יום אחרי תשעה באב, לפני 20 שנה, על החוף בעזה, במבנה הבריטי הישן בו שכן הממשל הישראלי וכעת שרץ מחבלים חמושים. עמדתי על הגג עם

"אמר ר' יוחנן: מיום שחרב בית המקדש נגזרה גזירה על בתיהן של צדיקים שיחרבו… ואמר ר' יוחנן: עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לישובן… מה הר

כשהתגוררנו בירושלים, בשכונת קרית משה, זכינו – אני ובעלי – להכיר ולעמוד בקשר קרוב עם הרב מרדכי אליהו ומשפחתו. לימים, כאשר עברנו לנצר חזני, שמרנו

"אריאל, אני לא אורזת כלום. לא מעניין אותי. סיכה אני לא שמה בארגז. סיכה, שמעת? כשיבואו לכאן העאלק חיילים האלה הם יראו בית שגרים בו

"סבא, אתה יכול להסביר שוב? לא הבנתי, זה נשמע מוזר נורא". * "מה לא הבנת"? "לא נשמע הגיוני הסיפור הזה, אתה מתאר עולם לא סביר".

הכל היה שם: שבעה, כסא נמוך, חולצה קרועה, רק משהו אחד היה חסר, אבלות! * ה' ישמור, שאף אחד לא ידע, אבל מה שמספרים זה

כל אחד מאיתנו שואף בטבעו להביא את כל הטוב הגלום באישיותו לידי ביטוי מלא, אבל לא פעם התחושה היא שהרגליים שלנו קשורות, הידיים אזוקות ועל

שלום חברים יקרים. בימים המיוחדים הללו של בין המצרים, ובמיוחד כשאנחנו נכנסים לחודש אב, אנחנו זוכים למעלה הגדולה של הגעגוע אל המקדש. מתוך ההיזכרות במקדש

יום אחד אומר ר' נחמן לתלמידו, ר' שמעון: "יש לפני נסיעה ואיני יודע להיכן". ר' שמעון צוחק: "איך נוסעים אם אין יודעים להיכן נוסעים?" ר'

מה קורה כשאישה נזרקת לסערת ברקים נוראית ומגלה שהבן שלה נחטף ואבד בתוככי הגיהינום? דיצה אור, אם לשבעה ותושבת שילה, מרצה ותיקה לתורת הנפש על

מוזר. ממש מוזר. תופעה שדורשת התייחסות. * מי שילך לבקר פצועים מהמלחמה יפגוש יהודים קדושים שהיו מוכנים למסור את נפשם, אך לעיתים נדרשו למסור דברים

חודש תמוז, שבוע שעבר התשפ"ה, חצר תלמוד תורה בירושלים, ילדים בגבהים שונים וחולצות לבנות הגיעו למסיבה, לחתום תקופה, רגע לפני שעולים קומה. חלק מהבנים מלווים

גלות אין ספק בכך שליהודים יש צרות, גם פעם היו צרות ואולי אף יותר ממה שיש עכשיו אך גם כיום לא חסרות צרות. צרותיהם של

סבא משה יקר ואהוב מאוד. לפני 50 שנה הגעתם אתה וסבתא לפה, להרי השומרון המתגעגעים, ובחזון לא רגיל חלמת על מציאות אחרת. על הרים מיושבים,

שלום חברים, האירועים הגדולים שאנו נעים בתוכם החזירו אותי אחורה – לפרשת פנחס בשנה שעברה. אמנם בקצב האירועים שאנו עוברים קשה לזכור מה קרה בשבוע

שמונה מיליארד אנשים קיימים בעולמנו, אבל אין בנמצא ולו שניים בעלי זהות מוחלטת ביניהם – בתואר פניהם, בטביעת האצבעות שלהם ומכל שכן במזג רוחם, במנת

שנים היא ישבה אבלה בשבועות האלו. פנים נפולות. אפורות. לא לובשת שום דבר חדש. לא הולכת לחתונות, ובטח ובטח לא מברכת שהחיינו. "שהחיינו על מה?"

שלום חברים, אני רוצה לשתף אתכם בסיפור חיים ששמעתי לאחרונה. אולי אתם מכירים, יש מיזם חסידי ברשת שנקרא 'רגע של חכמה', בו עולים מפעם לפעם

כתוב בגמרא "משה כתב ספרו ופרשת בלעם". "פרשת בלעם"?! מוזר, הרי הוא כתב את כל התורה… בהתבוננות קצרה נראה משהו מרגש. עם ישראל כביכול כלל לא יודע מכל

דיברנו לאחרונה על חשיבות החיוּת בעבודת ה', ועל הנזק שגורמות הקרירות, העצלות והעצבות. אדם חי ופעיל – גם אם החיות שלו מופנית עכשיו כלפי דברי

הלו הלו הלו! גבר, אתה לא מתבייש? תוריד את הכיפה לפני שאתה נכנס לשם! * תאמינו לי אתם הדתיים אני ממש לא מבין אתכם. אל

השבוע, בברכת 'שים שלום', האחרונה בתפילת שמונה עשרה, עלה בי הרהור. שלום, המילה הזו, הייתה כל כך שגורה השבוע בכל הכותרות. כותרת אחת זעקה: שלום

חודש תמוז מזמין אותנו למסע. 'מסע קיץ' המתחיל בי"ז בחודש ומסתיים בעזרת ה' בחודש תשרי. אבל בעצם, הסיפור שלנו מתחיל כבר קצת לפני. בסיום מעמד