באוטובוס הצפוף, בין תלמידות סמינר וחיילות, יושב אברך חרדי עם כיפה שחורה, חליפה וציצית. מהרדיו נשמע שיר של רדיוהד, ורגליו תופפו כמו מעצמן. I want a perfect body, I want a perfect soul… הוא שר בינו לבין עצמו. אישה בגיל המעבר בוהה בו, נדהמת. הוא יכול לדמיין איך זה נראה מבחוץ: חרדי עם כיפה שחורה, חליפה וציצית שר לה רדיוהד מול העיניים. אבל זה רק גרם לו לרצות להמשיך. What the hell am I doing here? I don’t belong here…
זו לא סצנה מהחיים. זה רגע מתוך 'אל תראה אותי ככה', מותחן חדש מאת דרור יהב, שיצא לאור בהוצאת כנרת זמורה. אבל כל מי שהכיר חוזר בתשובה מקרוב יודע שהרגע המשעשע הזה הוא אמיתי לחלוטין.
דיסק קשיח לעולם אינו נמחק
"הזיכרונות תמיד נשמרים מתחת לפני השטח, מחכים לפקודה מתאימה להשתחרר", כותב דרור בספרו, בדיוק כמו בדיסק קשיח. "כדי שיימחקו לחלוטין צריך לתת פקודה מיוחדת ובלתי הפיכה". דור שלם של חוזרים בתשובה קיבל בדיוק את ההוראה הזאת: תמחק הכול, תתחיל מאפס. העבר שלך – זה עמלק. רבים מהם עשו את מה שביקשו מהם, עזבו הכל, לבשו חליפה שחורה והפכו לאנשים אחרים. אבל אחרי חמש עשרה־עשרים שנה – פתאום מתגלה שהדיסק הקשיח עדיין שם, והקול הישן חוזר.
דרור מכיר את התופעה הזאת מבפנים. הוא עצמו עבר תהליך של חזרה בתשובה, אבל הוא שייך לדור ביניים – לא לדור שמחק הכול, ולא לדור החדש של הצעירים שמתקרבים ליהדות בלי לוותר על מי שהם. "אני תמיד אומר לתלמידים שלי", הוא מספר, "אף פעם אל תשכח ותאבד את עצמך. ה'עצמך' הזה – הוא זה שהביא אותך אל התשובה. לא פעם הרצון לעלות על העגלה מהר מדי עלול להביא לנפילה ממנה בהמשך הדרך".
מיבנה לרמת גן, דרך 8200
איך זה התחיל אצלו? "בכל פעם אני מספר את הסיפור הזה בצורה אחרת", אומר דרור. "יש לו הרבה נקודות מבט, כי אני גדל ומשתנה עם הזמן ורואה את הדברים בפרספקטיבה שונה".
הוא גדל ביבנה, בבית חילוני למהדרין. שירת בצבא כקצין ביחידת המודיעין 8200 ועבד בהייטק. כבר בגילאי העשרה היה בתנועה של חיפוש משמעות – פסיכולוגיה, פילוסופיה, הכל חוץ מיהדות. "הכול היה כשר, רק היהדות הייתה מוקצה", הוא מחייך. "אבל בכל מיני נקודות בחיי נתקלתי בהוגים, בטקסטים, בחוויות אישיות שלאט לאט חיברו אותי לעולם הזה. פעם דרך משחק כדורגל, פעם בשיעור ששמעתי, פעם בחוברת שברסלבר חילק בתחנה המרכזית. לא היה טריגר אחד שממנו החלטתי בבת אחת לשנות הכל, זה היה תהליך הדרגתי ואיטי, שמאוד חששתי ממנו. למה חששתי? לאדם הדתי זה נשמע מוזר, אבל להפוך ליהודי שומר מצוות זה דבר מאוד מרתיע. אני אשתנה? איך ייראו החיים שלי? מה יישאר ממני? זה לקח כמה שנים עד שהעזתי להכיר בכך שהנשמה שלי נמשכת לשם, ליהדות, וזה מה שהיא רוצה". ואז הגיע הרגע של הפלטה.
"גרתי אז עם שרון, שהייתה בת הזוג שלי. שנינו היינו קצינים בצבא ויום חמישי אחד פשוט הגעתי לדירה עם מכשירי חשמל חדשים ביד. היא שאלה אותי: מה זה? ועניתי לה: פלטה ומיחם. ולמה אנחנו צריכים את זה בבית? היא הקשתה, ואני הסברתי לה שממחר אני רוצה לשמור שבת".
