמו"ר הזקן כתב בתניא (פרק מ"ו): "וגם משהו חמץ… פוגם בקדושה שעל נפשו, כמו בקדושת נפש הצדיק, כי תורה אחת לכולנו". היו חסידים שבכל ערב ראש חודש ניסן נסעו למקומות הקדושים להתפלל ולבקש שיצליחו להינצל ממשהו חמץ בחג הפסח. מחד גיסא, יש לבקש ולעורר רחמי שמים להינצל, אך יחד עם זאת בוודאי שעלינו לעשות לשם כך כל מה שבידנו.
גופו נעשה קודש
הרדב"ז בתשובה (ח"ג סי' תק"מ) שואל מה נשתנה איסור חמץ מכל איסורים, ועונה: "על כן אני סומך, על מה שאמרו רבותינו ז"ל במדרשות, כי חמץ בפסח רמז ליצר הרע, והוא שאור שבעיסה. ולכן כלה גרש יגרש אותו האדם מעליו, ויחפש עליו בכל מחבואות מחשבותיו ואפילו כל שהוא לא בטל".
וכבר אמר הרבי מליובאוויטש (בשיחת ליל ב' דחג הפסח תשט"ו): "שבהנהגה שבחג הפסח, תלויה כל השנה. הן בגשמיות – ההמשכה דבני חיי ומזוני רויחי, והן ברוחניות". ואפילו "אותם ענינים שלא השלימום כדבעי בראש השנה, אפשר להשלימם בחג הפסח". זהו הטעם לכך שאצל חסידים נקבעו בפסח זהירויות עד בלי די.
ודברים מפורשים נאמרו בזוהר הקדוש פרשת כי תצא (רפ"ב ע"ב, להלן מתורגם ומקוצר): "הכול צריכים להיות שמורים ונטורים (בפסח), הם וכל מאכליהם, מחמץ ושאור בכל שהוא. והנשמר מהחמץ, גופו יהא שמור מיצר הרע למטה ונשמתו למעלה. ונאמר בו 'לא יגורך רע'. שהרי גופו נעשה קודש, ונשמתו קודש קדשים. ונאמר 'וזר (כלומר היצר הרע שנקרא 'זר') לא יאכל קודש, והזר הקרב יומת'".
ראו כמה גדולים הדברים: האר"י ז"ל מבטיח שינצל מעבירה בשוגג, והזוהר הקדוש מבטיח שליצר הרע לא תהא גישה אליו כלל. האם עדיין לא מובן דיו כמה מאמצים צריך ושווה להשקיע בזהירות ממשהו חמץ?!
