לחיים, לחיים ולברכה. אנחנו נמצאים בימי ספירת העומר, בהם מרבים באהבת ישראל ואחדות ישראל. אתם בטח יודעים שהמצווה הזו היא אחד היסודות במשנת הבעש"ט, וצדיקי

לכל נפש המצפה להשלמת תהליך הגאולה, השבועות האחרונים היו מורטי עצבים במיוחד. מחכים למשהו. לא ברור מה. האם יש בכוחנו מה לעשות? האם הגאולה כבר

באיזה קטע הוא שם אותי על הכוונת שלו? כאילו שאני איזה לוח מטרה. * בניגוד לסיפורים אחרים הסיפור הזה לא היה רומנטי בשום שלב שלו.

עַם הָאֵ־ל נַפְשׁוֹ הוֹמִיָּה, עַם חוֹפְשִׁי לִהְיוֹת, לֹא עַבְדֵי הַזְּמַן וְלֹא עֲבָדִים לַעֲבָדִים. אַךְ הַחֵרְשִׁים שְׁמָעוּ וְהָעִוְרִים הַבִּיטוּ לִרְאוֹת, עֶבֶד ה' הוּא לְבַדּוֹ חוֹפְשִׁי לְלֹא

שלום חברים יקרים. בשבת זו יחול יום ההילולא של רבי מנחם מנדל מוויטבסק, תלמידו הגדול של המגיד ממזריטש, שזכה לעמוד בראש עליית החסידים הגדולה לארץ

"מזל שהגוף יודע לפעול על אוטומט", אני חושבת לעצמי. אחרת את הנסיעה הזו לא הייתי שורדת. מביטה בחלון, או ליתר דיוק בוהה. אין בי כוחות

בוקר ראש חודש אייר, נדמה כי הבוקר השמש לובשת חג, מאירה באור מיוחד, לכבוד חודש זיו מזמינה אותי לצאת, להביט אל השמיים. נעניתי להזמנה ויצאתי

מה בסך הכל רצינו, לנשום קצת טבע בחול המועד… לאחר זמן רב שלא יצאנו מהבית בעקבות המלחמה עם איראן, החלטנו לנסוע לנחל ייטב (העוג'ה) עם

כולם רוצים להיות בצד הנותן. האם זה אומר שכל בני האדם טובים? אולי, דבר אחד בטוח זה אומר: שכולם חושבים קודם כל על עצמם. לתת

לחיים! לחיים ולברכה! הסיפור שלנו התרחש בזמן שאדמו"ר הזקן עדיין לא הקים את חצרו החסידית, ובאותם ימים הוא נהג לנסוע ממקום למקום בקהילות ליטא באופן

"תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר". (פרעה הרשע, שמות ה, ט) * לא. לא באמת. הבוקר הגיע עוד לפני שהוא הספיק

בצעירותי ראיתי את כתב היד המקורי של הסימפוניה החמישית של בטהובן. הפרק השני איטי ורגוע, אך מה שהדהים אותי היה כמות המחיקות והתיקונים שעל התווים.

נדמיין משפחה ישראלית בליל הגאולה במצרים. כולם ערים, כולל הילדים, וכולם במתח שיא. הקטנים לא מצליחים לישון והגדולים לא מנסים להרדים אותם. ההוראה של ההנהגה

ערב אחד בשבוע שעבר ביקרנו חברים שגרים במרכז. לפני שהגענו הם עִדכנו אותנו שהם עברו לבניין פנימייה של ישיבה, כמה רחובות מהם. בבית שלהם אין

א. להתחיל מהסוף להתחלה שעת לילה מאוחרת, קרוואן הפח המיושן ניצב בודד בקצה היישוב, משקיף אל הוואדי הפרוש תחתיו אפוף עלטה. בעברו הרחוק הוא שימש

מספר ר' נחמן מעשה ביהודי ובגוי שהלכו יחד לקבץ נדבות. היהודי היה מדבר אידיש, והגוי דובר גרמנית. היה זה שידוך מושלם, שהרי הלשון דומה, וכך

חברים יקרים, חשבתי לדבר איתכם הפעם דווקא על התאריך י"א ניסן, יום ההולדת של הרבי מליובאוויטש שצויין השבוע, והקשר שלו לחג הפסח. אתם יודעים, כל

המודעות להודיה פשטה היום, ב"ה. אומרים שזהו דור של "מזמור לתודה", ואכן פרק ק' נאמר ומושר בכל הזדמנות. גם במהלך המלחמה האחרונה ישנה התעוררות רבה

תמיד אחרי פורים זה הכי קשה. כמו לקפוץ מאיזה צוק לתוך המים עמוק עמוק. ורק לשקוע, בלי להרים את הראש מעל המים, כי בשביל מה

כמה מילים לפני שיוצאים לדרך… תכליתה של יציאת מצרים היא בניית מערכת יחסים. כנבראים אנחנו כלואים במיצר של נקודת מבט מוגבלת על העולם, ולולא נפרוץ

לחיים, לחיים ולברכה. היה אצלנו באנטוורפן בחור ושמו משה שזנח את שמירת התורה והמצוות כמעט לחלוטין, אבל עדיין היה נכנס מדי פעם לבית חב"ד להניח

פריחתו המחודשת של מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון, והקמת עשרות יישובים חדשים בשנתיים האחרונות באופן לאומי וממלכתי, מסמנים שינוי מציאות שאין להמעיט בחשיבותו. בתוך מפת היישובים

איך יתכן שמשא הכבד לשני אנשים, יהיה קל לאיש אחד? איך משא הכבד לשישים ריבוא עם ישראל, יהיה קל ליחיד? אבל כך היה, אומרים חז"ל,

בכל שנה, בחלוף חג הפורים, מבטנו צופה לעבר חג הפסח. על הדרך עינינו צופיה לעבר אותם מקומות שלא ראו יד אדם משך שנה שלמה. מדפים

לא קל לתפקד באירוע הזה, ביום ובלילה, כשאתה מצטופף עם שמונה ילדים בממ״ד, ולפעמים חוסר הנוחות והבלבול גורמים לנו לשכוח את מה שחשוב באמת. מה