"זה היה שבר גדול בינינו. היא ניסתה להבין מה קרה פתאום, ואיך זה שאני פתאום 'בוגד' בקשר שלנו, איך אני מעדיף את התורה על פניה. זו הייתה נקודה קשה. אך ייאמר לזכותה שהיא לא ויתרה. היינו זוג טוב, והיא רצתה להבין מה עובר עלי, למה פתאום יש דברים שאי אפשר לעשות, או דברים שאני 'מחויב' להם. מה המילים האלה אומרות בכלל?"
יום אחד, לגמרי במקרה, שרון הצטרפה אליו לשיעור. וזה דיבר אליה. היא המשיכה לבוא לשיעורים, עד שבסופו של דבר 'הסכימה' להתחתן איתו. בהדרגה, בקצב שלה, גם היא החלה בתהליך איטי למצוא את דרכה ביהדות. כיום הם נשואים, הורים לארבעה ילדים, וחיים בקהילת נהורא ברמת גן.
מה היה הצורך הנפשי שהניע אותו? "אני לא הרגשתי ש'ראיתי את האור'. אצלי זה היה הרצון לדעת שאני חלק ממשהו גדול יותר. עד היום, הידיעה שאני ממשיך מורשת היסטורית ודתית שנמשכת כבר אלפי שנים – זה אחד הדברים שהכי נוגעים בי. אני מתפלל טקסטים שגם רבי עקיבא התפלל, ולומד במהלך היום יום את מה שגם רש"י למד. כלומר אני חי וממשיך את הדרך של אבות־אבותיי, ואותי זה מרגש מאוד".
מהספר שרצה שילווה אותו – לספר שלא העזו לכתוב
לאחר כמה שנים בהייטק החליט דרור לבחור בדרך אחרת. הוא התחיל לערוך ולכתוב. הוא היה שותף לכתיבת העלון 'קרוב אליך' והיה ממקימי הערוץ 'רגע של חוכמה'. כיום הוא מנהל תוכן בקבוצת VLU. "אנחנו מציעים תוכניות למנהלים צעירים בעולם העסקי", הוא מסביר, "עם קהילה ורשת של מאות בוגרות ובוגרים, שמחברת את חוכמת היהדות לעולם העסקי. רוב החבר'ה שם לא דתיים, וככה אנחנו בעצם מביאים ערך לדור הבא של המנהלים, ומחברים בין העולם המקצועי שלהם לבין היהדות והערכים שהיא עשויה לתת להם. אנחנו קוראים לזה: הצלחה עם משמעות".
לפני שבע שנים פרסם את ספרו הראשון, 'רק מתעניין – יהדות בקצב שלך', בהוצאת קורן. הספר הודפס כבר שלוש פעמים והפך לרב־מכר. "כשאנשים שרק התחילו את דרכם ביהדות הגיעו ללמוד אצלי בנהורא, חיפשתי ספר הדרכה שייתן רקע בסיסי. אבל לא כזה שרק ימסור ידע, אלא שגם יתחבר לחוויה של אדם העומד מול ים עצום של תורה, מצוות וערכים ומנסה להבין – איך נכנסים לזה? מאיפה מתחילים? מה רלוונטי אלי מתוך כל זה? לא מצאתי, אז כתבתי".
אבל הספר החדש, 'אל תראה אותי ככה', הוא סיפור אחר לגמרי. לא ספר הדרכה, אלא רומן בלשי שמציב על השולחן את השאלות שספרי ההדרכה לא שואלים.
שני סיפורים, שאלה אחת
"הרעיון לכתוב את הספר צמח אצלי בעקבות דברי הרב קוק שדיבר על כך שהספרות שלנו צריכה להתכתב עם הקודש", מסביר דרור. "ספר עלילתי משפיע עלינו לעיתים הרבה יותר מרעיונות הגותיים. ובאמת יש היום הרבה יותר סופרים וסופרות בעולם הדתי ממה שהיו בעבר".
