מה בסך הכל רצינו, לנשום קצת טבע בחול המועד… לאחר זמן רב שלא יצאנו מהבית בעקבות המלחמה עם איראן, החלטנו לנסוע לנחל ייטב (העוג'ה) עם הילדים הקטנים.
אז החלטנו. אבל כשהלכנו והתקרבנו לעוג'ה, מאות מטרים לפני המגלשות הידועות, שפשפנו עיניים ולא האמנו: פקק. התנועה עומדת.
רק כדי שתבינו, אנחנו מגיעים לעוג'ה בשגרה הרבה פעמים, מכירים אותה לפני ולפנים – בימי חול, בחגים וגם בימי שישי – אבל מה שראינו השנה לא ראינו מעולם. המוני בית ישראל יוצאים למרחבי ארצנו ומתהלכים בה כבעלי הבית. סוף סוף, חירות אמיתית.
הבנו שאין טעם להתקדם, עצרנו בזהירות בצד וטבלנו בזרימה באמה שבצידי הדרך שב"ה מרשימה מאוד. בינינו, עבורנו זה קרוב כל השנה; עדיף שאורחים ייהנו מהנחל בחגים.
החלטנו לנסוע בכביש המהמם המוביל ממבואות יריחו לצומת רימונים, כאשר כל הדרך אנחנו צופים בכמויות הרכבים העצומות בעוג'ה ובדרך אליה, מתרגשים ושמחים. שנים חיכינו שהבקעה תתעורר ויגיעו המוני מטיילים שיבינו את הפוטנציאל החבוי בחבל הארץ המדהים הזה.
החלטנו להמשיך למצפים היפיפיים שיש ליישוב כוכב השחר להציע, אבל גם שם הכל היה מלא, כולל רכבים ריקים שעומדים בצידי הדרכים, מה שמלמד שיושביהם הלכו על האקסטרים וצועדים עכשיו מכוכב השחר לעוג'ה. מסלול שאין כמוהו.
במקצועי ביום־יום אני צלמת שמאוד אוהבת לתעד את היופי של הבקעה ושל ארצנו הנהדרת בסטילס ובווידאו, ולשתף את הצופים שלי בסטטוס ובערוץ, אבל מראש הודעתי שבחול המועד אני יוצאת לחופש ולא יהיו עדכונים. איזה חופש, מיד התחלתי להעלות דיווחים מהמקומות השונים, כדי לחסוך מאנשים נוספים להגיע ולחוות עוגמת נפש מהפקקים.
טוב, אמרנו, ננסה את עין סמיה, או בשמו העברי המתחדש 'מעיין הרועים'. זהו המעיין הגדול ביותר באזור, שהקידוחים בו מספקים את עיקר המים לרמאללה. עד לאחרונה לא היה ניתן להגיע אליו בבטחה ועכשיו אפילו עגלת קפה יש בו, הודות להשקעה רבה שנעשתה במקום על ידי אנשים שאכפת להם. שוב, כנראה היינו אופטימיים מדי. הכל מלא עד אפס מקום. אנשים כבר חונים על הכביש הראשי לכל הכיוונים. מדהים.
כל הדרך חזרה ליישובנו, מעלה אפרים, הכל מלא ברכבים חונים במצפים, בפריחות ובחוות הרבות שבדרך. אנשים שראו שהעליתי דיווחים, המשיכו לשלוח לי עדכונים מעוד מקומות שבהם עמוס במיוחד, כמו בעין סוכות ובתלכיד פיראן – אחד המסלולים המרהיבים בארץ בעונת הפריחה. אפס מקום בחנייה, פתחו גם חנייה מאולתרת, ואנשים גם חונים בצידי הכביש הראשי.
כאחת שמסתובבת הרבה בשטח, אני יכולה לומר בוודאות שאנחנו מרגישים ורואים עצמאות בעיניים. בעל הבית שב הביתה. כתושבים שנים רבות באזור, אלו מראות שלפני שנים אחדות אפילו לא יכולנו לדמיין.
אחר הצהריים החלפנו לכמה שעות את החברים בחוות מצפור פצאל בשמירה על החווה. החווה צופה על עינות פצאל, בקעת הירדן ורכס הסרטבה. וגם שם מראה מרהיב נגלה לעינינו. הכל עמוס ברכבים, כל החניות ליד הנביעה של עינות פצאל וגם ליד הבריכה הגדולה עמוסות, ואנשים חונים גם במרחק רב. עם המשקפת שבידינו ראינו את המטיילים הרבים נהנים מהמים הצלולים, וגם לחווה לא הפסיק לרגע לנהור זרם המבקרים.
לכל האירוע הזה מתלווה סייעתא דשמיא גדולה. בעלי החוות יספרו לכם שהערבים פשוט עוזבים, ואין לזה שום הסבר הגיוני חוץ מאשר מהלך אלוקי בדרך לגאולה. וכמובן, הודות למסירות הנפש העצומה של אנשי הגבעות והחוות שהצליחו לראות למרחוק, להאמין בצדקת הדרך ולהגיע למצב הלא ייאמן שקיים היום. גם קבוצות המטיילים שממשיכות לטייל ולכבוש ברגליים עוד ועוד שטחים פחות מטוילים, ללא חשש, קידמו ומקדמים את המציאות הזו.
ביום שישי האחרון זכינו אפילו לסיור שטח בשטחי B עם עמישב מחווה בעמק שילה, במטרה להגיע לצלם מרבדי פרחים מיוחדים במינם. באנו בשביל הפריחות, ויצאנו עם חוויה חזקה של ציונות וחלוציות מודל התשפ"ו. אבל זה כבר לטור אחר…
כמובן, יש עוד כברת דרך לעבור, אבל קצב ההתקדמות בשנים האחרונות לא מותיר ספק: אנחנו בדרך הנכונה. לנו רק נותר להביט בהשתאות ולהיות תומכי לחימה במה שניתן לעזור לכל הצדיקים הללו שפועלים ללא ליאות להתחבר לרגבי הארץ הטובה, בשביל כולנו.
