לחיים, לחיים ולברכה. אנחנו נמצאים בימי ספירת העומר, בהם מרבים באהבת ישראל ואחדות ישראל. אתם בטח יודעים שהמצווה הזו היא אחד היסודות במשנת הבעש"ט, וצדיקי

לכל נפש המצפה להשלמת תהליך הגאולה, השבועות האחרונים היו מורטי עצבים במיוחד. מחכים למשהו. לא ברור מה. האם יש בכוחנו מה לעשות? האם הגאולה כבר

באיזה קטע הוא שם אותי על הכוונת שלו? כאילו שאני איזה לוח מטרה. * בניגוד לסיפורים אחרים הסיפור הזה לא היה רומנטי בשום שלב שלו.

עַם הָאֵ־ל נַפְשׁוֹ הוֹמִיָּה, עַם חוֹפְשִׁי לִהְיוֹת, לֹא עַבְדֵי הַזְּמַן וְלֹא עֲבָדִים לַעֲבָדִים. אַךְ הַחֵרְשִׁים שְׁמָעוּ וְהָעִוְרִים הַבִּיטוּ לִרְאוֹת, עֶבֶד ה' הוּא לְבַדּוֹ חוֹפְשִׁי לְלֹא

שלום חברים יקרים. בשבת זו יחול יום ההילולא של רבי מנחם מנדל מוויטבסק, תלמידו הגדול של המגיד ממזריטש, שזכה לעמוד בראש עליית החסידים הגדולה לארץ

"מזל שהגוף יודע לפעול על אוטומט", אני חושבת לעצמי. אחרת את הנסיעה הזו לא הייתי שורדת. מביטה בחלון, או ליתר דיוק בוהה. אין בי כוחות

בוקר ראש חודש אייר, נדמה כי הבוקר השמש לובשת חג, מאירה באור מיוחד, לכבוד חודש זיו מזמינה אותי לצאת, להביט אל השמיים. נעניתי להזמנה ויצאתי

מה בסך הכל רצינו, לנשום קצת טבע בחול המועד… לאחר זמן רב שלא יצאנו מהבית בעקבות המלחמה עם איראן, החלטנו לנסוע לנחל ייטב (העוג'ה) עם

כולם רוצים להיות בצד הנותן. האם זה אומר שכל בני האדם טובים? אולי, דבר אחד בטוח זה אומר: שכולם חושבים קודם כל על עצמם. לתת