בספר שתי דמויות מרכזיות. הראשונה – אמיר, חייל במשטרה הצבאית, בחור צעיר שאוהב את החיים ונפצע במהלך חקירת פרשייה מסתורית. בבית החולים הוא פוגש דמות שמעוררת בו שאלות על החיים, והוא מתחיל להימשך לעולם היהדות. "האירוע הקיומי שהוא היה בו מעורר אותו לשאלות קיומיות", מסביר דרור. "זה משהו שאנחנו פוגשים הרבה פעמים – ובמיוחד במלחמה האחרונה. השביעי באוקטובר גרם לגל גדול של תשובה, כי מלחמות קיומיות מעוררות שאלות קיומיות".
הדמות השנייה – מאיר, אברך חרדי, חוזר בתשובה ואב לשישה ילדים. מאיר ומשפחתו חיים תחת קשיים כלכליים לא פשוטים, עד שבשלב מסוים הוא מתבקש לפתור תעלומה של השחתת ספר תורה. "הסיפור של מאיר הוא על אדם שחזר בתשובה מתוך רצון אמיתי להתקרב לבורא, ונהיה חרדי לגמרי, ופתאום אחרי עשרים שנה עוצר ותוהה מי הוא בעצם. פתאום הוא מתגעגע לזהות הקודמת שלו. פתאום הוא תוהה האם קיבל החלטות נכונות. יש מתח עם ההורים, עם החברים, עם החברה החרדית, והרבה קשיי פרנסה".
"בהרבה סרטים הוליוודיים יש זוג שעובר איזו חוויה, הם מתאהבים ובסוף מתחתנים", אומר דרור, "אבל זה שקר. לא רואים את ההתמודדויות שלאחר מכן. את השגרה, את הקניות ותחזוקת הבית והילדים, כשמסתבר שלא הכול נוצץ כמו שחשבנו. זה הסיפור של מאיר – פתאום אחרי תהליך התשובה הסוחף הוא עוצר ותוהה האם הצעד שלו היה נכון ומי הוא בעצם".
במהלך הספר מצטלבים שני הסיפורים, של אמיר ושל מאיר. "אם יבקשו ממני לתמצת את הספר למילה אחת – אני חושב שהתשובה היא: אותנטיות. הספר מציף את הקושי במעבר לחברה אחרת, כאשר אנחנו מנסים להיות מישהו אחר".
דרור גם זוכה לתגובות חמות מקוראים שלא מצליחים לעצור באמצע המתח. "השיא בינתיים – מישהו שנשאר ער עד שש בבוקר כדי לסיים את הספר", הוא משתף בחיוך. "איזה ספר עיוני יכולתי לכתוב שהיה משאיר אנשים ערים ככה?"
מלחמות קיומיות מעוררות שאלות קיומיות
איך מסבירים את התופעה של אנשים שמתקרבים לאמונה דווקא אחרי מאורעות קשים? "בסופו של דבר, אנשים מתעוררים לשאול: מה אני עושה פה? על מה החיים האלה בכלל? הרבה חילונים, וגם כאלה שחיים בחו"ל או נשואים לבני זוג שאינם יהודים, לא מסכימים לוותר על דבר אחד – עצם ההגדרה שלהם כיהודים. הרבה פעמים אנחנו שקועים בשגרה, אבל מסתבר שיש בנו נקודה פנימית, וכשאנחנו חווים משבר קיומי אנחנו מתעוררים לחשוב על הזהות היהודית שלנו. פתאום אנשים מתחילים לשאול: מה מיוחד בי בתור יהודי?"
דרור מספר כי במהלך המלחמה, כמו רבים אחרים גם הוא זיהה צימאון עז. "גם הביקוש לספרי הראשון מאוד עלה. הרבה פעמים כשאנשים באים לקנות את הספר ישירות ממני, אני מתעניין קצת מי הם ואיך הגיעו אליו. כך הגעתי לשיחות מרתקות עם אנשים מכל הארץ, צעירים ומבוגרים, גברים ונשים, והרבה מספרים לי על תהליך ההתחזקות שלהם".
"ודאי שהחיבור ליהדות ולבורא נותן המון גם ברמה האישית", הוא מוסיף. "סקרים לאחר השביעי באוקטובר הראו שלאנשים מאמינים היה הרבה יותר חוסן להתמודד עם מאורעות המלחמה. למתנה כזו, מי לא רוצה להיות מחובר?"
שותפות או השפעה
במקביל לעבודתו ולכתיבה, דרור חזר לאקדמיה. עבודותיו כולן עוסקות בתחום התשובה: הוא כתב תזה על הרב משה שטרנבוך, שכיהן כרב קהילה בדרום אפריקה, התחיל לעסוק בקירוב והקים שם קהילה של בעלי תשובה. בימים אלו הוא מסיים את עבודת הדוקטורט שלו, העוסקת בתנועת הקירוב בציונות הדתית ובשינוי שהציונות הדתית עברה.
"הציונות הדתית, כבר מתחילת דרכה, דיברה בשפה כפולה", מסביר דרור. "במרחב הציבורי דיברו על שותפות עם הציבור החילוני כדי להקים בית יהודי בארץ ישראל. ומצד שני, בכתבים הפנימיים, דיברו על הציונות כתנועת תשובה לאומית. כך נוצר מצב שבו נשמע קול פרגמטי של שיתוף פעולה, וקול פנימי שמייחל לכך שגם החילונים יחזרו בסוף בתשובה, אבל לא אומר את זה.
"עד שנות ה־70 הייתה בציבור הדתי תחושת שוליות ונחיתות עזה מול הציונות החילונית והקיבוצניקים יפי הבלורית והתואר. ואז התחיל הסיפור של גוש אמונים – צעירים דתיים שקמים ואומרים: גם לנו יש מה להגיד, גם לנו יש חזון למדינה הזו. הם השקיעו המון אנרגיות בהתיישבות, שהייתה ערך ציוני חשוב, והיו בטוחים שהחילונים יבינו שהדרך שלהם היא הנכונה. אבל קרה ההפך.
"בעצם, הציונות הדתית רצה קדימה, ולא הסתכלה אחורה לראות אם מישהו בא איתה לישובים החדשים. לכן באמצע שנות ה־90 התחילו להתפשט הגרעינים התורניים בתל אביב, ברמת גן ובעוד מקומות, שביקשו לחבר את העם לערכים היהודיים. אבל אז מיד הגיעה תגובת נגד: אתה הדתי, השותף שלי, שאנחנו משרתים ביחד בצבא ועובדים באותו משרד, אתה עכשיו בא לגור ברמת השרון ובא להחזיר אותי בתשובה? מי אתה בכלל?"
דרור רואה את המתח הזה כחלק ממציאות מורכבת. "הקירוב הוא חלק מהרעיון שאנחנו רוצים לרתום את העם לערכים של הציונות הדתית. כדי לקרב אתה צריך להרגיש שיש לך משהו שאין לצד השני, ולעיתים עלול להיווצר רושם של תחושת התנשאות. לכן יש גם קולות המתנגדים לקירוב בציונות הדתית, ובמובן מסוים זה באמת פגע בתחושת השותפות. אני חושב שהדרך הנכונה למי שרוצה לקרב היא להציע בלי תחושת עליונות. הרי כולנו היינו בהר סיני, ואנחנו כבר מכירים את התקדים של רבי עקיבא – מי יודע אם הילדים שלך לא ילמדו אצל הבחור שקירבת לתורה?"
חיפוש של המעֵבר
מה התמונה של החוזרים בתשובה בישראל כיום? "אין ממש נתונים מדויקים", אומר דרור, "כי זה מאוד תלוי איך מגדירים חוזרים בתשובה. ההערכות מדברות על כשלוש מאות אלף חוזרים בתשובה, לא כולל המשפחות שלהם. אבל מהי בדיוק ההגדרה? יש כאלה שנהיו דתיים יחסית למשפחה שלהם, האם הם חוזרים בתשובה?"
דרור, שחקר גם את תופעת הדתיים לשעבר, מוצא עניין דווקא במעברים בין העולמות. "אני נהנה לחקור שאלות של לימינליות, של גבולות בין העולם הדתי לחילוני, המעברים האלה מרתקים אותי. ויתכן שיש גרעין משותף לשתי התנועות – תנועת התשובה ותנועת העזיבה – צורך בשינוי מהעולם שגדלתי בו. בשתי התנועות מחפשים איזה שאר רוח, איזה משהו מעבר".
נוהגים לחשוב שרק בעולם החרדי יש מורכבויות לחוזרים בתשובה, כפי שמתואר יפה בספר החדש. דרור טוען שלמצטרפים מבחוץ, גם אצל הדתיים לאומיים יש אתגרים. "גם בבית כנסת דתי לאומי יש קוד לבוש. יש ניגונים מסוימים ודברי תורה שמקובלים וכאלה שלא, יש מנטליות מסוימת. אחד הדברים שעד היום נראים לי מוזרים הוא שאתה מגיע לאספת הורים, ותמיד מתחילים עם דבר תורה ולפעמים שרים בסוף איזה ניגון ביחד. או המקום העצום שתופסת תנועת בני עקיבא ו'חודש ארגון', שאנחנו למדנו עליו רק מהילדים שלנו, והשימוש הנפוץ בתאריכים העבריים – אלה דברים שלמי שלא גדל בעולם הדתי יש מעט מאוד היכרות איתם. הקושי של ההשתלבות הוא לא רק הלכתי, הוא גם תרבותי".
איך להיות 'פנימי'
דרור ומשפחתו חברים בקהילת נהורא ברמת גן כבר למעלה מחמש עשרה שנה. זו קהילה של בעלי תשובה העוסקת בקירוב ובלימוד חסידות בנחת, ודרור עצמו מלמד שם. "בהתחלה למדתי במקום מאוד ליטאי, כמו זה שמאיר גדל בו. רק אחרי שהגעתי לנהורא גיליתי גם את עולם החסידות, העולם הפנימי והרוחני שבעבר לא כל כך קיבל אצלי ביטוי, והיום אני מאוד מחובר אליו".
אחד האתגרים הגדולים של החוזרים בתשובה הוא המתח שבין הרצון להיות כמו כולם, להיטמע בחברה ולטשטש את היותם חוזרים בתשובה, לבין הרצון לשמור על הקול הפנימי. "זו באמת שאלה לא פשוטה: איך אני יודע שלהתחבר לעצמי זה לא משהו מסוכן? החוזר בתשובה יכול לומר: עד היום כשהקשבתי לעצמי זה לא ממש הביא אותי למקומות טובים, אז אולי עדיף להשתיק אותי. אך מסתבר שזה לא תמיד הדבר הנכון, אדם צריך למצוא את החיבור לעצמיותו. בחסידות זה נקרא להיות 'פנימי' ולא 'חיצוני' שמסתכל כל הזמן מסביב לראות מה כולם עושים. ומצד שני, הטענה שלי היא שלנסות להיות רק מה שאני עכשיו – גם היא טעות גדולה. הקול הזה לא ילך לשום מקום, ואם לא ניתן לו את החיבור הנשמתי שלנו – בסוף נאכל אותה בגדול.
"אז מה עושים? לדעתי, הצעד הראשון הוא להפסיק להתייחס לעבר כאל איום. מי שהייתי – הסקרנות, האהבה למוזיקה, תאוות החיים, החיפוש הפילוסופי – כל אלה הם כלים שהקב"ה שתל בי כדי שאגיע לאן שאני היום. לכן להתעלם מהם, או חמור מכך – לברוח מהם – זה כנראה היפך רצון ה'. השלב השני הוא למצוא רב או קהילה שמבינים את זה, שלא דורשים ממני למחוק את העבר אלא עוזרים לי לחבר אותו. בחסידות יש לזה שם: 'העלאת ניצוצות' – לקחת את מה שהיה, ולהפוך אותו לקודש".
שאלת האותנטיות, הוא מדגיש, רלוונטית לכולם – לא רק לחוזרים בתשובה. "חלק מקוראי הספר הם חרדים מבית, וכמה מהם אמרו לי ששאלות האותנטיות הן סוגיות שמעסיקות גם אותם מאוד".
מה החזון שלו? "שהחברה הישראלית תהיה משגשגת, ערכית ומאוחדת, אור לגויים. שהיא תנהיג ותוביל את העולם ברוחניות ובגשמיות. בשביל זה אנחנו צריכים לפתח גם את העולם הגשמי וגם את העולם הרוחני שלנו – זה הציווי שקיבלנו מהבורא, להיות ברכה לגויים ולעולם כולו. אני מרגיש שאנחנו בדרך לשם".
ובאופן אישי? "הספר פתח לי תיאבון לעוד כתיבה כזו", אומר דרור. "יש לי רעיונות לעוד שלושה ספרים שמכניסים את היהדות לעולם התרבות הפופולרית. אז ברמה האישית החלום שלי הוא להמשיך ולהשתלב גם שם, בעזרת ה'".
